הסתרה שבתוך הסתרה

אזעקת האמת שהדהדה בחלוננו שש שעות בלבד לאחר שהסתיימו ריקודי ההקפות החב"דיים שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, הטיחה אותנו ברגע אחד לעולם חדש ומשונה, אחר וזר מכל מה שידענו והכרנו. דווקא ביום שמחת תורה, שבו שורה שמחה כפולה, כשעם ישראל שמח בעושיו, והקב"ה שמח במעשיו; היום שאותו מגדיר המדרש ככזה שבו עם ישראל מגלגל כביכול שיחה אישית עם הבורא כי קשה עליו פרדתנו מן החג – נזרקנו ברגע אחד למצב של הסתר פנים, הקשה והאפל ביותר שחווה היישוב היהודי בציון במאות השנים האחרונות.

ככל שיחלפו השעות והימים, ניחשף לעומק הטרגדיה. לגודל האסון. טבח המונים בהיקפים בלתי נתפסים. נשים, קשישים, תינוקות. זוועות איומות שאת חלקן אי אפשר להעלות על דל השפתיים או להרהר בהן כלל. משפחות שלמות שנכחדו.

והעיניים נישאות מעלה וצונחות מטה. מעלה – אל הסתר הפנים הגדול, בתהייה איך לא זכינו לבטל את הגזרות בתפילותינו בימים הנוראים, ומביטות מטה – אל התוהו ובוהו שכמוהו לא חוותה ככל הנראה אף מדינה מערבית מעולם. ליקוי מאורות של מערכות בנויות לתלפיות שהיו אמורות להיות אמונות על ביטחון תושבי ישראל. מערכות שבראשן עומדים הבכירים ביותר, מראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי, ועד ראש אמ"ן אהרן חליוה וראש השב"כ רונן בר.

לא ייאמן שבמרחק פסיעה מביתנו, מתאמנים חמשת אלפים חיילי חמאס על פלישה ליישובי ישראל. שבמרחק יריקה מהמוצבים המתקדמים ומטכנולוגיות־העל ואפילו מהסייענים האנושיים, ואיש באמ"ן ובשב"כ לא זיהה ולא שמע. ואם היו אלה חידלון ועיוורון חסרי תקדים שהובילו לרגע שבו פרצו אלפי חמאסניקים לישראל וגילו מגרש חף מהגנה הפרוס לעברם כשטיח אדום – הרי שהחרפה שהתגלתה בשעות שלאחר מכן, גילתה לכולנו, גם לאחרון אנשי השמאל, שאין לנו עוד על מי לסמוך מלבד על אבינו שבשמיים. גם לא על כלים וצינורות שפע טכנולוגיים שהעניקה לנו בטובה ההשגחה העליונה. רק עליו, על היושב בשמיים בלבד מבטחנו. ברצותו יעוור עיני תצפיתנים ויאטום אוזני מפעילים, וברצותו יגן על עמו בשלום ובשלווה.

ברגע אחד התגלה מערך אדיר של מודיעין במערומיו. כל הסייענים ומקורות המידע שישראל התפארה בהם, שוו לקליפת השום ברגע האמת. גדר בעלות של מיליארדים, עם מוקשים תת קרקעיים וחיישנים אולטרה־רגישים סיפקה אפס הגנה. מערכת רואה-יורה שותקה, התצפיתניות שעיניהן דבוקות למסכים נוטרלו, המוצבים נכבשו בקלות רבה מדי, ומספר החיילים על מוצבי הגדר לקה בחסר מדאיג – והחיילים שנכחו בהם גילו בפתע את היעדר האפשרות לתקשורת חירום מהמוצבים, דבר שסיפק למחבלי חמאס שקט תעשייתי נורא.

