1.
אתמול, רביעי, הובאו למנוחות שירי ביבס ושני ילדיה הפעוטים אריאל וכפיר, שנרצחו באכזריות בזמן שהותם בשבי.
מדינה שלמה ליוותה בכאב ובהרכנת ראש משפחה שלמה שנטבחה בדם קר.
על פי הערכות מודיעיניות וראיות פתולוגיות השלושה נרצחו בתוך שבועות ספורים מחטיפתם. עדות נוספת שממחישה את הברבריות חסרת המעצורים של האויבים סביבנו.
טקס החזרתם הסדיסטית, ההונאה המפלצתית בהבאת האם, רק מחזקים את מה שכתבנו כאן בשבועות האחרונים: אויבינו זהים בכוונותיהם, בשנאתם ובאכזריותם כלפינו – אך לא בגובה המחיר שהם מוכנים לשלם עבור מימוש קנאותם הרצחנית.
לו ייפול בידיהם יהודי, על אחת כמה יהודי-ישראלי, ינהגו בו באותה דרך. אף על פי כן, יש ביניהם הבדל: בעוד אויבינו השיעים מצפון מקדשים את המוות בכפוף לתקנון, אויבינו הסונים מדרום רואים במוות ערך עליון. בלי כוכביות, בלי תנאים. הם יפסידו הכל כדי לזכות בתואר שהיד.
לכן, בעוד שבצפון הכרזנו ניצחון גם כשחיזבללה, מובס וחבול ככל שיהיה, עדיין עומד על רגליו – בדרום המצב שונה לחלוטין. זה לא אנחנו, זה הם.
רק בימים האחרונים קיבלנו תצוגת תכלית להבדלים בין אויבינו: בזמן שפיקוד העורף הסיר בצפון את כל המגבלות שעוד נותרו מאז שבעה באוקטובר, בדרום הוכרזה כוננות חירום.
שכונות שלמות נמחקו ברצועה, עזה הפכה בחלקה הגדול לעיי חורבות, אבל חמאס עדיין לא הוכרע. חודש אחרי הפסקת האש, בצה"ל מגבירים דריכות מחשש לניסיונות פשיטה.
הסיבה מתסכלת, מקוממת, קוראת לפעולה: הארגון התארגן מחדש, אלפי פעיליו שבו צפונה, עוד אלפי מלש"בים חדשים גויסו, כחלק מהיערכות מחודשת ללחימה הכוללת פשיטות נקודתיות על יישובים בעוטף ישראל.
זאת ועוד: בשבועות ההפוגה חמאס אסף כמויות אדירות של חומרי נפץ מנפלי צה"ל, ועושה בהם שימוש לצורך מלכוד זירות מטענים וייצור אמצעי לחימה.
נוסף לכל הטוב הזה, חמאס שיקם ובנה מחדש את המנהרות שנהרסו, רישת נקודות מרכזיות במצלמות תצפית, הרים רחפנים לאיסוף וסריקות ואייש את יחידותיו במפקדים חדשים.
לאור זאת, הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה: חמאס חייב להימחק. לא עוד "מבצעים כירורגיים", לא עוד "תיאום עם הקהילה הבין לאומית", לא עוד "ניסיונות הידברות". הארגון הזה צריך להיעלם, באופן מוחלט, ללא השארת זכר. עזה צריכה להרגיש אש ומוות עד שאחרון הטרוריסטים יבין שאין לו עתיד, אין לו תקווה, אין לו דרך אחרת מלבד להיכנע ולהחזיר את החטופים לאלתר.
מי שמסוגל לחטוף תינוקות ולהחזיק אותם במרתפים במשך חודשים, מי שצוחק לנו בפרצוף ומכתיב לנו את הקצב, לא צריך לקבל אולטימטומים! הוא צריך להיעלם. לא באיומים, לא בדיבורים, אלא בכוח חסר תקדים שיבהיר אחת ולתמיד: חטיפת אזרחים ישראלים היא הכרזת השמדה על הצד השני.
