החרדים הישנים

איך הצליחו החוקרים לבלבל אותנו?

א

רוח של בין ערביים הייתה מנשבת באותה מנחה של שבת. במזרח החלו השמיים נצבעין רצועות ארגמן של רעווא דרעווין.

אותה שעה מהלך הייתי בין סימטאותיה של שכונת נחלאות שהיו ריקניות. מתוך שהבריות מכונסות סביב שולחנות של סעודה שלישית, ותינוקות של בית רבן נותנים קולם בשיר המעלות, וזועקים עד שיחננו.

מן החלונות בקעה שירה חלושה. שכידוע זמירות של סעודה שלישית עצב של פרדה נסוך עליהן. הנשמה היתרה כבר בועטת לצאת, וטרדות החול כבר מציצות מן החרכים.

ואני צועד לי, עטוף רוח של מלנכוליה פיוטית שהמושכים בעט אוהבים להתהלך בה, וליבם מתנשא על כל העולם.

מה טובו משכנותיה העתיקים של נחלאות, שבתיה הקטנים משוררים את שירת ציון. בכל מקום תקועה אבן מצבה המציינת את השנה שבה הוקם הבניין לפ"ק. לצד אלו נטעו פרנסי העירייה גם שלטים מודרניים של מתכת המספרים לתיירים בשפתם ולעברים בלשונם, על המשפחות שהתגוררו כאן אי אז בזמן שהשלטון העות'מאני היה קיים.

לא יודע להסביר את זה, אבל בכל פעם שאני משוטט לבדי בין הסמטאות הללו, אני מתחיל לחשוב ולדבר בסגנונו המתחכם של עגנון.

קיצורו של דבר, מחשב הייתי לילך לבית פלוני, אלא שרגליי הוליכו אל בית הכנסת עדס. אותו מבנה קדוש ומפואר שהקימו נגידי הקהילה החלבית. ועדיין הוא עומד על תילו שש ומתפאר בציורים המפוארים שעל כתליו.

שמועה רחוקה עמדה בזיכרוני. סיפרו על מסורת קדומה שנהגו בבית הכנסת הזה במשך דורות, מדי שבת לעת מנחה, מתאספים בני העדה יחד יושבים להם ומשוררים פיוטים מיוחדים במקאם ייחודי לכל שבוע. וגם זאת שמעתי, שמי שיודע להאזין נפשו מתמוגגת מיפי השירה.

החלטתי שאחרי שנים של מארשים קצביים מאירופה, הגיע זמני לשמוע שירה חדשה ממזרח.

שולחן של עצי ועשבי בשמים קיבל את פניי. עמדו עליו גם קערות של מיני מזונות ודובשנין. אלא שאת חוש הטעם וחוש הריח, ניצח חוש השמיעה. מין בת קול של מזמרים ומנעימים חדרה אל תוככי נשמתי.

אודה ולא אעמיד פנים. אין לי שמץ של הבנה במקאמים, גם לא בדל הכרה בשפה הערבית. ישבתי לי בקרן זווית, מתמסר אל הרינה ואל השוועה. לא תמיד הבנתי את המילים, גם לא בכל עת התחברתי לרבעי הטונים, אך בלעתי בסקרנות את החידוש הגדול שנצץ מכל פינה.

ולפתע נשמע קולו.

מין צרידות מתקתקה בשוליו. והקול הולך ומתרפק, מסלסל ומחזן. הוא קורא שורה ונוגה סביב לו, והציבור עונה אחריו.

קמתי ממקומי לראות מיהו אותו חזן מופלא. עמדתי משתומם. הקול קול חלב, והמראה של אברך מאנ"ש. כובע וחליפה, ומתחת לספר הפיוטים מציץ כרך חדש של 'שו"ת הרשב"א'. אצבע קמיצה נעוצה בין דפיו. ובכל עת שהציבור נותנים רווח, הוא גומע כמה שורות מהאותיות הקטנות.

כך החלה היכרותנו.

ב

אם נעזוב את הפיוטיות של נחלאות, המפגש עם היהודי הזה היה עבורי הלם תרבות ושיעור בענווה.

גיליתי שעם כל הכבוד לפוזה הידענית שאני עוטה, יש מחוזות שבהם אני כקטן שנולד. התחלנו לשוחח, וככל שהתארכה השיחה הבנתי שאין לי סיכוי. האברך הצעיר הזה היה מלא תורה וחכמה. אני חייב להיות זהיר בלשוני משום שגם ככה הוא מאוד עומד לכעוס על כל מילה שכתבתי עליו.

