עו"ד אבי בלום
ט' אדר א' התשפ"ד
בראי ההיסטוריה, תסמל את קדנציית נתניהו השישית האמירה של חבר הקבינט אריה מכלוף דרעי, שהובאה כאן בשעתו: "לממשלה הזאת אין סייעתא דשמיא".
כל מה שיכול להשתבש ולהתעקם, התפספס פעמיים. החל מהמשא ומתן הקואליציוני החמדני שהפך את כל השותפים לבעלי מו"מ עוד בטרם השבעת הממשלה, עבור לרפורמה הכושלת בתולדות המדינה, וכלה בטבח הנורא בתולדות עם ישראל מאז השואה.
אומנם כידוע אחרי שבר גאון, אך בשנה האחרונה נדמה היה כי בכל פעם שהרגשנו שאין תחתית נמוכה יותר, שמענו נקישות מלמטה. לא רק בשנה שקדמה לשמחת תורה, אלא גם אחרי פרוץ הלוחמה, כשצה"ל התאושש והשיב מלחמה שערה, התחושה הקשה הייתה כי מה שחסרה לנו יותר מכל זוהי אותה הארה משמיים, חיוך של אבא.
לנפוליאון בונפרטה מיוחסת המשאלה: "אני לא רוצה גנרלים מוכשרים, חכמים או אחראים, אני רוצה גנרלים שיש להם מזל". על הכישרון, האחריות והחכמה של הגנרלים הישראלים בימים שלפני שמחת תורה עוד ידובר בוועדת החקירה שתגיש את מסקנותיה אי שם ב-2026, בעתיד הרחוק שרק שר חד הבחנה כגולדקנופף יכול לזהות.
שלושה חודשים מתחילת התמרון הקרקעי בעזה, אי אפשר להתעלם מההישגים הצבאיים של צה"ל ברצועה בחסדי שמים ומחכמת ההכנה של המבצע, תוך כדי תנועה. ועדיין, בכל מה שנוגע לטיפת המזל, לאותה סייעתא דשמיא, נדמה היה שהיא מוסיפה לחמוק מאיתנו והלאה.
כוכב צילומי המנהרות יחיא סנוואר ובכירי החמאס שכבר היו במרחק פגיעה, הצליחו לחמוק פעם אחר פעם ולמנוע מישראל את תמונת הניצחון שהיא כה מתאווה לה. שלושת החטופים שנמלטו וכבר יצאו משעבוד, נהרגו מאש כוחותינו רגע לפני שבאו בשערי החירות. במקום שיחובקו על ידי החיילים, הם נורו ונהרגו ברגע מצמרר שהפך שמחה פוטנציאלית ליגון עמוק. המודיעין שנצבר הוביל למבצעי חילוץ נוספים, שמהם חזרו החטופים בארונות מתים. ובינתיים, בניגוד לכל הציפיות, סנוואר רק המשיך לערום קשיים על עסקת חטופים נוספת.
נדמה היה שהמזל הרע ממשיך לרדוף אחרינו כל הדרך לרפיח, עד ליום שני השבוע, שבו, בהקבלה למזג האוויר, הציצה אלינו שמש חייכנית מבין העננים הקודרים. המבצע ההרואי של הימ"מ, החזיר בחסדי שמים לישראלים את האמון ואת האמונה. חילוץ החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן שיקם את האמון ביכולת המודיעינית שהתרסק ב-7 באוקטובר. שיתוף הפעולה המושלם בין השב"כ, הימ"מ והיחידות המיוחדות, הוכיח שהתחכום, ההעזה ויכולת הביצוע עדיין קיימים.
נתניהו שנפגש עם לוחמי הימ"מ, עם השר הממונה שהודר מחדר קבלת ההחלטות, סיפר ללוחמים איך קיבל לידיו את התוכניות ימים ספורים לפני המבצע. בכך הזכיר לרגע את רבין המנוח שדרש לקבל את מלוא הסמכות, אך ידע לקבל אחריות אישית כפי שהדבר בא לידי ביטוי כאוב אחרי כישלון המבצע לחילוץ נחשון וקסמן הי"ד. גם נתניהו הוכיח השבוע שהוא יודע לקבל אחריות אישית – על הצלחות.