וכמו שאמר דן בונגינו, סגן ראש FBI שנכנס לתפקידו בלילה שבין שני לשלישי (שעון ישראל): "אם הייתי ישראל, הנה השלב הראשון בעיניי: אנחנו נהרוג כל אחד מכם! אנחנו נהרוג כל אחד מהחלאות הטרוריסטיות שאתם וזה לא הולך להיות נעים. נהרוג את כולכם. אתם אויבי המין האנושי. מגיע לכם למות. לכן, השלב היחיד שצריך: אתם הולכים למות".
אבל בעוד הזרוע הצבאית נערכת ומשתקמת, ההנהגה המדינית של חמאס משדרת התגמשות מפתיעה. הארגון שקנה לו שם כנושא ונותן קשוח – מוותר, מתגמש ומשדר שפניו לפעימות נוספות במסגרת שלב א'. וזה בלי שנדבר על חריקת השיניים שלו נוכח עיכוב שחרור המחבלים שהיו אמורים להשתחרר תמורת הפעימה האחרונה.
זה נשמע כמו אוקסימורון קיצוני, אבל זה בדיוק ההפך: הארגון משווע להשתקם צבאית, ולכן מעוניין בהרחבת ההפוגה. בטווח הקרוב זה מאפשר לישראל שחרור מקסימלי של חטופים נוספים – וכפי שהעירה השבוע התצפיתנית אגם ברגר, ששבה בעסקה: "הם לא אשמים שנחטפו" – אבל לטווח הארוך, האסטרטגי, לכולנו מובן שלא יהיה אפשרי להמשיך את הפסקת האש לאורך זמן.
משכך, ברור אפוא שמקבלי ההחלטות צריכים להיצמד לשתי נקודות מוצא ברורות. הראשונה: לנשוך שפתיים, לחרוק שיניים ולשחרר עוד מרצחים תמורת עוד חטופים. שכן, מה לי 3,000, מה לי 5,000? שניהם מייצרים סכנה מיידית לתשדיר שבעה באוקטובר חוזר. ונקודת המוצא השנייה ברורה לא פחות: בשום אופן ישראל לא יכולה להסכים להפסקת אש מוחלטת. אין ברייה כזאת. לא יקרה.
בהקשר לכך, היה קצת מפתיע לראות השבוע עיתונאי נחשב ומוערך מגיב בציניות נוכח הפרסומים על השתקמות חמאס. "בכל מחיר, עכשיו עם הקובץ", כתב וכיוון לדרישה העולה להמשיך בשחרור מרצחים תמורת חטופים.
ואני אומר לו בצניעות ובהערכה: הפוך גוטה, הפוך. את כולם, עכשיו. נקודה, סימן קריאה.
עכשיו, עכשיו, כי מייד לאחר מכן שערי הגיהינום ייפתחו.
כולם עכשיו ומייד אחר כך אש ותמרות עשן. רה"מ נתניהו עם השליח ויטקוף בלשכתו צילום: לשכת ראש הממשלה
2.
השבוע, בבית חולים בילינסון, ראינו מופת של עוצמה אמיתית. לא כוח צבאי, לא כוח פוליטי, אלא הכוח ששמור לעם ישראל לדורותיו: כוח האמונה, התקווה, הערבות היהודית.
אימו של החטוף עומר שם טוב, שנפצע קשה בעת חטיפתו ושוחרר מעזה לאחר חודשים של שבי אכזרי, הפכה ברגע אחד לסמל של חוסן נפשי וגדלות רוח.
אפשר היה לצפות שאישה במצבה, אחרי חודשים של ייסורים, חוסר ודאות וחרדה בלתי נתפסת, תישבר. אבל היא לא נשברה. במקום לשקוע בזעם וייאוש, היא בחרה באמונה בבורא עולם, בעם ישראל, במסורת ישראל ובנצח ישראל. במקום להתמקד במה שאבד, היא דיברה על מה שעדיין אפשר לתקן. במקום זעקות שבר, היא השמיעה קול צלול של תקווה.
"אני לא מתעסקת בשנאה", חזרה ואמרה לאורך כל חודשי המאבק להשבת בנה. "אני מתעסקת באור. במה שצריך לקרות עכשיו כדי להציל את כולם".
