רבי יחיאל מיכל שטרן ו' אב התשפ"א

שלוש מילים בפרשה לימדו את הדרשן המופלא מפראג מסר 'נוקב ויורד עד התהום'

 

זו הייתה התקופה הכי מפוארת של יהדות פראג. בראשה עמדו אז גאוני עולם. המנהיג המפורסם היה המהר"ל, לצידו כיהן גם רבי ישעיהו בעל השל"ה והחוט המשולש היה הדרשן המופלא, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ – שכל נאום שלו סחף אחריו המונים.

כמה שנים לאחר מכן, בזכות מעשה נס מופלא שהיה, נדר רבי שלמה אפרים להדפיס את דרשותיו על התורה בספר שעתיד להאיר את עיני ישראל בכל הדורות. 'כלי יקר' נקרא הספר, ואכן כשמו כן הוא, כלי יקר ומלא עונג.

אם רוצה מישהו דוגמה נוקבת לדרשה מופלאה של רב ומנהיג בישראל, ראוי לו לעיין ב'כלי יקר' על פסוק אחד בפרשתנו, פרשת דברים, פסוק שנראה כמעט טכני. בורא העולם אומר למשה רבנו: 'פנו לכם צפונה', ואילו כשרבנו הדרשן הגיע לפסוק זה, הוא הפך אותו למסר מהדהד: "כי מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, ויש בו רמז לשעה ולדורות:

"שכל זמן שישראל הולכים סחור סחור", כלומר, כל עוד בני ישראל בגלות, "נאמר להם 'פנו לכם צפונה' ודרשו בזה: 'הצפינו עצמכם'. ועניין הצפנה זו – נראה לי שאם ימצא האיש הישראלי איזו הצלחה, יטמינה ויצפינה בפני עשו, כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל, כמו עשו. כי לדעתם הכל גזול מהם, מן ברכת יעקב, שלקח ברכותיו של עשו במרמה".

והדרשן מזהיר את שומעיו כי "זה הפך ממה שישראל עושים בדורות הללו בארצות אויביהם. כי מי שיש לו מנה, הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים, כאילו היה לו כמה אלפים – ומגרים האומות בעצמם. ומנהג זה הוא ברבת בני עמנו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו שם".

הנה לפנינו אחד העניינים שכל הדורות זקוקים בו לחיזוק. המותרות וניקור העיניים. גם אדם שזכה ויש לו פרנסה, ראוי לו להתאמץ שלא לנקר עיניים ולא לעורר קנאה.

כבר סבא יעקב ציווה לבניו: "למה תתראו". וכפי שרש"י מבאר: "למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים". הרי לנו הוראה מבחיר האבות, יעקב אבינו, שאף על פי שהתבואה הייתה עדיין מצויה בביתו, עורר את בניו לרדת מצרימה לשבור אוכל, ככל ההמון היורדים מצרימה, וכל זאת כדי למנוע התגרות האומות בם.

והאמת היא, שגם בזמן הזה, כשאנו לא מצויים בין האומות, עלינו להיזהר ולהישמר שלא לעורר על עצמנו קנאה. כמה הזהירו חז"ל על הנשים שלא להתפאר בתכשיטים יקרים מדי, ובזמננו ניתן לומר על גברים שמתפארים במכוניות ובמוצרי יוקרה.

ובספר 'אורחות צדיקים' שער הקנאה, כתב: "החכמים הראשונים היו מתפללים 'שלא תהא קנאתנו על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו'. ולמה היו מתפללים על אחרים בזאת המידה יותר ממידות אחרות? אלא כך העניין, כי הרבה בני אדם גורמים שיתקנאו בהם ויחמדו אותם, לכן היו מתפללים על אחרים, כי אולי הם גורמים הקנאה לאחרים, והתורה אמרה (ויקרא יט, יד): 'ולפני עיוור לא תיתן מכשול'. לכן מידה טובה באדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו. וכן לעניין המאכל ושאר עניינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים.

