הוסרה ההשגחה

ממופע למופע של בנט מול פני האומה בתקופת המגפה, הולכים ומתבררים ממדי החרפה. אחרי כחצי שנת כהונה של ממשלת הריפוי, אפשר כבר לקבוע שמדובר בממשלה החובבנית, החפיפניקית והבלתי מקצועית שנראתה בישראל מיום הקמתה. כבר היו מחדלים גדולים מהמשבר הנוכחי, אך כדבר הזה טרם קרה: ממשלת ישראל נכנסת במודע לתוך משבר בסדר גודל לאומי עם מוכנות אפסית, בעיניים פקוחות לרווחה.

לא מדובר רק בממשלה החפיפניקית ביותר – ועל שרשרת המחדלים הביצועיים עוד ידובר פה תכף ומייד – אלא גם בממשלה המנותקת שנראתה כאן מאז ומעולם. את הביטוי המזוקק ביותר להיותה של ממשלת בנט-לפיד הממשלה האטומה ביותר בתולדות מדינת ישראל, נותן פעם אחר פעם שר האוצר איווט ליברמן, איש הענבים והיין, שעבורו החיים הם גן עדן גם כשאזרחי ישראל סובלים מגיהינום.

בימים שהפקקים היחידים בכבישי ישראל הם עומסי התנועה בדרך לבדיקות האנטיגן, ובשעה שהעסקים הקטנים מתמודדים עם סגר בפועל – ליברמן דיבר השבוע בזחיחות מנותקת על המסעדה במודיעין שבה בילה ומצא אותה בתפוסה מלאה. וכמו להוסיף פצע על חבורה – או במושגים של איווט קינוח על כוסית קוניאק לארוחה – ליברמן שב והבהיר כי אין בכוונתו לשלם פיצויים ולרוקן את הקופה, כביכול מדובר בקופה הפרטית שלו, ולא בקופת המדינה שהתמלאה מתשלומי המיסים של האזרחים הנאנקים. גם הפיצוי הרזה לשכירים ולעצמאים, לחודש ינואר בלבד, שעליו הכריז האוצר אתמול בלחץ דעת הקהל, הוא מעט ממה שאפשר וצריך לעשות, והתועלת שלו למשק שוות ערך ליעילות בדיקת האנטיגן לחולה שכבר אומת בבדיקת פי-סי-אר.

אחרי שכינה את האומיקרון שפעת והגיח, כמו כלי חד-פעמי, לישיבת קבינט הקורונה במטרה למנוע את הסכנה של זליגת תשלומי הפיצויים לכיוון האזרחים, אפשר לומר השבוע שאיווט עקף את יפעת שאשא-ביטון במדד הכחשת הקורונה. ליברמן לא הסתפק בכך, ואחרי שזרע מבוכה כלכלית, קצר גם סופה בריאותית. החל מסופ"ש שעבר הוא גזר שתיקה על החיילים בסיעת 'ישראל ביתנו' והורה להם לשתוק כל הדרך לישיבת הסיעה, בצהרי יום שני הגיע לישיבת הסיעה בפוזה האהובה עליו כל כך, של כל יכול שכולם קשובים למוצא פיו. ליברמן הפתיע כשהצהיר כי הוא תומך בהפחתת הבידוד לחמישה ימים, וזאת בשעה שידע כי משרד הבריאות ממליץ רשמית לקצר את הבידוד לשבעה ימים.

במקרה הזה אגב, ושוב באופן חד-פעמי, איווט דיבר לעניין כמו שעון מקולקל שמדייק פעם ביום. את מודל חמשת ימי ההגבלה שמעו לראשונה כמה מרבני ביתר עילית מפיו של הפרופסור גרוטו עוד בגל הראשון של הקורונה. כשהפרופסור נלחץ אל הקיר הוא ביקש כי מי שנחשף לחולה מאומת יישאר בבידוד "לפחות לחמישה ימים". אלא שאז הייתה כאן ממשלה שהתייחסה לקורונה בקיצוניות יתר והטילה כל הגבלה אפשרית כדי לנסות לעצור את המגפה. כיום, במשמרת של בנט ולפיד, הוסרה ההשגחה, ולא רק בכשרות אלא גם בבריאות ובכלכלה.

