"לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו… לא יקרחו קרחה… קדושים תהיו… והכהן הגדול מאחיו… לאביו ולאימו לא יטמא… אלמנה וגרושה וחללה… את אלה לא ייקח" (ויקרא כא, א-יד).
"וכהן כי יקנה נפש קניין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (שם כב, יא).
"על הכהן יש הרבה דינים, זכויות וחובות, מה שאין על ישראל. ועל כהן גדול יש הרבה דינים שאין על כהן פשוט, כל אחד לפי מדרגתו" ('זכרון מאיר' לגר"מ רובמן).
לפני שנים רבות הייתה לי תלמידה מיוחדת באמת. היא הגיעה מבית שהיו בו קירות ותקרה ומיטות ומקרר, אבל שום דבר בעומק ההוויה שלו לא דמה לבית, לא הזכיר מעון בטוח, מקום גדילה, בסיס יציב לנפש. בדיוק להפך.
היא התגלגלה בכמה מוסדות לימוד וזכתה לבקר בכמה סמינרים, עד שהגיעה אלינו, פצועה ומצולקת לכל האורך.
היא התחילה להשתקם. להיבנות. לייצר לעצמה אישיות של אמת.
כחלק ממכלול שלם של שיקום היא קיבלה עליה להשתדל ללבוש רק חצאיות צנועות המכסות את הברך. היא נאבקה על כך עם סכין בין השיניים, ונשות הצוות היו לצידה, מעודדות, סופגות נפילות, מעצימות בכל מצב.
ויום אחד היא הגיעה ומראה פניה נורא. היא התיישבה באפיסת כוחות, נשענת בחולשה ועוצמת עיניים. "זהו", היא אמרה, "אני סיימתי עם המאבק. לבוש צנוע זה לא בשבילי".
מה קרה? נרעשנו. לא התאימה לה התבוסתנות.
"מה שקרה הוא שנסעתי באוטובוס", היא תיארה, "ולפניי ישבו כמה בנות מסמינר איקס. הן ישבו ודיברו ואני הקשבתי. ואז הן התחילו להתווכח על עובי הגרביים. ארבעים דנייר זה מספיק? הן אמרו שלא. צריך יותר. חלק סיפרו שהן קיבלו עליהן יותר, וכל השאר הסכימו איתן. וזהו. זה הספיק לי. אני מוסרת את נפשי על חצאית מכסה ברך, אבל איפה אני ואיפה הן. לעולם לא אהיה שם. חבל על המאמץ שלי. מה טעם בו בכלל".
"מזה למדים כמו שכתוב ב'מסילת ישרים' (פרק א) 'יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו', לא אמר 'חובת העולם בכלל', אלא 'מה חובתו בעולמו'. זאת אומרת שכל אדם יש לו חובתו הפרטית בעולמו ולא דומה אחד לשני" (שם).
חיבקנו אותה. "איפה את ואיפה הן", הסכמנו איתה. "איפה את – נערה שמתמודדת עם הבייסיק של החיים, ובשבילה כל מאמץ כל כך לא ברור מאליו, כל כך קורע, ענק ונשגב, ואיפה הן – בנות מסמינר טוב, שגדלו בבית טוב, והחצאית הצנועה שאת נאבקת עבורה היא משהו שהן לא חולמות ללבוש מרוב שהוא לא תואם את האמירה החברתית שבה הן חיות. ובשבילן, המעבר לגרביים אטומים יותר, הוא אולי הצעד הראשון שלהן על ראש ההר שממנו הן באו, כשאת כבר רצת קילומטרים…
"איפה את ואיפה הן. מי החליט מה יותר יקר בעיני בורא עולם?"
לפניו, כל אחד מגיע עם כל המטען כולו, עם מי שהוא. עם מה שהיה לו. עם כל מה שהיה צריך ללכת ממנו, ולהילחם עבורו, עם החובה האישית שלו בעולמו…
"ועל פי ה'מסילת ישרים' זה יסוד בחסידות ושורש בעבודת השם, שמי שהוא אפילו תלמיד חכם וירא שמים בכלליות אבל לא ברורה לו חובתו בעולמו הפרטי לפי מדרגתו, הוא במדרגתו דומה למי שבונה בית בלי יסוד ונוטע בלי שורש" (שם).
אני רוצה לבכות מרוב שזה נוגע בי. בחיי, בתסכוליי, בכאביי, וברגעים שאני נאשמת עד אין קץ.
כל הזמן אני עסוקה בתוך התזזית הזאת שבה עלי ליישר קו עם כולם מסביב, עם הילדים המוצלחים שלהם, עם היכולות שלהם, עם ההצלחות שלהם בניהול בית, עם מידת החסד שלהם, חיי הנישואים שלהם, ואפילו עם האופן שבו מתמודדים עם קושי.
"על דרך זה אפשר לפרש את הגמרא במסכת שבת (לג ע"ב) על רבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה אחרי שתים עשרה שנה, ראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב את עולמי יצאתם? חזרו למערתכם.
"חזרו למשך י"ב חודש למערה. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו… אמר לו 'בני די לעולם אני ואתה'.
"העניין הוא, מקודם מדדו את העולם במידה שלהם ותבעו מהעולם למה עוסקים בחיי שעה ועל זה קיבלו עונש, שיחזרו למערתם י"ב חודש כמשפט רשעים בגיהינום ולא יחריבו את העולם. וכשיצאו פעם שנייה… אמר לו 'די לעולם אני ואתה'. כי מהעולם הכללי לא תובעים כל כך הרבה שיעזבו לגמרי חיי שעה, אלא הם צריכים לנטוע ולזרוע ועולם כמנהגו נוהג" (שם).
אני אינני את, שכנתי המוצלחת, אחותי הצדיקה וחברתי הכישרונית. אני – אני ומטעני עימי.
רק אני ובורא עולם יודעים מהיכן באתי ומהי מדרגתי האמיתית. רק אני בתוך ליבי יודעת היכן היא חובתי בעולמי. חובתי האישית שאין לאחרים.
רק אני צריכה לפקוח עיניים כל בוקר בתודה אל היום החדש שבורא עולם הביא במיוחד בעבורי, עם העבודה האישית שממתינה רק לי, שאיננה מתיימרת לטפס מעבר להר שלי, ואיננה מוותרת על מה שנדרש רק ממני.
"רבי שמעון בר יוחאי ובנו, כל אחד לפי מדרגתו, צריכים לעסוק רק בחיי עולם ולא בחיי שעה, אבל העולם בכלל – מספיק אם יעסקו בחיי עולם ביחד עם חיי שעה, בבחינת טוב תורה עם דרך ארץ. אבל להיזהר שהעיקר יהיה התורה, והטפל יהיה הדרך ארץ ולא להפך. לפי זה נמצאנו למדים שהאדם צריך להוסיף מעשים טובים יום יום ותמיד לעלות. כי מה שהספיק עד היום לפי מדרגתו לא מספיק לו היום, כי אחרי שהשתלם במדרגתו חובתו נעשתה יותר גדולה" (שם).
