היימישער עם וילה

מיהו בכלל?

כל מי שלמד אי פעם בישיבה יודע על מה אני מדבר: הבוז הרווח לכל אדם שהשכיל ורכש ידע בתחומו, מי שמכונה 'איש מקצוע'.

מי הוא בכלל? נו טוב, הוא למד משפטים. אבל באמת, איך אפשר להשוות אותו לבחור שלמד סנהדרין כמו שצריך? יכול להיות שהוא יודע כמה חוקים, אבל אין לו באמת הבנה משפטית, שלא לדבר על רוחב היריעה ועומק הדברים.

תואר במתמטיקה? נו, באמת. בוא נראה אותו מבין את סוגיית 'תגרי לוד'. אין מתמטיקאי בעולם שימצא שם ראש. אז אתם כבר מבינים מי 'אנשי המקצוע' שלנו.

אפילו האמון ברופאים מסויג, אבל על כך בפעם אחרת.

אמת, כל אחד מאיתנו נאלץ מדי פעם להיעזר בשירותיהם של אנשי מקצוע, אבל אין כמעט בוגר ישיבה אחד שלא חושב בסתר ליבו שעם כל הכבוד לעו"ד, לרו"ח או לבנקאי – הוא היה עושה את זה הרבה יותר טוב.

והתאוריה הולכת ומתרחבת לכל כיוון אפשרי. לזמרים ("עוד אחד שמזייף מול הרמקול, אפשר לחשוב") ולמפיקים ("להתקשר לכמה אנשים ולגזור קופון כל אחד יודע. מה הוא מסתובב כמו טווס? בישיבה הפקנו אירועים גדולים פי כמה ותאמין לי יצא יותר מוצלח"), שלא לדבר על עיתונאים או כותב טורים ("עוד אחד שחושב את עצמו, בכיתה ב' כתבתי יותר טוב ממנו").

קריסת הקונספציה

השבוע, נאמנים נלהבים של התאוריה המוכחת הזו, יצאנו לדרך עם המשפחה המורחבת, לשבת משפחתית.

הפרויקט היה די שגרתי: ארגון שבת משפחתית בחנוכה. מבצע לא קל, אבל אחרי שנה של מלחמה צריך להודות על מה שיש – אז יוצאים לדרך.

ככה זה: בכל משפחה יש אחד שטוב בארגון. אם הוא לוקח על עצמו – העסק קורם עור וגידים. כשזה לא קורה – הכל נשאר בתחום הדיבורים או במקרה הגרוע יותר: יוצא לדרך.

להוציא משפחה בבטחה, זה עניין מורכב. שההוא לא ייעלב, וההוא ירגיש 'חלק' וכן הלאה. אבל השנה, אחרי סבב פגיעות ועלבונות, תפקיד הארגון נפל על מישהו חדש, במקומו של הוותיק והמנוסה שזו ההזדמנות להודות לו על פועלו בעבר.

העסק התחיל על צד ימין. המארגן החדש דווקא הפתיע, כשהצליח להשיג וילה שנראית מצוין בדיל היסטרי. הטריק באמת גאוני: הוא סגר עוד לפני שהפסקת האש נחתמה סופית – וקיבל מחיר מציאה. ואז הפסקת האש נחתמה, המחירים זינקו, ואנחנו זכינו. אין תחושה טובה יותר מלצאת לחופש בתחושה שדפקת את השיטה.

אלא שיחסי הכוחות בתוך המשפחה עמדו בפני שינוי דרמטי. 'המשמר היוצא' עמד נבוך בפני ההצלחה של הכוכב העולה, שבעצם הוכיח שכל מה שחשבנו עד השנה, היה רק 'קונספציה'. הנה, אפשר לעשות את זה יותר טוב.

עוד פייק 'איש מקצוע' לאוסף.

אבל אז, יומיים לפני החופשה המיועדת, אחת הגיסות שאלה בתמימות: בדקתם עם הווילה שהכל בסדר?

הכוכב החדש בשמי ההפקות המשפחתיות הגיב בקוצר רוח: מה יש לבדוק? יש חוזה, יש מקדמה, הכל מסודר. יש פה מארגן מקצועי.

הביטחון המופרז לא מצא חן בעיני מי שלא מצא, והוא הרים טלפון למשכיר של הווילה. בתוך שלוש שניות הוא הבין את מה שכולנו היינו צריכים יומיים כדי להבין: וילה לחופשה משפחתית לא תצא מהסיפור הזה.