מטביע חותם

יש מכנה וגם מחנה משותף די ברורים לכל האמירות שנפלטות לשר האוצר בזחיחות מכוונת. בניגוד ללפיד שמבין מהי משמעות שימור מדדי דעת הקהל ההפכפך, ולנפתלי בנט שבו מתקיים מאמר חז"ל "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו", הרי שאיווט מתבונן באזרחי ישראל במבט מתנשא ויהיר. אין לו יומרה לפרוץ את תקרת הזכוכית. במחנה הפרטי שלו חונים חמישה-שישה מנדטים, שהבריונות המילולית היא אופיים והזלזול הוא מהותם. איווט מדבר אליהם, ואת השאר פשוט לא סופר.

מהפוזיציה שלו, ובניגוד לכל שרי האוצר שנראו כאן בעבר, ליברמן מגיע לישיבות עם נערי האוצר – ללא שום פילטר של רגישות מינימלית לרחשי הציבור ומידת אמפתיה מינימלית למצוקות האזרח. כל שר אוצר שקדם לו, משמאל או מימין, ידע להאזין לאמירות נערי האוצר, ולשלב בין האינטרס המובנה של פקידי האוצר לקפוץ את היד לבין הצורך הציבורי לחלק פיצויים ותמיכות בעיתות משבר. איווט לעומת קודמיו, נטול כל חסם או בלם שיאפשר לרכך את המלצות נערי האוצר. השילוב של קהות רגשית, ניתוק מהשטח וכוח נטול מגבלות, גורם לכך שליברמן מסומן בסקרי דעת הקהל כשר השנוא ביותר בישראל. ובניגוד לכץ ולכחלון שקדמו לו ולקחו ללב תוצאות מהסוג הזה, לאיווט – זה פשוט לא מזיז.

התוצאות ההרסניות הן לא רק כלכליות אלא גם בריאותיות. נתניהו היה הראשון שזיהה את הצורך לפתוח את הכיס. חברי הממשלה המכהנת יכולים להמשיך ללכת רכיל ולהסביר שנתניהו חילק כסף להמונים כתעמולת בחירות, אבל המציאות הכלכלית מדברת בעד עצמה ומוכיחה שהגישה של נתניהו הייתה נכונה.

נתניהו הסביר בשעתו, שהוא מכריח את האוצר בניגוד לעמדת הפקידים להזרים כסף למשק, משיקול תועלתי כפול. האחד – העברת כספים ישירות לבעלי העסקים, במטרה לשמר את העסקים הקטנים והבינוניים שהתרסקות שלהם עלולה להפוך לקריסה שאין ממנה תקומה. במשמרת של כהונת איווט, למרבה האבסורד, בעלי העסקים ששרדו אך בקושי את המשבר, מתבקשים להחזיר את המענקים כמעט במלואם, בטיעון שבסופו של דבר לא הגיעו לרף ההפסדים המינימלי שקבע האוצר. מבחינתו של איווט, זה הכל או כלום, בלי לתת את הדעת על כך שהדרישות העכשוויות של רשות המיסים, שבות ומטביעות בעלי עסקים שהצליחו אך בקושי להרים את הראש מעל פני המים. איווט הוא לא רק שר שמטביע חותם על הממשלה. לפני הכל, הוא פשוט מטביע – את המשק כולו.

השיקול השני שהציג נתניהו נגע לאזרח הפשוט. באמצעות חל"ת ואישור פיצוי למבודדים, ממשלת נתניהו יצרה, בתוך כל הכאוס, מציאות מדומה של יציבות. הציבור המשיך לרכוש, לסעוד, להזמין – בשל התחושה שיש אח גדול שפוקח עין ולא מאפשר לאזרחים להידרדר לגבולות קו העוני. והיה כאן גם שיקול בריאותי, במטרה לגרום לפקידה במשרד שקמה עם גרון כואב, או לזבנית בחנות שהקיצה באישון ליל עם שיעול טורדני, להישאר בבית ולהיבדק ולא ללכת לעבודה ולהדביק. ליברמן המנותק לא ער למשמעות שיש לכל מילה של האיש היושב על הקופה. לכו תסבירו מהי חברה במצוקה כלכלית, לאיש שתרומתו היחידה לחברה במשך שנות הקריירה, הייתה לחברה בבעלות בתו הצעירה, שהכניסה לו מיליונים עלומים לחשבון הבנק.

שר לעזאזל

זה היה השבוע הקשה ביותר של בנט, ודווקא בשל העובדה שהייתה לו אפשרות וגם חובה להיערך אחרת. עזבו אתכם לרגע מח"כי ועיתונאי הימין שמדברים מהפוזיציה. בנט במקרה הזה, דווקא זיהה נכון את המגמה המסתמנת כבר לפני יותר מחודש. כשכינס את מסיבת העיתונאים בערב שבת וקרא להישאר בארץ, יומיים לפני שרעייתו וילדיו המריאו בצפצוף ארוך וקרקעו את אב המשפחה – הוא דיבר על גל מתקרב, שכמותו לא ראינו. הזיהוי היה נכון, מה שמחדד את שאלת ההיערכות הכושלת והמערכת הקורסת.