השבוע, בזמן שנהגתי, שמעתי אותה מדברת בהצהרת המשפחות. סליחה על הרגשנות, אבל לא יכולתי להמשיך לנסוע. עצרתי בצד הדרך – ופשוט נשברתי. לא זוכר קתרזיס כזה כבר המון שנים. בכי מטהר, חיובי, על העם הנפלא שלנו. לא יעזור כלום, אין עם כזה בעולם.
"אני רוצה", אמרה בפתח דבריה, "להזכיר ולתת כבוד לאורי דנינו זיכרונו לברכה (ואנחנו נוסיף: השם ייקום דמו), שבשבעה באוקטובר שב לתוך התופת להציל את מיה ואיתי רגב ואת הבן שלי עומר. אורי, שהכיר אותם רק כמה שעות לפני, לא חשב על עצמו או על משפחתו שחינכה אותו על ערבות הדדית ועל שלא משאירים אף אחד מאחור. אורי שרד בשבי בתנאים תת אנושיים 11 חודשים ונרצח על ידי מפלצות חמאס. אורי הוא הגיבור והמלאך השומר של מיה, איתי ועומר. יהי זכרו ברוך.
"אנחנו כמשפחה", הבטיחה, "נמשיך להיאבק עם כל המשפחות עד להחזרת כולם. עם ישראל, היופי שלנו הוא בחוסר האחידות והכוח שלנו הוא באחדות. רק כך נתחזק כחברה וכאומה. עם ישראל חי".
במילים ספורות היא הביאה לידי ביטוי את מה שכל כך הרבה אנשים מרגישים. את הכאב העצום, אך גם את ההכרה שאי אפשר לוותר, שאי אפשר להתייאש, שאי אפשר לתת לרוע לנצח.
האמירה שלה לא הייתה רק מסר אנושי, אלא מסר יהודי עמוק. היא לא נאמה נאום פוליטי, לא הציגה תוכנית אסטרטגית, אלא עשתה את מה שהעם שלנו יודע הכי טוב לעשות: להאמין, גם כשנדמה שאין סיבה; לקוות גם כשנדמה שאין מוצא; ללכת קדימה גם כשהדרך חשוכה.
3.
אפשר לומר על יצחק גולדקנופף הרבה דברים: תמים, נאיבי, אינו שולט בידע בסיסי שדרג מדיני אמור להחזיק בו. זאת נוסף לנטייתו לומר לעיתים תכופות דברים שמוטב היה שלא היו נאמרים. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שברגע האמת, לעומת אדישות חבריו לסיעה, הוא היחיד שמבין שצריך להתייצב ולומר: עד כאן!
בישיבת הסיעה האחרונה, כשהנושא הבוער על הפרק היה חוק הגיוס, גולדקנופף ביקש דבר מובן מאליו. סליחה, שהיה פעם מובן מאליו: אם לא יהיה חוק, על הסיעה להתייצב כגוף אחד ולהצביע נגד התקציב. זאת איננה דרישה מופרכת, אלא עיקרון פוליטי בסיסי. ייתנו-יקבלו; לא ייתנו-למה שיקבלו?
היגיון רחוב פשוט נוכח משבר הגיוס ומצבם של בני הישיבות, הילדים של כולנו, במדינה היהודית. למרות כל זאת, משום מה, גם בשלב הקריטי הזה, הנציגות החרדית לא רואה דחיפות. שום דבר לא בוער לה.
שוב ושוב נציגי המפלגות החרדיות נופלים לבור ההבטחות שאין לו תחתית, וחוזרים על אותה טעות בפעם האלף: מבטיחים לעצמם שבסיבוב הזה נהיה חכמים יותר, ואז נגררים שוב ושוב אחרי הבטחות סרק, מתוך תחושה אשלייתית שאנחנו באותה סירה עם הליכוד.
