סיפור מדהים על אישה שפתחה דלת למרות שלא הייתה חייבת ובזכות זה ניצלה מנשיכת נחש
מה יותר חשוב מאמירת קינות בתשעה באב? הסכיתו ושמעו מעשה שהיה.
בעת אמירת הקינות בבוקר תשעה באב ניגש אחד המתפללים בבית מדרשו של הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע אל רעהו שהיה עסקן נודע וביקש את עזרתו הדחופה בעניין כלשהו. השיב לו אותו עסקן: "המתן עד שנסיים לומר את הקינות ואחר כך אתפנה לסייע לך".
הבחין הרבי ר' מאיר'ל במתרחש וסימן לעסקן שיצא עימו מבית הכנסת. בחוץ אמר לו הרבי דברים מזעזעים: "במקום לבכות ולקונן על חורבן בית מקדשנו – קום ועשה מעשה לבניין בית המקדש! לך עכשיו לעזור לאותו יהודי הנזקק לעזרה וכך תזרז את הגאולה ואת בניין בית המקדש. החורבן אירע מחמת שנאת חינם, וממילא הבניין לא יקרה אלא על ידי אהבת חינם. לאחר מכן חזור לאמירת הקינות".
וכה דרש הגאון הקדוש החיד"א בלשון הכתוב (ישעיה נב, ג): "כי כה אמר ד' חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו", שכך הוא פירושם של דברים: "כה אמר ד' חינם נמכרתם" – יצאתם לגלות ו'נמכרתם' בידי אויביכם בגלל שנאת חינם. "ולא בכסף תיגאלו" – לא בעשיית שאר המצוות תיגאלו, אלא רק על ידי ריבוי אהבת חינם.
מסר נפלא מהחפץ חיים
כדברים הללו כתב החפץ חיים זי"ע: אילו הייתה נערכת מגבית ודינר לבניין בית המקדש, הרי בלי ספק כל העם היו רצים לתרום סכומים הגונים וכל אחד היה מנדב הרבה יותר מכפי יכולתו. הרי מיהו האיש שלא ירצה לסייע לבנות את בית המקדש?
אך כבר אמר ישעיה הנביא (א, כז): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – הדרך שעל ידה נשוב לציון וירושלים היא על ידי צדקה וחסד איש לרעהו.
וממילא יתבונן כל אחד: כמה היה מתאמץ לתרום מכספו להוצאות בניין הבית? מאה אלף שקל? חמש מאות אלף? מיליון? הרי רובנו היינו מוכנים אפילו לקחת הלוואה או משכנתה בשביל הזכות ליטול חלק בבניין בית המקדש!
ובכן, את אותם מאמצים יש להשקיע בלעשות טוב לזולת.
מהי אהבת חינם, שהיא התיקון לעוון שנאת חינם? ובכן, זו התשובה: אהבת חינם היא לאהוב ולהיטיב לשני בחינם… בלי סיבה. גם כשאתה לא מכיר אותו. גם כשאין לך כוח. גם כשאתה חושב ש'מה פתאום דווקא עליי מוטלת החובה לעזור בשעה שיש עוד הרבה אנשים שיכולים לעזור'. גם כשלא מגיע לו וגם כשיש לך טענות עליו ונראה לך 'בצדק' שאינך חייב לעזור לו.
אף על פי כן תתנהג לפנים משורת הדין ותאהב אותו ותסייע לו בחינם.
למה באמת נחרבה ירושלים?
באופן מחריד ביאר המהר"ל מפראג מה שמובא בגמרא (בבא מציעא ל:): "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".
וזה לשונו: "פירוש, אף על גב שהיה להם חטאים אחרים, לא היה בא החורבן אלא הקב"ה היה משלם להם עונש אחר. אבל כאשר העמידו דבריהם על דין תורה ולא רצו רק בדין – בא מזה החורבן על ידי מדת הדין שהיה שולט בהם להחריב אותם. כי אם היו עושים לפנים משורת הדין, גם כן היה הקב"ה נושא להם פנים… לפיכך אם היו עושים לפנים משורת הדין, הרי הכתוב אומר (תהילים פט ג): 'אמרתי עולם חסד יבנה'".
הגרוש שהציל את כל העולם
נתבונן היטב במעשה המובא במדרש (בראשית רבה לג ב): בימי רבי תנחומא הייתה בצורת ולא ירד גשם וגזר שלושה ימי תענית אך עדיין לא ירדו גשמים. עלה רבי תנחומא ודרש לבני ישראל: "בני, התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא רחמים עליכם".
וראו העם אחד הנותן מעות לגרושתו. שאלו רבי תנחומא: "מפני מה נתת לה מעות?"