בנט מנסה להסביר בדיעבד שממשלת ישראל מאמצת בסך הכל את המודל הבריטי שמוביל ראש הממשלה בוריס ג'ונסון. את מה שקורה בבריטניה, כולנו רואים. האצטדיונים מלאים וכך גם בתי ההלוויות – מספר המתים מתחילת המגפה חצה את המאה וחמישים אלף איש. בנט בונה על כך שכאשר הגל יעבור בעוד כחודש ימים, אינשאללה, הציבור עוד יישא אותו על כפיים כמי שהשאיר את המשק פתוח ונמנע מהטלת הגבלות.

אבל הציבור לא טיפש, כפי שמוכיחים הסקרים שמקריסים את בנט לתחתית החבית של האמון ציבורי, נמוך מאי-האמון באולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה. כשראש הממשלה מזגזג על הכביש כמו נהג ששתה לשוכרה, שום בדיקת ינשוף ברמת אמון של בדיקת אנטיגן, לא תוכל לספר לנו סיפור אחר על נהג פיכח לכאורה.

הציבור מזהה שאין מלך בישראל ואיש העקום בעיניו יעשה. בנט לא הלך בעיניים פקוחות למודל בריטי שיחזיר את ישראל לימי המנדט, אלא נגרר לתהליך בניגוד לרצונו. הוא דרש הגבלות בקניונים, אך הן בוטלו בו ביום בלחץ השר אלי אבידר. אחר כך הציב יעד לחיסון מרבית ילדי בתי הספר, והשיג תוצאה של שני אחוזים מתוך מאה, כששרת החינוך שאשא-ביטון תוקעת סיכה בגודל מזרק – בבלון. הוא לא ביקש לעבור ממודל של בדיקות פי-סי-אר – לאנטיגן, אלא דרש משר הבריאות לקבל נתונים 'גרוסו מודו' – וזה מצידו פשוט "גרס" את הבקשה והפך את הבדיקה לבדיחה. הורביץ משקף את כל תחלואי ממשלת הריפוי. האיש יהיר ולא מתמצא בנתונים ובעובדות, אינו יורד לפרטים ומתקשה להשיב בראיונות על שאלות פשוטות. ולחשוב שאת יעקב ליצמן חובש הספודיק שקיבל לפני כולם את ההחלטות הנכונות ועבד מסביב לשעון, התקשורת העלתה על הגריל כמו שר לעזאזל.

איש לגורלו

בהיעדר תכנון – ההפכפכות הפכה למדיניות. המעבר לבדיקות אנטיגן ביתיות, במודל שמונע ממרבית אזרחי ישראל בדיקות פי-סי-אר ומוציא מידי המדינה את השליטה והפיקוח על ממדי התחלואה, הוכרז באישון ליל, ללא כל הכנה. בנט התנגד תחילה, אך נכנע כמו בכל החזיתות, וקיבל את עמדת השרים שבלשכתו כינו רק לפני כמה שבועות: "מכחישי קורונה". ההתנפלות על נקודות המכירה הייתה פועל יוצא לרשלנות פושעת, כשבמשך חודש ימים, בתקופה שבנט הגדיר כ"קניית זמן", איש בממשלה לא חשב להזרים לבתי המרקחת בישראל מלאי של בדיקות אנטיגן. ולמה שרעיון כזה יעלה במחשבה, כשכל ההחלטות מתקבלות בשליפה?

כמו קוקטייל נגיפי מסוכן של שפעת-אומיקרון, גם הממשלה הזאת מתרשלת בכל החזיתות. כלכלית, ליברמן מנופף בכך שהכנסות המדינה ממיסים בשנת הקורונה הגיעו לכ-413 מיליארד שקל, כעשרים אחוזים יותר מההכנסות שהתקבלו בשנת 2019, כשהוא מתעלם מכך שהכסף הגדול הגיע מחברות ההייטק ומהגופים החזקים במשק, בה בשעה שהעסקים הבינוניים והקטנים שרדו אך בקושי וחלק מהם נפלו ללא קום. כשבנט מדבר על מדינה שנערכה כראוי במשך חודש ימים, הוא מנסה כדרכו לזרות חול בעיני הציבור. בעולם הישיבות למדנו בשם רבי חיים מבריסק, שעל צבר שאלות קשות יש לחפש תשובה אחת הולמת.