נפגשנו בהמון הזדמנויות. בכל פעם מחדש גיליתי זווית ופן אחרים שלו. בפעם אחת הוא מפייט בין יוצאי חלב; בפעם אחרת שמעתי אותו מוסר שיעור ב'לומדעס' בהגיה ליטאית; ויותר מפעם ראיתי אותו ניצב בפני פרופסורים מדופלמים ומבלבל אותם בעומק ידיעותיו בפילוסופיה על כל גווניה.

"באיזו אוניברסיטה למדת?" שאלתי. והוא צחק, בפשטות מבטלת. "אוניברסיטת פוניבז' שמונה שנים". זהו, זה מה שהוא הסכים לספר על עצמו. כל היתר לא רלוונטיים. אה, וגם את שמו. "מנחם נאבת".

בתארים של עיתונאים נהוג לציין גאונות ורבנות על כל אדם, אבל כבר למדתי שגאונות אמיתית לא מצהירה על עצמה.

בשלב זה אתם ודאי מבקשים לשאול מפני מה אני טורח בשבחו של אדם בכניסתו של חודש אדר. הסיבה אישית וגם ציבורית. לפני ימים אחדים יצא לאור חיבור מיוחד של היהודי הזה. כמו שאפשר לצפות, הספר קצת עמוק, גדוש במילים ובמונחים עמקניים, אבל הוא חשוב לכולנו.

משום שהגיבורים של הספר הזה הם אנחנו.

כמו שאפשר לצפות מספר טוב, הוא גם צנוע. כריכה לא פומפוזית מדי. ציורו 'יום כיפורים' המפורסם של מאוריצי גוטליב והכותרת ששאובה מן הפסוק: "חרדים אל דברו". כותרת המשנה: "בין מגזר לתנועה" (הוצאת 'מרכז החכמה' שהרב המחבר עומד בראשה).

הרבה ספרי מחקר נכתבו על הציבור החרדי. אבל הספר הזה הוא אחר. משום שלמרות השפה הגבוהה והמונחים המעורפלים, הוא נכתב על ידי חרדי. הספיקה לי קריאה של כמה עשרות עמודים כדי להבין שיש פה מהפך.

מהפך שיטתי בכל מה שעולם המחקר חושב על חרדים.

תשאלו, את מי מעניין מה חושבים החוקרים עלינו? ובכן, גם את התשובה לשאלה הזו מצאתי בתוך הספר, שנכתב בעיקר עבור ציבור שאינו חרדי. מסתבר שמרוב שנים של כתיבה החרדים עצמם החלו לאמץ ולהפנים כל מיני מושגים שכתבו עליהם אנשים מבחוץ.

וכאן העסק מתחיל להיות הרבה יותר מעניין.

ג

אם לא שמעתם את שמו של פרופסור יעקב כץ, לא בטוח שהפסדתם. אבל בטוח שרגליכם לא דרכה על מפתן מחקר החרדיות.

"שנים רבות" מסביר נאבת בפרק ד' של הספר, "לא הייתה התייחסות מחקרית של ממש לחברה החרדית, ולא ראו אותה כחברה המזקיקה דיון בפני עצמו. אחת הסיבות לכך היא המחשבה כי החרדיות הולכת לכיליון ואין היא אלא תופעה צרה וחולפת. אולם בשנות השישים והשבעים החל עיסוק איטי בשאלת החרדיות, והמחקר הפנה תשומת לב לחרדיות כתופעה מובחנת".

וכאן אנחנו מגיעים אל אותו היסטוריון ישיש שבילדותו למד בישיבות הונגריה. "האסכולה המשמעותית ביותר בשלב הראשון של חקר החרדיות, הייתה האסכולה של יעקב כץ ותלמידיו".

וכאן מגיעה אחת השאלות שעד היום לא נכתבה לה תשובה ברורה: מיהו חרדי?

תעצרו לרגע ותנסו להשיב על זה, ותראו שזה קשה מאוד. חרדי הוא מי שהולך בחליפה וכובע?  חרדי הוא מי שמצביע למפלגה חרדית? ואם הוא נוטר קרתא? חרדי הוא מי שמקפיד על קלה כחמורה? אז מה ההבדל בין חרדי לבין ציוני-דתי? והאם מי שקצת מחפף בכמה פרטים כבר איננו חרדי?

אם תשאלו את הסטטיסטיקאים, הם נוהגים להגדיר את החרדי כ'מי שמצהיר על עצמו שהוא חרדי'. ובכן, תודו, שזו הגדרה קצת בעייתית.