היה כאן פעם אחד שענה לשם יעקב ליצמן. רבים מתוכנו אהבו לבקר אותו, להסתייג ממנו, אבל איתו לא יכלו לשחק משחקים. אני עוד זוכר את רה"מ אהוד אולמרט מרעיף עליו אוקיינוס חנופה ומותיר אותו בתפקיד יו"ר ועדת כספים תקופה ארוכה, בתקווה שייעתר וייכנס לקואליציה. אבל הוא התעקש: אם אתה רוצה אותי בממשלה שלך, תחזיר את מה שקיצצת מקצבאות הילדים, אמר לאולמרט. רק חצי שנה אחרי שהרכיב ממשלה, אולמרט נואש ופיטר אותו מהתפקיד. ליצמן לא כרע תחת הנטל.
איכשהו, בלי שהתכוונו, במקום שזה יהיה נתניהו מול חלקים רחבים בציבור הישראלי – זה נתניהו והחרדים מול כולם.
אני חושב שבעידן הנוכחי, כשאנחנו חווים את הקיטוב הנורא ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה – ראוי לחשב מסלול.
בוודאי ובוודאי שאין טעם ואין סיבה לתת חמצן חינם לממשלה שנויה במחלוקת, אם היא עצמה לא מתגמלת בתמורה ראויה למחיר הנורא שאנחנו משלמים עבור השותפות הזאת.
הרי ברור לכולנו שההסתה והשנאה כלפינו הן תוצרים של השותפות הדביקה מדי-מדי עם ההנהגה הנוכחית.
אחד מול כולם. גולדקנופף ונתניהו צילום: פלאש 90
4.
הציבור הישראלי, כולל החרדי, יודע להפוך שולחנות. כשצריך ולפעמים גם כשפחות צריך.
כשמדובר בהתנהלות שלטונית בלתי נאותה, כמו מינויים מפוקפקים, ניפוח תקציבים ובזבוז כספי ציבור – המחאה עולה מאליה. אי אפשר לעבור לסדר היום נוכח נהנתנות מנותקת של ההנהגה; בטח לא כשהיא באה על חשבון הציבור.
אבל מה קורה כשהנגע חודר לתוך הערים החרדיות, בין סמטאות שבהן אנשים סופרים כל שקל, ומגלים שאצל המנהיגים המקומיים השולחן תמיד ערוך ועמוס בכל טוב?
השבוע פורסם כי בלשכה מוניציפלית מסוימת, בעיר שבה רוב התושבים נאנקים תחת יוקר המחיה, הוזמנו ארוחות פאר בעלות מופרכת: 3,000 שקלים ביום.
במועצה חרדית אחרת, מי שאמון על אכיפת החוק ביצע בעצמו עבירת בנייה חמורה, פלש לרשות הרבים בגסות, כאילו הכל שייך לו, כאילו אין דין ואין דיין.
אז כן, נוח לנו להתקומם על מעשים הסותרים מנהל תקין המתרחשים בבלפור או בקריית הממשלה, אבל הגיע הזמן להסתכל פנימה. מישהו כאן שכח שההנהגה המקומית לא נועדה להיות גן עדן של מקורבים ומנעמים, אלא שליחות ציבורית.
הציבור החרדי גדל על מושגים של אחריות הדדית, של יושרה ציבורית, של החובה להיזהר בכספי ציבור יותר מאשר בכספו הפרטי. מה שנעשה פה הוא בדיוק ההפך. התקציבים, שהגיעו ממיסים של אנשים שאין להם איך לסגור את החודש, מתכלים על מותרות.
ראיתי פעם גדול בישראל יוצא מבית המדרש ומבחין ברכב חונה על המדרכה, חוסם את המעבר להולכי רגל. הוא שלף מכיסו עט וצעטלע, רשם משהו והניח על חזיתו של הרכב בין המגב לשמשה. כשהתקרבתי, הצצתי לראות מה כתב. על הפתק היה כתוב: "גזל הרבים – אין לו תקנה". מילים פשוטות אך חותכות.
גזל הרבים הוא לא רק חניה שחוסמת מעבר. הוא גם הוצאות מיותרות על חשבון קופת העיר; הוא גם עבירת בנייה לכאורה שמתבצעת על ידי מי שאמור לשמור על החוק.
ואני שואל: איך יכול להיות שבקהילות חרדיות, שבהן מוסר וצניעות הם ערכים מרכזיים, הפכו השלטונות המקומיים לחגיגה צינית על חשבון משלם הארנונה המרושש?