אם בנט אכן היה הראשון שזיהה שהגל הקרוב מדבק יותר מקודמיו, מדוע לא הוזמנו די והותר בדיקות אנטיגן? מדוע לא הוחל מודל במערכת החינוך ותוגברה מערכת החיסון לילדים? הכיצד לא נערכה חשיבה על העלות הכלכלית שתיפול על משפחות מרובות ילדים שיצטרכו לעשות בדיקות על חשבונן מדי בוקר וערב? מדוע לא נערך דיון אמיתי על מדיניות הפיקוח ואכיפת הבידודים שקרסה עם החלת מתווה הבדיקות העצמיות? ואיך זה שבמשרד האוצר לא נערכו כראוי לסבסד את העסקים שקורסים בתקופה של סגר בפועל כפי שמעידים הכבישים הריקים? תירוצים יש לבנט לרוב, אבל את התשובה האמיתית, כפי שמעידים הסקרים, יודעים כל אזרחי ישראל. אין מלך בישראל, אין מנהיג לבירה הבוערת. ובפרפרזה לדבריו של וינסטון צ'רצ'יל: מכונית ריקה עוצרת מדי ערב ברעננה, וממנה יוצא ראש הממשלה.

בנט מנסה לייצר בדיעבד מציאות אלטרנטיבית של החלטות שהתקבלו במחשבה תחילה. כמו ההחלטה הצפויה להפסיק את הנטיעות בנגב כדי לרצות את רע"מ, שכבר מתורצת ומוסברת במשתמע כתוכנית עבודה ידועה מראש, לנטיעה קצובה שהייתה אמורה להסתיים ממילא. וזאת כאשר המציאות היא, שאת הנטיעות הללו תכננו להמשיך עוד שבועות ארוכים קדימה, כאילו אין שמיטה. או במילים אחרות ולמיטיבי לכת: הסיכוי שממשלת ישראל תמשיך כפי שהצהירה לטעת נטיעות, דומה לסיכוי שהיא תפסיק לעשות זאת בגלל השיקול של שנת השמיטה…

רגע לפני שחלה בקורונה, הורה מרן הגרי"ג אדלשטיין לח"כי 'דגל התורה' לנקוט מדיניות של "שב ואל תעשה" בנוגע לחוק הגיוס, כשהמשמעות הייתה – להתנגד בהצבעה, אך לא לפעול מאחורי הקלעים מול הח"כים הערבים להפלת החוק. איך שמתעורר הרושם, ההוראה של "שב ואל תעשה", הפכה למדיניות הרשמית של ממשלת ישראל כולה. ממשלה חסרת מעש שהפכה את הישיבה על הכיסא לתוכנית העבודה היחידה.

לחם עוני

כשבנט התפרץ במליאה בשבוע שעבר, לפיד עוד נראה כמי שעומד מן הצד ונהנה. השבוע, נראה היה לראשונה שזה נדבק גם בו – ולא רק בממד האפידמיולוגי. משהו בהלך הרוח הציבורי, מזכיר ללפיד שפל שהוא טרם חווה כפוליטיקאי ישראלי. דומה שגם לפיד מבין שאת הכאוס השלטוני והיד המזגזגת על ההגה, אי אפשר לייחס רק לאיש שמכונה ראש הממשלה.

לפיד במקביל, ממשיך לרקום שרשרת של ג'ובים ומינויים – כשבשבועיים האחרונים הוא מנסה להסתער מחדש על תפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, שנגרס ממצבת הג'ובים של 'יש עתיד' בהבל פיו של השר אלעזר שטרן. רק שלמועמדת שלפיד מציג הפעם, הד"ר רות קלדרון, פליטת 'יש עתיד' בכנסת ישראל, יש תמיכה אנונימית ממש. גורמים בסוכנות מעבר לים שעימם שוחחתי, מעריכים שסיכוייה להיבחר – אפסיים.

הסיפור הזה מלמד משהו על מידת הצייתנות שלפיד דורש מחייליו, גם במחיר איבוד משרה אטרקטיבית. אפילו הצמוד-צמוד מראשית הקדנציה, איווט ליברמן, סבור כנראה שלפיד איבד קשר עם המציאות, לפחות בסוכנות, ולראיה – הצבת מועמדותו של רובי שפיגל מטעם 'ישראל ביתנו', במה שנתפס כתחיבת אצבע בעין של לפיד.