על כך נוספה העובדה שבמשך שעות רבות אפילו חיל האוויר על מסוקיו – שיכול היה לפעול מעט בשטח בהשתלטות מהאוויר ולמזער חלק מהטרגדיה – היה כמשותק. המרחב נותר פתוח לתנועת מחבלים שעברו בחופשיות מיישוב ליישוב, זורעים הרג, חורבן וטבח מחרידים. הכוחות המיוחדים הגיעו אל השטח רק אחרי ארבע שעות קריטיות, ונוסף על כל זאת הפגזת עזה החלה רק במוצ"ש, כשחלק ניכר מהמחבלים שהשתתפו במסע הטבח המזוויע כבר התחפרו בחזרה במנהרותיהם.

עם מה נותרנו? עם ראש ממשלה שמספק שלוש הצהרות חסרות תוכן בארבעה ימים. ממשלה ומשרדי ממשלה שלא מתפקדים ארבעה ימים אחרי, ולא שומעים כמעט אף שר או חבר כנסת שיורדים אל העם. רובם ככולם נעלמו, בחרו שלא לרדת לשטח, להיישיר מבט אל משפחות החללים, הפצועים והנעדרים.

בושה.

הדרך לשיקום

מדוע נענשנו? איך קרה כדבר הזה, שמחזות שואה ופרעות קישינב שחשבנו שלעולם לא ישובו – הופיעו בישראל תשפ"ד, והדבר קורה דווקא ביום היחיד בשנה שבו התורה, ישראל והקב"ה מתמזגים יחדיו? אין לדעת.

אך את הקלקול, כך לימדונו, יש לתקן באותו מקום שבו התבצע. שנת תשפ"ג התייחדה בעיקר בקיטוב ובשסע, בשיח־מהלומות בין יהודים. שנאת חינם טהורה, חילוקי דעות שהפכו למפרידי־לבבות. מחד גיסא תנועות שמאל ממומנות היטב, ומאידך גיסא ראש ממשלה שבמשך 14 שנים בנה קריירה של סכסכנות ופלגנות שנזרעו בין חלקי העם, מבלי שיתעלה מגלי ההכפשה ששחה בהם לרגע אחד של אחדות.

כך הגענו לנקודת הפיצוץ של תשפ"ג. איבדנו את המצפן הערכי, את היכולת להבין איש את רעהו, לחוש את כאבו. איבדנו את הכלת האחר; איבדנו פרופורציות־עבר שבמסגרתן הבנו שגם אם אי־מי חושב אחרת מאיתנו, הדבר אינו שולל חלילה את זכותו לחיות כאן. התורה דורשת מאיתנו לשמור על כבודו, על זכותו להתפרנס, על זכות קיומו בתוכנו.

מתוך קנאותנו לשמירה על אורח חיינו – קנאות לגיטימית, חיונית וחשובה – שכחנו שיכולה להיות דעה אחרת, שונה, ובעל אותה דעה איננו חסר מקום. אין כל היתר הלכתי לכך שחילוקי דעות יובילו לשנאת חינם טהורה. חז"ל דרשו כי גם בזמנים הקשים ביותר שבהם חטאו ישראל בעבודה זרה, שמרה האחדות על העם והטתה את מידת הדין לכף זכות.

והשנאה, האיבה שהגיעה לפסגתה באירועי יום הכיפורים בתל אביב, אינה נחלת השמאל בלבד. כולנו חטאנו בפירוד הלבבות. כולנו חטאנו בסגנון הנמוך והירוד של מרבית שרי הממשלה, המכפישים את מחציתו השנייה של העם, כביכול אלה אינם בני אברהם, יצחק ויעקב; כביכול איננו חולקים את אותו גורל. שפת הביבים והסגנון הנאלח הם שהביאו אותנו אל המקום שבו, לצערנו, איבדנו את הברכה.

כל הפעמונים צלצלו בבוקר שמחת תורה. נענשנו בגין אותה שנאת חינם. הסייעתא דשמיא עברה כביכול למצב של הסתר פנים, וניתנה ביד הגרועים והברברים שבאויבינו, חיות בדמות אדם. שכחנו כי בני ארץ אחת אנחנו, עד שסטירת לחי שמיימית טלטלה אותנו והטיחה את בושתנו במכת דמים ארצה.