השיב הלה: "ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים".
הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: "ריבון כל העולמים! מה אם זה שאין לה עליו מזונות ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך 'חנון ורחום', ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב – על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים!"
מייד ירדו גשמים ונתרווה העולם.
זוהי אהבת חינם כפשוטה: על פי הדין אינו חייב לה פרוטה. בוודאי היו לו עליה טענות קשות שבגללן גירש אותה. אך הוא ראה אותה בצרתה וריחם עליה בלי סיבה ובלי תועלת ובלי שיהיה 'חייב'.
ובזכותו ניצל כל העולם מאותה גזרה קשה של עצירת גשמים (שבזמנים ההם הייתה בה סכנת כליה כפשוטו, רחמנא ליצלן).
ובימים אלו, שבהם אנו עוסקים באבלות על החורבן – הרי צריכים אנו לשנן היטב מעשה זה, להפנים עמוק בנפשותינו עד כמה מעשה אחד של חסד 'בחינם' משפיע על כל העולם לטובה.
מעשה בנחש בבית ישראל
מעשה נפלא שמענו מפי בעלי המעשה, אנשי חסד ידועים המתגוררים בשכונת בית ישראל בירושלים:
עקרת הבית שתחיה חזרה לביתה בשעות הערב, לאחר יום סידורים מפרך מחוץ לעיר. היא הייתה ממוטטת מעייפות, הראש דופק במהלומות פטישים וכל רצונה להיכנס לנוח מעט. בקושי רב החזיקה את עצמה ערנית כדי לקבל את פני בניה הבחורים בשעה שהם שבים מהישיבה.
סוף סוף, בשעה תשע וחצי בערב, היא נכנסה למיטתה והניחה את הראש על הכר, אך בטרם נעצמו עיניה נשמעו דפיקות על הדלת.
הציצו הילדים בקוקר והנה לנגד עיניהם עומדת מעבר לדלת אישה קשת יום, מלאת ייסורים ומכאובים, שמפעם לפעם מתארחת בביתם ותמיד יש לה דרישות שונות ומשונות.
לא רצו הילדים לפתוח את הדלת, כי ראו עד כמה אימם 'גמורה' מעייפות. אך היא הורתה להם מייד להכניס את האורחת הביתה ואמרה לילדיה: "אם אתם רוצים באמת לעזור לי – סייעו בידי לקבל אותה בסבר פנים יפות ולהכין לה אוכל כפי משאלותיה".
ואכן הם פתחו את דלתות הבית והלב לרווחה, הכניסו אותה ונתנו לה לאכול ולשבוע, עד שכעבור חצי שעה עזבה האורחת את הבית לשלום.
האמא רצתה ללכת לישון ואמרה לבתה הקטנה, ילדה כבת עשר, ללכת לישון במיטת האבא, ששהה אותו זמן בחו"ל.
נכנסה הילדה לחדר השינה והחלה לצעוק בבהלה: "נחש! נחש!"
הילדה רצה לאימה וסיפרה לה: "יש נחש בחדר השינה, על המיטה!" האמא לא האמינה לה כל כך, חשבה שאולי זו לטאה ושלחה את בנה הגדול לבדוק. הבן חזר מבוהל אף הוא ואמר שאכן יש שם נחש גדול!
מייד סגרו את הדלת, אטמו את החריץ שתחתיה עם מגבות, שלא יברח הנחש, וקראו ללוכד נחשים שיעשה את מלאכתו. הלה גילה להם שהיה זה נחש ארסי מסוכן ביותר, ואף הראה להם תמונה של הנחש כשהוא משתרע לכל אורך מיטת האם.
עושים טובה לעצמנו
הבה נתבונן רגע: האם היא הייתה חייבת לפתוח לאותה אישה מסכנה בגוף ובנפש? בוודאי שלא! ובפרט שהייתה כל כך עייפה ומרוטה. אך אם הייתה עושה רק מה שהיא חייבת – כבר לא הייתה בין החיים, רחמנא ליצלן.
ובכן, הבה נזכור: בית המקדש לא ייבנה בכסף אלא באהבת חינם. כל מעשה טוב שאנחנו עושים 'בחינם' מקרב את הגאולה.
ועוד נזכור: כשאנחנו עושים טובה לשני, אנחנו עושים טובה לעצמנו. זה לא רק יפה, זה מציל חיים. ושלישית: במקום לעמוד רק על הדין, עלינו להשתדל לפעול לפנים משורת הדין. זה מה שיעצור את הגלות ויבנה את בית המקדש בחסד וברחמים במהרה בימינו.
