הדרן עלך!

יהודים מסיימים מסכתות. יהודים לומדים תורה בשקידה. נשאר רק לגאול אותם במהרה

01.

אני מסתובב ברחוב, מביט אנה ואנה, מחכה שמישהו כבר ישאל אותי: 'היי, מה קורה שם אצלכם עם המהפכה המשפטית?' אבל כלום. נאדה. אנשים אצים רצים, כל אחד למחוז חפצו, ואפילו לא מביטים לעברי. ניסיתי לרחרח אצל השכן. התחלתי לגלגל איתו שיחה על דא ועל הא, אבל חוץ מלרטון על השלג שלא הגיע השנה ומחירי הבירה שנסקו לגבהים, הוא אפילו לא רמז משהו בכיוון. באותו יום גם פגשתי את מנהל הבנק. הייתי בטוח שלפחות הוא, אדם בעל תפקיד כלכלי בכיר, יתעניין בנימוס במהלכים בארץ. אבל לא. אף אחד.

הייתי המום. הייתי בטוח שכל העולם מדבר על המהפכה המשפטית של מדינת ישראל ועל כך שהיא עשויה להפוך לוונצואלה של המזרח התיכון ולהונגריה של אורבן ולרומא של נבוכדנצר. הייתכן שרק ה'ניו יורק טיימס' מאוד מאוד מודאג מהמצב ואילו כל שאר העולם כמנהגו נוהג? איך זה שבארץ מקוננים על קץ הדמוקרטיה ועל תקופה חשוכה ועל סוף הציונות, וכל העולם עובר על כך בשתיקה? לא ייתכן!

משם הלכתי לפגוש את עורך הדין שלי, כדי לדון בכמה תיקים העומדים ברומו של עולם, לפחות מבחינתי. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותו על המערכת המקומית. הוא היה מופתע לשמוע על האפשרות החופשית הזאת שיש לשופטי מדינת ישראל לפסול חוקים כאוות נפשם.

כך או כך נער הייתי גם זקנתי ואני עוד זוכר את הקמפיינים המעופשים של השמאל, שהפחידו אותנו במה שיקרה אם לא נחזיר את יאסר ערפאת ואם נוציא את הגז מהמים ואם נעביר את השגרירות לירושלים. ובכל זאת אני לא זוכר התגייסות טוטלית שכזאת, גלויה וחצופה של כל כוחות השמאל נגד מה שעשוי לשבור את המעוז האחרון שלהם, שבאמצעותו הם התרגלו לנהל את המדינה בלי שום קשר לרצון הבוחר.

הרי ברור שכל החותמים והמאיימים למיניהם, אף אחד מהם לא ממש בחר באף מפלגה שמרכיבה את הממשלה הנוכחית. אבל הם, בעזרת התקשורת המגויסת באופן מלא, הצליחו להחדיר את הנרטיב שלהם כך שרפורמה שבאה להשיב את הדמוקרטיה על כנה ולקחת את הכוח שקבוצת שופטים אליטיסטית גזלה לעצמה מהציבור, הפכה למהפכה משפטית קיצונית שתערער את היציבות. לא פחות.

02.

"שכחת שסיימו את מסכת נדרים?" שאל מישהו. "חיכינו לקטע הקבוע שלך על הסיום התורן", הוסיף.

לא שכחתי. בטח שלא. את 'נדרים' אנחנו הרי מחבבים עוד מתקופת הבחרות. אבל כל פעם כשאני לומד את המסכת אני שואל את עצמי: מה יש להם לאנשים שלא יכולים לדבר כמו שצריך? מה זו שפת הרמזים המסתורית הזאת? אתה רוצה לנדור? בא לך לאסור את עצמך על כל העולם? דבר ברור! אל תיתן לנו לשבור את הראש דפים על גבי דפים למה התכוונת.

לא לחינם מתעסקת מסכת שלמה בחצאי משפטים ובלשונות מוזרים של בני אדם. תורה היא וללמוד אנחנו צריכים. אולי כדי ללמד אותנו את חשיבותה של כל מילה שאנחנו מוציאים מהפה. לפעמים אנחנו לא יודעים עד כמה. כדאי שנלמד שכל מילה שאנחנו אומרים מכריעה גורלות. החיים והמוות ביד הלשון או כמו שאומר הפתגם הידוע: מעולם לא התחרט אדם על מילה שלא אמר.

