המלכוד של הדמוקרטים

הימין והשמאל בארה"ב נאבקים על מקומו של בית המשפט להכריע בסוגיות שנויות במחלוקת – אלא נראה שדווקא בנושא הזה שוררת הסכמה מפתיעה

ארה"ב סוערת – כך לפחות מדווחים בעיתונים, שיש מי שאומר שהם משקפים מדי פעם את המציאות. הסיבה: פסיקתו של בית המשפט העליון לאחרונה, שביטלה את הפסק המפורסם בשם "רו נגד וייד" מלפני חמישים שנה, שהיה, לדברי השופטים, "מלכתחילה מוטעה באופן מביש". בפסק הדין דובס נטען ש"הנימוקים בפסק הדין היו חלשים באופן חריג, ולהחלטה היו תוצאות מזיקות".

נושא הפסיקה המקורי אינו רלוונטי לטור זה. אומנם דווקא לוויכוח המשני, שזוכה לפחות התייחסות פומבית, יכולות להיות השלכות גדולות הרבה יותר: כיצד הולך להיות היחס כעת לבית המשפט העליון בארה"ב.

לפני כמה שבועות הרוחות מהצד הליברלי של המפה בישראל סערו לכמה רגעים לאחר שח"כ יצחק פינדרוס התבטא על החלום לפרק את בג"ץ באמצעות D-9. נשיאת בית המשפט העליון חיות הביעה הזדעזעות פומבית, ואחריה החרו-החזיקו לא מעט "נשמות יפות", בעיקר מהצד השמאלי דה-פקטו של המפה בישראל. בית המשפט העליון, טענו, הוא נשמת-אפה של הדמוקרטיה. אפילו לחלום על לפרק אותו זה ממש לא יפה. מעניין מה אותן נשמות יפות חושבות כעת, כשהנשמות-התאומות שלהן מארה"ב עולות כעת, מצוידות ב-D-9 מטאפורי (אך לא כל כך דמיוני) על בית המשפט העליון שלהם. הם לא רק מתבטאים כלפיו ב"שפה אלימה ובוטה", כפי דבריה של חיות, אלא ממש מתכננים איך להקטין את השפעתו – כולל באמצעות האפשרות להגדיל בצורה מלאכותית את מספר השופטים ובכך למחוק את היתרון השמרני לחלוטין.

למי ששואל את עצמו כיצד השמאל האמריקני, שבמשך שנים הטיף לעליונותו של בית המשפט ולמה שמכונה כאן "אקטיביזם שיפוטי", הורס בלי להתבלבל את אותו מוסד שעד לא מזמן היה מקודש בעיניו. כמו שהתנדב להסביר אחד מכותבי הטורים בעיתונות השמאל כאן בארץ: "יש D-9 ויש D-9. בית המשפט העליון שייך לנו, השמאלנים". ואם הוא לא חושב כמונו, אז מה זה שווה? במילים אחרות: בית המשפט העליון הוא צעצוע, ואם חטפו לנו אותו אז נשרוף את המועדון.

הנקודה המעניינת במיוחד היא שבמובן מסוים, דמוקרטים רבים לא מבינים שלשרוף את המועדון דווקא עשוי להיות ניצחון רפובליקני. אפשר אולי לומר שזו הייתה מטרתו העיקרית של הפסק המדובר. באופן מפתיע, דווקא ביחס לשאלת מקומו של בית המשפט העליון בשאלות שנויות במחלוקת שוררת הסכמה מפתיעה בין שני הצדדים – גם אם הם כרגע מסרבים להודות בכך.

השופטים היו ערים לעובדה שביטול פסק דין תקדימי בן חמישים שנה אינו עניין של מה בכך. "עקרון התקדים המחייב לא מחייב דבקות אינסופית בשימוש לרעה של פסק הדין", טענו השופטים, והוסיפו שפסקי הדין "הבעירו את הדיון והעמיקו את הפילוג". פסק הדין ניסה לבסס את דבריו על פרשנות מחודשת של החוקה, אך כדי שזכות כלשהי תזכה להגנת החוקה היא צריכה להיות "בעלת שורשים עמוקים בהיסטוריה ובמסורת של האומה" ו"משתמעת במובלע ממושג החירות".

הדברים של השופטים הם כמו הד לדברי השמאל; הדמוקרטים טוענים שמעמדו של בית המשפט העליון נובע מהיותו כלי להגנה על ערכים ליברליים-שמאליים. אם הוא הופך להיות מקום שמגן על תפיסות שמרניות, איזו סיבה יש להם לכבד אותו?

מנגד, השופטים שביטלו את פסק הדין והחזירו את ההכרעה לנבחרי הציבור מתבססים על רעיון הפוך: עקרון התקדים המחייב הוא למעשה רעיון שמרני, שמכבד את המסורת ואת מה שנקבע והשתרש. אך הפסיקה "רו נגד וייד" הייתה ההפך מפסיקה שמרנית; היא לא הייתה מבוססת על תפיסה "בעלת שורשים עמוקים בהיסטוריה ובמסורת של האומה". כלומר, בית משפט שלא מוכן לפעול על פי תפיסה שמרנית-מסורתית לא יכול לצפות מהבאים אחריו לכבד את "המסורת" שהוא עצמו ניסה להנחיל.

התוצאה של הפסיקה החדשה היא לא רק ביטולה של הפסיקה הקודמת ופתיחה מחדש של הדיון, אלא קריאת תיגר על מעמדו של בית המשפט העליון כגוף משנה-מציאות. במשך חמישים שנה שימש הגוף הזה ככלי שבאמצעותו יכלו לכפות את דעותיהם על הימין הרפובליקני. הרפובליקנים, בניגוד לדמוקרטים, פחות מנסים לכפות את דעותיהם על כלל ארצות הברית (חסרה להם היכולת), ויותר פשוט לשמור על האוטונומיה שלהם במדינות השמרניות. ביטולו של בית המשפט משרת אפוא את האינטרס שלהם בטווח הארוך.

לאחר חמישים שנה, לקחו השופטים לדמוקרטים את הצעצוע מהיד. הם הראו שבית המשפט העליון אינו כלי שניתן על ידו להגיע להכרעה ניצחת. השמאל האמריקני יכול להחליט כעת לצאת במלחמה שערה ולהרוס את המוסד שבמו ידיו טיפח – אבל בכך הוא ישחק לידיהם של הרפובליקנים.