בשיחה הראשונה המשכיר טען שיש לו מפונים בבית ו"ממש לא אנושי להוציא אותם". נכון שסגרנו, אבל איפה הלב שלכם?

הגרסה הזו נתקלה בכמה בעיות: העיקרית הייתה שבתוך דקות איתר 'איש המקצוע' המודח של המשפחה, שהווילה בעצם זמינה להשכרה בפי שלושה מהסכום. מישהי מהגיסות התקשרה לבדוק, והתברר שהנבל בקולו מודה שהווילה פנויה, אלא שיש לשלש את הסכום.

בקיצור, היהודי לא חשב לקיים את ההסכם שנחתם בנסיבות אחרות. אבל זו הבעיה הקטנה. כבר גיבשנו הסכמה משפחתית לשלש את הסכום, אלא שאחרי שהמשכיר המדובר הסתבך באין ספור שקרים, נוצרה אי נעימות. הוא הבין שעלינו עליו, אנחנו הבנו שהוא–הבין–שעלינו–עליו. בקיצור, לא רלוונטי.

ואלו היו הצרות הקטנות. הבעיה הגדולה באמת הייתה שיומיים לפני החופש, כל הצפון והדרום מלאים במשפחות שלא עזבו את איש המקצוע הוותיק – ואנחנו מתמודדים עם ילדים בוכים בבית, וזועקים: מה עושים עכשיו?

"420 שקל לגלבשטיין"

ואז הביא 'כוכב ההפקות' החדש הצעה חדשה:

וילה חדשה ומפוארת, מחולקת לדירות עם בריכה גדולה ומחוממת. גן עדן ממש.

בדיעבד, נס שביטלו לנו. זה נראה הרבה יותר טוב. הכל משמיים.

האמת היא שלא התלהבתי. וילה שעומדת פנויה יומיים לפני חנוכה בטבריה – זה לכל הפחות מעורר שאלות.

עבדכם הנאמן סבור לא מהיום שפסגת הפסגות של גיבוש משפחתי, תוכנית התוכניות, זו שבאמת מגבשת ומלכדת את הקהל והופכת את ימי החג לחוויה בלתי נשכחת – זה מרתון התלונות. לכן לא מיהרתי לעצור את הרכבת.

כי הרי כולם מתלוננים, כועסים ומקטרים, אבל כשהאויב חיצוני – המשפחה מתלכדת ומתגבשת. אם אין אויב חיצוני וכל התנאים הגשמיים משביעי רצון – אין מנוס מלחפש אויב בפנים, ואז השם ירחם.

את חטאי אני מזכיר: צפיתי את הבאות – ושתקתי, אבל לא התאפקתי מלשגר אזהרה אחת קטנה אחרי ששמעתי את תנאי התשלום של הווילה.

הוא דרש חצי מהכסף מראש, שזה בסדר, אבל רשימת המוטבים הייתה נראית כמו רשימה של אברך ממיר ביום שהוא מקבל את המלגה. "תעבירו 420 לגלבשטיין ממאה שערים; 780 לטולידנו ממודיעין עילית; 630 לרוזנר של המצעים"; ו"תדחפו מזומן אצל הסלטים בגאולה 1,300 שקל, תגידו שזה בשביל האירוע של שבוע שעבר" וכך הלאה. רשימה ארוכה שנראתה כמו רשימת בעלי חובות מורכבת באמת.

בשלב הזה, כבר הרמתי תמרור אזהרה. זה שאתה נעקץ בלית ברירה, ניחא. אין מה לעשות. אבל היהודי משדר לך מסרים: תברח. הוא מזהיר אותך שאתה מגיע למקום שעכשיו משלם את ה'חבורה' של המצות שנערכה בשנה שעברה בקריית ספר.

איזה טוב יכול לצאת מזה?

כאן נכנס לתמונה הגיס. אוהבם וליבם של ישראל, שרואה רק טוב בכל אחד. הוא הרים טלפון לבעל הוילה וחזר אלי מזועזע: "מה אתה סתם משמיץ?! מדובר בהיימישער. יהודי משלנו. מה אתה ישר מתגולל? מה זה האנטישמיות הזו? למה כל דבר לראות שלילי?!"

קיבלתי עלי לראות רק חיובי. תמיד כדאי להקשיב לאנשי המקצוע, בפרט לחדשים שבהם.

ברשותכם, אקצר מעט. אבל כמו שאתם מתארים, אשר יגורתי בא.