"אך מי שהשפיע לו הבורא יתברך עושר ונכסים, יהנה מהם לאחרים, לעשירים ולעניים, ויתנהג עימהם בנחת, ויעשה עימהם חסד… כמה טובה בזה שיהא נאהב לבריות, וכשהוא נאהב לכל אדם – אז לא יקנאוהו ולא יחמדו משלו. אך ראוי לאדם שיעלה אל המעלות הטובות, ויקנאוהו ויחמדו לעשות כמוהו".

אבותינו בדורות הקודמים ביקשו לעצמם רק בגד ללבוש ולחם לאכול. אלא שברבות השנים אנשים חשים שהבסיס לא מספיק.

אם נרצה לסכם במשפט אחד את ההבדל בין הדורות הקודמים לדור שלנו, נשים לב למשהו מעניין. פעם הטענה הייתה 'צריכים' לקנות, והתשובה הייתה 'אבל אין כסף'. כיום הכל התהפך. הטענה היא 'אין כסף' לקנות, והתשובה היא 'אבל צריכים'.

אנשים מוכנים היום לקנות מוצרי יוקרה, גם אם אין להם כסף. וכבר המליצו על כך את הפסוק בתהילים – "פיזר נתן לאביונים" – שאת מידת הפזרנות, העניקו דווקא לעניים ואביונים.

מי שיודע להתבונן בנפשות, מבין שזה סימן של חולשה. אנשים שבטוחים בעצמם לא זקוקים לאישורים מהסביבה. הם לא מנסים להתפאר.

חז"ל מספרים על המלך הורדוס, שבעצם היה עבד שמלך, וכדי לאשש ולחזק את מלכותו בעיני הבריות, היה מעמיד שורות של יונים שהיו מצווחות בכל שעה ומודיעות על מלכותו של הורדוס. זוהי הנהגה של עבד חסר ייחוס, שכל כך לא בטוח במלכותו ובעושרו עד שהוא חייב להבליטו בחוסר חן.

ומה שהכי עצוב, שהרבה פעמים אנשים מהפכים את היוצרות. כשמגיעים לבקש מהם צדקה, הם מראים את עצמם כעניים, אך זה לא מונע מהם להתפאר ולעשות חתונות יוקרה ולנהוג בחיי מותרות. עולם הפוך ראיתי.

בדידי הווא עובדא. פעם נשלחתי על ידי דודי ורבי, מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, לבקש צדקה מאדם עשיר. כשבאתי לפני העשיר, הוא החל לשפוך את ליבו ולבכות שהוא ירד מנכסיו וכבר אין לו כסף. כשחזרתי וסיפרתי את הדברים לפני הגרש"ז, אמר לי: "מעניין מאוד. הוא איבד את עושרו, אבל את הנוהג שלו להתבכיין – לא איבד לרגע"…

בירושלים של מעלה התגורר יהודי תלמיד חכם מופלג, אב למשפחה ברוכת ילדים, שהיה לומד בחברותא עם המגיד מוויקלומיר, רבי חיים יצחק רפפורט זצ"ל. פעם באמצע הלימוד נזף בו המגיד, על שהוא מכניס 'מותרות' לביתו. כשניסה היהודי להבין מה ה'מותרות', הסביר המגיד: "אני רואה, שבאמצע השבוע פרושה על שולחנך מפת קטיפה".

אותו תלמיד חכם התנצל ואמר: "לפני שבוע קיבלתי את המפה הזו מדודתי באמריקה, שסיפרה שלפני פטירתו ציווה בעלה שתשלח את המפה הזו אלי. מצווה לקיים דברי המת". אך גם בתשובה זו לא נחה דעת המגיד מווילקומיר והם החליטו לשאול את דעת הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל.

אחרי ששמע את שני הצדדים, אמר רבי שמואל: "יש לי עצה. תפרוש את המפה היקרה על השולחן כדי לקיים את צוואת דודך, ומעליה תניח מפה פשוטה, שלא להיכשל במותרות".

כך שמרו אבותינו על עושרם ואושרם הפנימי.