כדי לגרש את החושך, עלינו לפעול במאור פנים, בקירוב לבבות. על אחת כמה וכמה מי שמשמשים בתפקידים פוליטיים, שאינם יכולים עוד להחזיק בשנאה בלתי־כבושה כלפי מי שאיננו בצד 'הנכון'. ליבם אינו יכול להיות גס בצרכיו. ישועתנו תצמח מאהבת חינם לכל יהודי. רק מכאן נשתקם ונוכל לשוב להיות מי שהיינו לפני אירועי תשפ"ג, שהובילו לפתיחתה המדממת והטרגית של תשפ"ד.

על הפסוק "לא הביט אוון ביעקב" מבארים גדולי הדורות, כי בדרך כלל זוכים אנו להארת פנים. אך לעיתים אנו במצב של הסתר פנים, ואז, כדי להינצל הימנו, עלינו לא להביט אוון ביעקב. לא לראות את הרע שבשונה מאיתנו, לא להביט בעין רעה על הרחוק ממנו בהשקפת עולמו. "ולא ראה עמל בישראל", לא לראות את החסרונות והעבירות שישנם באדם מזרע ישראל. רק כך, מדגישים הספרים הקדושים, ניתן לחזור אל "השם אלוקיו עימו, ותרועת מלך בו", להארת הפנים שקדמה למלחמת שמחת תורה.

מחיר הדשדוש

כיהודים שומרי מצוות העוקבים אחרי המתרחש הן בעין אמונית והן בעין אקטואלית, אנו מחזיקים גם בתפיסה פוליטית, שללא ספק, כאזרחים, אנו משלמים עליה כעת מחיר יקר. מנהיג מוכשר כנתניהו, מחזיק 14 שנה בתפיסת עולם שמרוכזת בעצמו ובטובתו האישית, מנהיגות ששומרת על סטטוס קוו ולא יוזמת, איש שדגל בדחיית הכרעות ועסק יותר בעסקנות פוליטית ממנהיגות צ'רצ'ילית.

מי שעוקב אחרי כותב שורות אלה בשנים האחרונות קרא לא מעט דברי כאב על כך שדווקא נתניהו, מנהיג המחנה האמוני, הוא שאפשר למפלצות הטרור האימתניות בלבנון, בסוריה ובעזה לצמוח ולהתעצם. ההתנהלות הרופסת ומלאת המורך של נתניהו היא שמנעה ממנו לשבור את הסטטוס קוו ולנתץ את הטרור בשלבי התהוותו. מנהיגותו של נתניהו בארבע עשרה השנים האחרונות נחלקת לרטוריקה של ימין ומדיניות של עסקן מפא"י קלאסי שאינו רוצה להכריע, לא מוכן לשלם מחיר ומעדיף שלא להעז; כזה, שלא עושה דבר כדי לפתור בעיות אקוטיות; מגלגל הלאה, דוחה, מכיל ומתחנן לפשרה. כך למעשה צעד נתניהו כמעט יד ביד לצידה של הנהגת תנועת החמאס בשנים האחרונות, עד שהמורסה הזו התפוצצה לנו בפרצוף.

לא פלא שגם בימים אלה הוא לא היה מסוגל להיישיר מבט לאנשים שאיבדו את היקר להם מכל. משפחות שלמות נכחדו, יישובים כמעט נמחקו ויהודים חוו אֵימֵי־שואה. אך נתניהו ממשיך להיות מרוכז אך ורק בנתניהו. מדהים כיצד אין לו יכולת להתעלות אפילו ברגעים קשים שכאלה. הוא לכוד בצרכיו המשפחתיים, בתיקיו האישיים, והכל כביכול תפור במידותיו שלו. שקוע כולו במה שישרת אותו, לא את אזרחי המדינה. נאומיו מלאים במילים שמדברות גבוהה־גבוהה, ואפס מעשים.