ביום שאחרי, הרגיש נתניהו גם בתוך קבינט המלחמה כמי שצדקת טענותיו הוכחה. רק לפני שבועות ספורים התראיין גדי איזנקוט ל'עובדה' והבהיר כי שחרור החטופים במבצע צבאי, בלתי אפשרי. איזנקוט אומנם הסביר השבוע כי התכוון לכך ששחרור כל החטופים יתאפשר רק במסגרת עסקה, אבל כחלק מכיפופי הידיים הבלתי פוסקים בתוך קבינט המלחמה, ביבי יצא השבוע כשידו על העליונה. משנכנס אדר מרבין בשמחה, ונישא תפילה כי מאדר א' לאדר ב', השמחה תגיח למחוזותינו בתדירות גבוהה יותר.
חרדת נטישה
זה היה שבוע של שינוי מגמה גם בקריאת הכיוון של הממשלה. סוף השבוע שעבר עמד בצל חילופי האשמות אישיים בין נתניהו לגנץ, כאשר האחרון, ראשון בתורו, האשים את נתניהו במסמוס השגת מטרות המלחמה. השבוע, בצל הצלחת המבצע אך לא רק, נראה היה כי דבר מה השתנה לטובה.
פוליטיקאים חפצי חיים של ממשלת החירום ששוחחו בשבוע שעבר עם בני גנץ, הגיעו למסקנה שלפחות מזווית הראייה שלו, נתניהו הוא שמעוניין בפירוק השותפות. גנץ פרש בפניהם את התסכול האישי מהתנהלות נתניהו, ריטואל שחוזר על עצמו ביחסים בין השניים ונמשך גם בראשית השבוע כשנתניהו ניהל את השיחה עם השלוחים למו"מ, ללא בני גנץ על הקו.
בלי לצטט מילה במילה, גנץ משמיע לאחרונה טקסטים זהים לדברי הנשיא ביידן על נתניהו בחדרים סגורים. "אני לא יכול איתו", אמר ביידן וגנץ כמו מחרה מחזיק אחריו. "נכנסתי לממשלת החירום בלי תנאים מוקדמים" – מסביר גנץ – "הבהרתי שאני לא מעמיד סטופר לפירוק הממשלה ואתן חבל ארוך, אבל ביבי צריך להחליט אם הוא מתעלה לגודל השעה או נגרר אחרי בן גביר וסמוטריץ' בניסיון לרצות את הבייס".
בסביבת נתניהו התחושה זהה. "גנץ הוא הראשון שעשה פוליטיקה כשעמד במסיבת עיתונאים משותפת ודיבר בציניות על שכר המורות החרדיות", הזכיר לי גורם בסביבת נתניהו, "ואחרי שגנץ עשה את הסיבוב שלו בדעת הקהל, הוא רק מחפש איך לעשות אקזיט ולפרק את הממשלה לפני שביבי יביא תמונת ניצחון והגלגל יתחיל להתהפך".
המרירות הזאת עוד תצוף כקצף על פני המים, אך כפי שהנשיא האמריקאי העומד למבחן הבוחר נאלץ להכיל את התסכול ולשמר יחסים תקינים עם ראש ממשלת ישראל, כך בני גנץ העומד למבחן הסוקר, נזקק לא פחות מביבי לשימור ממשלת החירום.
האינטרס של השניים לעת עתה 'לאפסן את האגו' ולתת צ'אנס נוסף לממשלת החירום, מגיע ממגוון שיקולים פנימיים ועצמיים. מהצד של נתניהו, זוהי ההבנה שמחלחלת למקרא הסקרים ולמשמע קולות הביקורת בליכוד (אליהם עוד נחזור בהקשר הגיוס) כי פירוק ממשלת החירום עלול לגרור בחירות מהירות שמהן יצא מובס כמו ב-2006.