מסכת נדרים היא גם ערש סיפורי חז"ל שילדי ישראל גדלו עליהם. הסיפור המרכזי הוא כמובן זה של רבי עקיבא, היהודי שלא הכיר צורת אות ובעידודה של רעייתו רחל הוא הפך לרבי עקיבא, התנא הצדיק והקדוש שאנחנו מכירים. או חושבים שאנחנו מכירים. זה מדהים, וגם מחייב, לאילו מדרגות נעלות אדם יכול להגיע.

תמיד כשאנחנו מגיעים לסיפור המופלא הזה, במיוחד לקטע שבו רבי עקיבא שומע את אשתו אומרת: 'מצידי שישהה בבית המדרש עוד שתים עשרה שנים', והוא אפילו לא נכנס הביתה אלא מסובב את ראשו ועושה את דרכו חזרה לבית המדרש המרוחק, נשאלת השאלה שעומדת תמיד על קצות הלשון של כל אחד מאיתנו: אם הוא כבר שם, כבר עומד ליד פתח הבית, למה שלא ייכנס לרגע הביתה להגיד שלום לאשתו הצדקת?

וכמובן, כולם חוזרים על התשובה המפורסמת של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שנימק זאת בחילוק למדני: אינן דומות עשרים וארבע שנים לשתים עשרה כפול שניים. ועדיין, עדיין, השאלה הזאת מציקה וגוברת: אם אתה כבר פה, למה שלא תקדיש כמה שניות לרעיה הצדיקה שבזכותה הלכת ללמוד?

03.

אותי הסיפור הזה, ובעיקר השאלה הזאת, החזירו לביקור קדום שלי בבודפשט.

יצאתי בלילה לשאוף אוויר צח מסביב למלון. אני מטייל לי להנאתי אנה ואנה ולפתע קול בוקע מתוך העלטה: "זה אתה, דמן?" הדובר היה עטוף במעיל גשם וראשו הציץ בקושי מתוך צעיף צמר מגולגל. עד מהרה קשרנו שיחה שהלכה והתמשכה, וככל שדיברנו היא הפכה למרתקת יותר ויותר. נחשפתי לסיפור חיים של ילד שעלה מצרפת וכמה שנים לאחר מכן הפך ליתום מאב ומאם גם יחד, ועם כל זה נשאר ילד עליז ומלא שמחת חיים.

הוא היה בעל מוח חריף ולשון שנונה, ונהניתי מכל רגע במחיצתו. קוראים לו בנימין שמחה בונם קליקשטיין. אני לא זוכר את כל פרטי השיחה, אבל אני כן זוכר דבר תורה נפלא שאמר לי אז. "זה כל כך חזק, עד שתהיה חייב לפרסם אותו בטור שלך", ניבא ולא ידע מה ניבא.

וכך, באישון הלילה הבודפשטי, כשקבוצות קבוצות של תיירים חולפות על פנינו, התגלגלנו מפה לשם עד שהגענו אל הסיפור של רבי עקיבא. ואז הוא אמר לי וורט מדהים, שאני נסער בכל פעם מחדש כשאני נזכר בו. הוורט, שהוא תשובה מדהימה על קושיית העולם הנ"ל, הולך כך:

תארו לעצמכם את אשתו הצדקת של רבי עקיבא, רחל. היא שולחת את הבעל שלה ללמוד תורה. היא יודעת שהוא מתחיל מאל"ף בי"ת, תרתי משמע. כמה היא בוכה בשבילו. כמה היא מתפללת מעומק הלב שיצליח. היא יודעת שזה לא פשוט. כדי שהוא יצליח היא צריכה להרעיש עולמות ולבקוע שערי שמיים. היא בטח יושבת מהבוקר ועד הערב ומתחננת לבורא עולם מהמקום הכי עמוק בלב שלה: 'אנא השם, עשה נא שבעלי עקיבא יבין וילמד ויגדל בתורה!'