שפיגל האלמוני לא הפך בין לילה למועמד מוביל, אך הגשת מועמדותו מטעמו של ליברמן מספרת לנו, בסגנונו של איווט, מה בדיוק סבור שר האוצר על סיכויי מועמדת שר החוץ, ואולי גם את דעתו על התנהלות פטרונה.

את קלדרון, בניגוד לשטרן, ייאלץ לפיד לדחוף לבדו, שכן בנט, למרות ההסכם ביניהם, מסרב לתמוך בקלדרון שעימה היו לו בעבר חיכוכים. אבל היעדר תמיכת בנט הוא הבעיה הקטנה של לפיד. בעיניו של לפיד, ד"ר רות קלדרון היא לא פחות מ"דמות מופת שתייצג אותנו בסוכנות היהודית", כפי שכתב על מועמדותה, אבל בעולם האורתודוקסי, שחברי ועדת הבחירה ליו"ר הסוכנות יתקשו להתעלם ממנו, קלדרון נחשבת בעיקר לסדין אדום.

המועמדת הבלתי אפויה מזוהה עם הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים, יזמה את הקמת האגף ליהדות מתחדשת במשרד התפוצות, מחזיקה בתואר ד"ר לשם כבוד מ'בית המדרש לרבנים' של התנועה הקונסרבטיבית, הציעה בעבר לערוך "גיור חילוני", והשיא – הציעה, כאג'נדה, להניח לחם על שולחן ליל הסדר בפסח. אפשר לומר אפוא לסיכום, שבמאפיית הג'ובים של לפיד, מסתפקים בלחם עוני של מועמדים.

הגשת מועמדותו של רובי שפיגל מטעם ליברמן, הייתה יותר אקט של אמירה מה דעתו על מועמדת לפיד, מאשר הרצת מועמד בעל סיכויי זכיה. ליברמן, אולי המיומן מכל ראשי הקואליציה, לפחות בכל הקשור למינויים, חישב מייד את בלוק המתנגדים נגד מועמדות קלדרון – לפחות שלושה ידועים כעת (נציגת 'כחול לבן', נציג המזרחי ואיש 'הליכוד') – וזאת בוועדה שבה לא ניתן להיבחר אם יש יותר ממתנגד אחד.

הבחירה המנותקת של לפיד, מפיחה רוח חיים ביתר המועמדים, שעל אודותיהם דובר פה בעבר נכבדות, מי יותר ומי פחות: דני דנון לשעבר שגריר ישראל באו"ם ונשיא הליכוד העולמי כיום שלזכותו עומדת העובדה שביבי נהנה להתעלל בו בעבר; ד"ר מייקל אורן לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון וחבר סיעת 'כולנו' – שבמודל הקואליציה בישראל, הארכיון רדף אחריו השבוע אל מעבר לים כשהמתקפה שלו נגד אובמה בעודו נשיא מכהן נשלפה נגדו בארה"ב. מועמדות נוספות שמנסות לזנק מאלמוניות כמעט גמורה אל התפקיד היוקרתי, הן פלר חסן נחום העומדת בראשות סיעת יחיד במועצת עיריית ירושלים ומשמשת סגנית רה"ע בתואר, וחברת הכנסת לשעבר מ'כחול לבן' מיכל קוטלר וונש.

האחרונה מתהדרת אמנם בקריירה כח"כית לשעבר ב'כחול לבן', אלא שגנץ הבהיר היטב כי הוא אינו תומך בה, כשהוא מוסיף לעשות נפשות לשרה לשעבר עומר ינקלביץ, שבאופן מפתיע זוכה לתמיכה מעבר לים של גופים יהודיים המנוטרלים מרכילות ישראלית, ומדברים טובות על כהונתה כשרת התפוצות. בספירת העומר שעושה גנץ, הצגת המועמדות של קלדרון מטעם היריב האוטומטי לפיד, מחזקת את סיכויי המועמדת מטעמו.

בוועדה שבה יש צורך בתשע אצבעות מתוך עשר כדי להגיע לבחירה, לא צריך כישורי נבואה כמו של בנט במגפה, כדי להעריך שבחירה מוסכמת בקרוב, לא צפויה. איך אמר איווט למועמד הזמני חגואל? "בסוף עוד אתה תישאר". לא רק בכנסת ישראל, אלא גם בסוכנות היהודית – לממשלה הזאת בת חמשת הראשים, אין תוכנית עבודה, אין מדיניות סדורה ובעיקר, אין לה סייעתא דשמיא.