עד כמה גדול הברדק במפלגת השלטון אפשר היה ללמוד השבוע מההצעה שהעלה השר מיקי זוהר להרחיב את ממשלת האחדות ולקבוע מועד מוסכם לבחירות מוקדמות, אחרי תום המלחמה. שאלתי את השר זוהר אם קיבל את הסכמת נתניהו לפני או אחרי הצגת התוכנית. "לא", השיב, "לא שאלתי לפני וגם לא קיבלתי פידבק אחרי. הבאתי אותה על דעת עצמי". ואם כך נשמע אחד השרים המקורבים לנתניהו, מה יאמרו 'עזובי הקיר', שננטשו על ידי ביבי בספסלים האחוריים?
הרצון המתחדש לתחזק את ממשלת החירום התחזק גם לאחר מבצע שחרור החטופים שהחזיר גם לנתניהו את התקווה שיעלה בידיו לצבור הישגים נוספים ולהוביל ל"ניצחון מוחלט", ולא רק במובן הצבאי.
מהצד של גנץ הדילמה מורכבת יותר. הנשאלים שמעניקים למפלגה בראשותו בסקרים יותר מפי שניים מאשר לליכוד בראשות נתניהו, מאירים לו פנים בעמודה האחת ומחשיכים לו את האופק בעמודה האחרת. מרביתם תומכים בהישארותו בממשלה ובכך מסנדלים אותו בתוכה. אם יישאר ללא תנאי, לא יוכל לממש את הפוטנציאל בטווח הנראה לעין. אך אם יפרוש ויצטייר כמי שנוטש את המערכה לפני שהושגה הכרעה – גם המצביעים ינטשוהו. חרדת הנטישה הכפולה מובילה לשימור ממשלת חירום מסונדלת, ולא במהלכי המלחמה, אלא בנוכחות חבריה בתוכה.
הקראה אוטומטית
בעוד פחות משבועיים ימים, תתייצב היהדות החרדית למבחן קשה, תחת אש. ואם חשבתם לרגע שמדובר בבחירות לרשויות המקומיות שמתקיימות באטמוספרה מנותקת מהמלחמה ומהלוחמים, טעות בידכם.
ביום שלפני פתיחת הקלפיות בריכוזי הערים החרדיות (אלא אם כן בג"ץ יעניק ארכה לבקשת הפרקליטות), יגיע הדד-ליין שבו תידרש המדינה להשיב לבג"ץ על העתירה שהוגשה לגיוס בני הישיבות. מאז הקיץ האחרון, עם תום הארכה שקצב בג"ץ להותרת חוק הגיוס הקודם בתוקף, פקע ההסדר הישן ובחורי הישיבות נחשבים מבחינה חוקית למחויבי גיוס.
בהתאם לחוק, מתאפשר לפוקד הראשי לדחות את הגיוס בפועל למשך שנה משיקולים פנים-צבאיים. מרבית השנה הזאת כבר חלפה עברה לה ביעף, וחלק הארי שלה נפל בתקופת המלחמה.
השיקולים של צבא קטן וחכם שהצורך בגיוס חרדים על תוספת המשאבים הכרוכה בכך ממנו והלאה, היו רלוונטיים בערב שמחת תורה ואפשרו לשר הביטחון להנציח את המצב הקיים ללא עיגון חוקי. כעת, אחרי שהוכח בדרך הקשה ביותר שהשמיכה קצרה ואין די בכוח האדם להכלת מלוא האיומים הנשקפים, שום נימוק משפטי להדיפת טענת הפגיעה בשוויון לא יתקבל.