הבריכה בתמונות התבררה כשלולית עכורה, זרם במקלחות כמובן לא היה, המגבות היו בעובי של נייר סופג, וכמובן הציפה והשמיכה תיעבו זו את זו ברמה שהשמיכה נעלבה וסירבה להתמתח על המזרן. והשיא הכל כך צפוי: החשמל נפל בליל שבת – שגם היה אחד הקרים והגשומים שידעה טבריה.

"איש מקצוע בדרך"

לא הייתי מלאה אתכם בסיפור שקורה במשפחות הכי טובות, לולא עניין 'איש המקצוע' שבו אנו עוסקים.

כי בעל הווילה התגלה כאברך יקר. כזה שבז תמיד לאנשי המקצוע. הוא היה הבחור הכי טוב בישיבה. צריך קצת להתפרנס? נו מה הבעיה. משכן את הדירה שקיבל מההורים, קנה וילה בטבריה, והשכיר אותה במחיר מפולפל. בבחינת "ביקש יעקב לישב בשלוה".

והוא, שמבין בהכל ויודע הכל, כמובן נעקץ בכל תחנה. הוא קנה יותר יקר בלי מתווך ("על מה לשלם שני אחוזים, באמת? זה שוד לאור היום"), לקח את המשכנתה הגרועה ביותר שאפשר ("למדתי בבא מציעא שלוש פעמים, מה אני צריך יועץ משכנתאות?!") וכמובן נפל על דירה עם בעיות בלתי נגמרות.

את הכל הוא סידר בכוחות עצמו. ("אנשי המקצוע רק הורסים!") את החשמל הוא משך בעזרת חאפער ערבי שסגר כמה פינות, את חלק מאנשי המקצוע הוא הסמיך במקום: עוזר החאפער הוסמך גם לטייח וצבָּע, ואברך יקר הוסמך לעבודות הגבס בבין הסדרים. ("זה כמו לגו. מה עושים מזה סיפור?")

הווילה נראתה בהתאם, ובינתיים החובות מתעבים בהתאם, והפרנסה הולכת ומתרחקת. אבל מכיוון שהוא גר במודיעין עילית והווילה בטבריה ("בשביל מה צריך רכב? יש אוטובוס וגם רכבת") הוא מינה 'איש מקצוע' שיטפל בכל צורכי הווילה.

ואיש המקצוע הזה זכאי לכרטיס פלטינה בהתאגדות אנשי המקצוע שהוזכרו כאן. אברך נחמד בן 22 ב'שנה ראשונה' שנזרק לטבריה עילית. כשאתה אומר לו שאין מים בברזים, הוא ממש רוצה לבכות איתך. במקרה שלנו, הוא גם בכה וגם צחק על מר גורלנו וגורלו.

חשוב לומר. בעל הווילה הזה, באמת "היימישער". כל כוונותיו טהורות וקדושות, וגם אחרי החוויה שעברנו, אני מעיד שאין בו שמץ אחד של רוע.

אבל הטור הזה נכתב בשל צמד מילים שחזר על עצמו בכל תקלה. כשחייגנו אליו, הוא ענה באותה התלהבות: אין מגבות? "איש מקצוע בדרך".

וכשאתה משוכנע שעוד רגע מגיעה משאית ניקוי–יבש עם סטוק מגבות ריחניות, אתה רואה מהחלון שוב את האברך המיוזע מתרוצץ למרגלות הבניין, ואתה מבין שגם מגבות לא יהיו.

המקצוע של הגדולים

למה אני מספר את כל זה? כי נראה שהגיע זמן לחשוב מחדש על כל העניין. אולי יש משהו באנשי מקצוע.

בדיוק כמו שלא כל אדם שפתח גמרא יכול למסור שיעור, כך להבדיל אלפי הבדלות – לא כל אברך עם זוג ידיים, יכול לנהל מתחם נופש, ולעשות עוד עניינים.

זה לא רק בחוויות נופש. אלא בעוד תחומים שהיהדות החרדית מתמודדת מולם. נכון שבחור ישיבה יודע יותר טוב מכולם, הבעיה היא שבחוץ יש חבורת עמי ארצות שעוד לא גילו את זה.

עד שיחזרו בתשובה שלמה, חייבים לעשות חשיבה מחדש.

אם לא נשכיל להעריך ידע וניסיון, ייתכן שנופתע לגלות את עצמנו בלי מים ובלי חשמל, ואפילו בלי מגבת כדי לנגב את הדמעות.