את כל זה ידע רבי עקיבא. הוא הבין שבזכות התפילות הכנות והמשתפכות האלה הוא מצליח ללמוד ולצמוח. הוא לא רצה שהתפילות האלה ייפסקו אפילו לרגע. הוא אפילו לא רצה שהן ייחלשו מעט. הוא ידע שאם ייכנס הביתה ויאמר שלום קצר, ואשתו תראה מול עיניה את התנא רבי עקיבא ואת יכולותיו העצומות בלימוד התורה, היא תודה להשם מקרב ליבה. היא בטח תמשיך גם להתפלל עליו, אבל החל מנקודת הזמן הזאת התפילות, איך לומר, לא יהיו כמו התפילות הקודמות ההן, כשהיא עוד הכירה את בעלה עקיבא שלא ידע צורת אות.

ורבי עקיבא? הוא מאוד רצה את התפילות ההן. את אותן תפילות בדיוק. לכן הוא התאפק, שלט על רצונו, והסתובב חזרה מייד לבית המדרש.

מוֹירֶעדִיג, לא?

לאהוב את התורה!

עוד 'סיום' חגגנו השבוע. הפעם לא של מסכת, לא של סדר שלם, ולא לימוד רגיל. אלא סדר לימוד מיוחד שכבר תיארתי אותו כאן פעם, ואף היו לא מעט קוראים שהתעניינו בו. סדר שבבעלזא הוא קרוי 'אהבת תורה'. זהו סדר לימוד בן ארבעה שלבים: עמוד ליום, חזרה על העמוד של אתמול, ביום שישי ושבת אין עמודים חדשים אלא חוזרים על הלימוד השבועי כולו, ובסוף החודש חוזרים על לימוד החודש כולו ונבחנים.

התוכנית הזאת היא אחת המצליחות בכל הדורות. כל מי שהצטרף אליה מספר בדמעות על תחושת תענוג רוחנית שלא הרגיש עד כה בלימוד התורה. בהם לא מעט תלמידי חכמים מופלגים. זה לא הרעיון עצמו. זה המינון שהוא שווה לכל נפש. אלה הן החזרות המרובות שמאהיבות את החומר ומעשירות את הלומדים, וזהו כמובן המבחן: אם אתה מוכן למבחן בעל פה, זה אומר שאתה מכיר כל מילה וכל קטע של רש"י בעל פה, וזו הנאה רוחנית שאין לתאר.

זה לא הקצב המהיר של ה'דף היומי'. השבוע הסתיים לימוד של סדר מועד, והוא ארך שבע שנים תמימות. אבל זה היה שווה מכל בחינה. אלפי בעלי בתים גילו את האור מחדש. אלפים רבים התחברו בכל כוחם לתורה הקדושה. יהודים רבים הבינו סוף סוף, בהבנה מחודשת, למה פיקודי השם ישרים משמחי לב, וכיצד התורה הקדושה משיבת נפש.

הרעיון הזה הוא לא רעיון בעלזאי. חצרות רבות אחרות הבינו שכדי להאהיב את התורה על המון העם, יש להתאים את הקצב על חשבון איכות מזוקקת יותר. וזה עובד. הדור הזה עמוס בבעלי בתים שחוזרים בחדווה להתמדת התורה של ימי הבחרות שלהם. הם חוזרים ללימוד הישיבתי האיטי והמעמיק ולחדוותא דאורייתא, שמזמן הלכה והתפוגגה מקרבם.

כך או כך 'דף יומי' או 'אהבת תורה', 'הלכה יומית' או סדר מוסר יומי? המציאות הוכיחה שאם יש רצון להתחבר אל התורה הקדושה ולהגיע להישגים המופלגים, הדרך המומלצת היא זו של מסגרת מסוימת ותובענית, ועדיף עם מבחנים.

המציאות גם הוכיחה שהדור שלנו הוא הדור שבו לכל יהודי יש קשר חזק עם התורה הקדושה, וכל אחד עמל בתורה הקדושה, והרי המשיח ירצה לבוא ולגאול רק עם עמלים בתורה (כדברי ה'אור החיים' הקדוש המפורסמים).

בקרוב ממש!