הסערה הציבורית התרגשה עלינו, עם העלאת ההצעה מטעם הצבא להאריך את שירות החובה וגיל המילואים ולהקדים את גיוס תלמידי המכינות הקדם צבאיות. המילה חרדים לא הוזכרה, אך די היה באי-אזכור כדי לחולל את הסערה הגדולה.
מי שעשה את הטעות שלו, בזירה הארצית ולא המקומית, היה השר מאיר פרוש שעלה על הדוכן והציג בשם הממשלה את ההצעה המבקשת להקדים את מועד הגיוס של בני המכינות הקדם צבאיות. מהצד של היושבים במליאה זה נראה כמו תחיבת אצבע מיותרת בעין, אך בפרסה שבצד המליאה התבררה האמת כהווייתה. פרוש ירד מהדוכן וזעם על התוכן שהובא להקראתו. כדרכם של שרים המציגים במליאה הודעות מטעם הממשלה, הוא קיבל את המסמכים להקראה ממזכירות הממשלה רגע לפני שעלה על הדוכן, ולא היה מודע כלל לתוכן בעת שעלה על הדוכן.
רק אחרי שהחל לקרוא – הבין פרוש שנקלע לשדה מוקשים, ובאותו שלב כבר לא הייתה דרך חזרה. אירוע דומה קרה בשעתו לשר החינוך שי פירון, שנחנק מצחוק על הדוכן כשמצא עצמו ללא הכנה, מציג על הדוכן בשם הממשלה פרטי הצעת חוק אזוטרית בעניין החדרת חפצים אסורים לבתי הסוהר. ההבדל הגדול בין השניים הוא בעיקר בתגובה. על מצב הקראה אוטומטית – פירון צחק והצחיק, בעוד פרוש התרגז והרגיז.
בסערת הגיוס המתחדשת, אין מקום לדיכוטומיה בין ימין לשמאל. גדולי מטיפי המוסר לגיוס החרדים באים מקרב הציבור הדתי-לאומי ולצידם שרים בליכוד שמבהירים כי לא ירימו יד אוטומטית בעד הקואליציה בסוגיות המשליכות על השוויון בנטל גם אם בעקיפין. וכעת, נותר רק לדמיין איזו סערה תתחולל ביום שהחקיקה העוסקת בחרדים עצמם תעמוד למבחן חוקתי או משפטי. והמועד הזה כאמור, אורב לפתחנו במרחק נגיעה, בעוד שבועיים ימים.
תומכי תורה
השותף המתמיד לאורך כל הדרך בדיונים הפנימיים שנערכו בין הצבא לנציגות החרדית בשנים האחרונות היה השר לשעבר והשחקן החופשי בהווה אריאל אטיאס, שמצא עצמו לעיתים בסיטואציות לא נעימות, כשהוא נאלץ למסמס הסדרים שהיו בעיניו ראויים, בלחץ השותפים האשכנזים.
משיחות עם גורמים המעורבים בדיונים הפנים-צבאיים עולה בבירור כי הצעות העבר שהיו מקובלות על המערכת – ממתווה ליברמן ועד ליוזמת גנץ – אינן תקפות עוד מבחינת הצבא. "צריך להבין שלממשלה במצבה הנוכחי כמעט ולא יהיה 'סיי' מול בג"ץ", אמר לי גורם משפטי המעורב בתהליך. "המבחן האמיתי יהיה מה תגיד המערכת הצבאית, ואין ספק שבקונסטלציה הנוכחית שום תכתיב פוליטי שיונחת מגבוה בגלל צרכים קואליציוניים לא יתקבל".
מה הבון-טון כיום בקרב הגורמים המקצועיים במשרד הביטחון? שאלתי.
"השיח בתוך החדרים הוא שצריך לקבוע יעדים, אבל לא יעדי גיוס, אלא יעדים של לומדים שיוכלו להמשיך וללמוד בישיבות. זה אומנם לא ריאלי כיעד, אבל בניגוד לעבר קשה למצוא ביטחוניסטים שיהיו מוכנים לחתום על אמירה אחרת". עוד זה מדבר והצהרת הרמטכ"ל על הצורך בגיוס לכולם, הושמעה בבירור והתפרשה כקריאת תיגר מכוונת ורשמית מצד צבא הגנה לישראל, מול כוונות הקואליציה בנוגע לחוק גיוס החרדים.