עבור יהודי שלמד בפוניבז' וינק שנים לימוד גמרא, התשובה הזו נראית מופרכת לגמרי.

אם להשתמש במילים פשוטות: בעולם האקדמי נהוג לומר שהחרדיות היא 'המצאה' חדשה של העידן המודרני. זו 'תגובת נגד' לצמיחת החילון באירופה. העולם כולו הלך ו'התקדם', ולעומתו התייצבה החרדיות שאסרה על ההתקדמות. 'חדש אסור מן התורה'.

מה שיפה – או מכוער – באקדמיה, שהיא כל כך בטוחה בעצמה, עד שאין לה צורך בכלל לנסות לברר מה חושבים החרדים עצמם על השאלות הללו. בדיוק כמו שחוקר מקקים, לא מתייעץ עם מושאי מחקרו על דעתם. במקורות מסוימים של המחקר, נהוג לכנות את התפיסה של החרדים את עצמם כ"תודעה כוזבת".

ואת העוול המחקרי הזה, נאבת מגיע לנתץ, בכישרון עוצמתי.

ד

קחו למשל את המילה "חרדים". איך היא נשמעת לכם? מתלווה לה צליל נוירוטי של "חרדה", עצבים, נערווים?

אם התשובה שלכם כן, נאבת יוכיח לכם שאתם מושפעים מאוד מתפיסות של ספרי ההשכלה. כדי להוכיח את דבריו הוא חזר לחפש את השורש "חרד" בתנ"ך. את המשמעות שלו. את העובדה שהוא בדרך כלל מדבר על תחושת רוממות מפני הקדושה.

מי שהחליט להפוך את היהודים שמחויבים לתורה ולמצוות בכל עומק נפשם ל"חרדים" שסובלים מעצבים, היו סופרי דור ההשכלה.

הרבה מהתפיסות של העולם כיום – שזלגו גם לתוך הציבור החרדי – על החרדים, נובעות מ'תזת החילון' שאותה נאבת מבקר בצורה מעניינת ומקורית. ה'חילון' הוא שהחליט להגדיר מה נקרא 'מתקדם' ומה נקרא 'מפגר'. מי פרימיטיבי ומי מודרני. בעוד שהיהדות העולמית צועדת לאור מסורת אחת רציפה של אלפי שנים.

מה זה משנה אם החרדיות היא רעיון חדש או ישן? שאלתי אותו בשיחת טלפון. והוא, במקום לומר לי: תסיים לקרוא את הספר, הסכים להסביר את העיקרון. "כאשר מדברים על רעיון כמשהו שנולד רק אתמול, יש כאן הנחה סמויה שמדובר במשהו זמני שעתיד לחלוף מן העולם. אבל כשמבינים שהרעיון החרדי עצמו כבר נוסע בעולם אלפי שנים וצלח משברים לא פשוטים, המבט משתנה".

עוד תפיסה שרווחת גם במחוזותינו, תופסת את הרעיון החרדי כעניין סוציולוגי. החרדים הם "מגזר" שיש לו "מוסדות" ו"נורמות", ומכאן המצאה חדשה של "חברת הלומדים" ועוד כל מיני עניינים שאכן קיימים בחרדיות, אבל הם ממש לא מגדירים את מהותה הפנימית.

זה נשמע אולי כמו רצף של הגיגים פילוסופיים שאין להם קשר למציאות עצמה. אבל אני יכול לומר שהיו לי לא מעט הבנות חדשות בכל מיני שאלות פוליטיות. כמו למשל, סיפורה של תנועת שס. השאלה שתמיד עולה היא: איך למשל מסבירים את התופעה שהמסורתיים בפריפריה מרגישים הרבה יותר חיבור לדמויות חרדיות, מאשר לדמויות ציוניות דתיות?

ובכן, אחרי שמבינים את עומק התפיסה החרדית – הרבה דברים מסתדרים. הרבה אסימונים נופלים.

זה אולי המקום להבהיר שהספר הזה אינו מתאים לכל אחד. הוא מיועד בעיקר כלפי חוץ, לשנות תפיסות בעולם האקדמי, אבל הוא בהחלט יכול לתת כלים ואותיות לאלו שמתעסקים עם "דע מה שתשיב", ולאלו שחשים צורך להשיב לעצמם.

אני יודע שלא גיליתי עדיין את סוד החרדיות. משום שחושבני שאת התשובה לשאלות העמוקות הללו צריך כל יהודי חרדי לחפש בעצמו. בתוך נשמתו.