אופי התגובה החרדית לצונמי המתרגש לפתחנו נחלק לשניים. בעוד ב'יהדות התורה', וב'דגל התורה' בפרט, החברים שומרים על זכות השתיקה, בשס יש מי שמנסה לקבל שליטה על האירוע, להוביל ולא להיגרר, עם שינוי שיח אקטיבי ודיבורים מפורשים על גיוס מי שאינו לומד כאינטרס חרדי-ישראלי.
"אנחנו צריכים להשתחרר מהקונספציה ולהבין שאי אפשר להפקיר את הזירה ולחכות בחוסר מעש להצעה שתגיע מכיוון הצבא, כי בניגוד לעבר כיום יגיעו מהצד הצבאי הצעות רדיקליות ולא גמישות", אמר לי גורם בכיר בשס וגם הסביר: "מטרת העל שלנו היא לשמר את מעמד לומדי התורה, ובדרך להשגת המטרה אסור לנו לחשוש מקבלת אחריות וניווט התהליך הציבורי בחכמה, כיוזמים ולא כנגררים, עם היצמדות לאמירה שהשמיעו בעבר מרן הרב שך ומרן הרב עובדיה יוסף: מי שלא לומד, צריך להתגייס".
ביום שלפני הבחירות לרשויות יידרש בג"ץ לסוגיה, אבל ביום שאחרי הבחירות המקומיות, איש לא יוכל לחמוק מלשבת סביב שולחן אחד ולגבש פתרון עמיד, משפטית וציבורית, לשימור מעמד בני הישיבות.
מצב הביש הזה, תוך הבנת האתגרים העומדים לפנינו, רק מדגיש את האבסורד שבפילוג הפנים-חרדי על רקע הבחירות לרשויות. העסקנים שמדברים על פיצול 'יהדות התורה' לרסיסים וריצה בכמה ראשים תוך הסתכנות באיבוד קולות, חיים במציאות מדומה. שס מחד גיסא לא תהין להכליל אשכנזי חסידי בשורותיה מחשש לנטישת מצביעים מזרחיים. 'יהדות התורה' מאידך גיסא לא תסתכן בריצה מפוצלת שתגרור בסבירות קרובה לוודאי איבוד מנדטים, סטייל התרסקות הרשימות הערביות.
אין חדש תחת הבית שמש. כבר חווינו משברים ורגעי שפל בבחירות לרשויות ובמרכזן ההתגוששות הזכורה, ראש בראש, בין חסידות גור ל'שלומי אמונים' – כאשר מאיר פרוש התמודד לראשות עיריית ירושלים אחרי המהפך בחינוך העצמאי. אם היהדות החרדית ידעה אז להתגבר על כל המשקעים ולאחד כוחות בואכה הבחירות הארציות, הרי שבעת הנוכחית, כשמעמד לומדי התורה בסכנה קיומית, על אחת כמה וכמה.
מלחמת האחים בתוך החברה הישראלית הובילה לאסון הנורא בשמחת תורה. אם המלחמה הפנים-חרדית לא תגודר בזירה המקומית ותסתיים בעוד שבועיים עם סגירת הקלפיות, את הריקושטים עוד ירגישו חלילה כלל לומדי התורה.
בזירת הלוחמה הפנים חרדית, ולהבדיל מהזירה הצבאית מול אויבי ישראל, נותר רק לקוות שלא נראה "ניצחון מוחלט" של אף אחד מהצדדים, מה שיאפשר לכולם להתיישב יחד ביום שאחרי הבחירות, כדי להתמודד עם הנושאים הבוערים לאזרח החרדי ולא לעסקן המגזרי.