שורות אלה נכתבות ארבעה ימים לאחר אירועי מלחמת שמחת תורה. ממשלת אחדות הייתה יכולה לקום בתוך חמש דקות, כבר במוצ"ש. אבל נכון לעכשיו נתניהו עודנו מתבוסס בעסקנות פוליטית בשעה שצריך היה להציג קשב מלא, של מאת האחוזים, לצורכי האזרחים. החששות הפוליטיים מבן גביר ומאחרים צריכים היו להידחות הצידה. היה עליו להזיז את הסחות הדעת מצד אנשים במעגל הקרוב ביותר אליו, שמנסים למנוע ממנו להקים ממשלת חירום ומשבשים הכל. אלה דברים שאין לאיש זכות לנקוט בהם בשעת מלחמה.

יומיים-שלושה יקרים מפז חלפו בדשדוש ובחשבונות פוליטיים, עד שהצבא החל להפציץ ברצינות הראויה בעזה. יותר מ־1,200 קדושים נרצחו ונפלו, אלפים נפצעו ובצל החשש ליותר מ־200 חטופים, בסביבת נתניהו היו עסוקים בהטחת האשמות סביב הקמת קואליציית החירום. זאת בעוד המסר לעולם היה צריך להיות ברור: כאשר כל כך הרבה יהודים נשחטים, המחיר צריך להיות של 'בעל הבית השתגע'. עזה הייתה אמורה להיות מוכה וחבולה עד לבלי הכר, אזורים שלמים היו אמורים להיות מוכחדים בהתקפות אפקטיביות. מנהיגי חמאס, הכלכליים והרוחניים, הפיקודיים וראשי החוליות, היו צריכים להיות מחוסלים, בכל מקום שהם.

אבל הכל נעשה בהססנות. במסמוס מתסכל. מה שאפשר לדחות למחר, נדחה למחרתיים. אמת, ישראל ניצבת בפני דילמות קשות. אחת מהן מתמקדת בגבול הצפוני, שהאירוע בדרום עשוי להתגמד מול מה שיקרה בו אם חיזבאללה ייכנס במלוא העוצמה לתמונה. טהרן, שכיום אנו מבינים היטב שהיא זו שעומדת מאחורי הריקוד המטורף המתחולל בגבולותינו, חימשה את הגבול הלבנוני בעוצמות שיהפכו את מה שקורה עתה בדרום, לקדימון בלבד.

וכאן נכנסת הדילמה המרכזית: האם לחלק את הכוחות בין הדרום לצפון, או שמא לפלוש קרקעית לעזה? האם להמתין להתפתחויות בצפון או ליזום תקיפה? ושמא עלינו לפנות יישובים בצפון ורק אחר כך לתקוף את מעוזי חיזבאללה? לכל אלה מתווספת העובדה שיותר משלוש מאות אלף חיילי מילואים כבר גויסו, ועתה הדילמה היא אם לחלק אותם בין שתי הגזרות, או להותיר את רובם לכתישה הקרקעית בעזה.

אלא שלמרות היותה של הדילמה על הכניסה הקרקעית מוצדקת, החידלון של נתניהו אינו מתקבל. צה"ל יכול היה בהתעשתות מיידית להשמיד 50 אלף תומכי חמאס בעזה, כבר ביומיים הראשונים לטבח, כשהעולם כולו גיבה ותמך וארה"ב פרסה מטרייה רחבה על כל פעולות הנקם וההרתעה שהייתה מבצעת ישראל.

אי אפשר להתמהמה כשכל כך הרבה אנשי חמאס עודם מסתובבים חיים, ואיש מבכירי צמרת חמאס בעולם טרם שילם בחייו, בשלושת הימים הראשונים למלחמה.

זמן טהרן

בפורומים הפנימיים נדונה השבוע השאלה, אולי נכון יותר לישראל ליזום מתקפה על דרום לבנון, בפרט לאור הגיוס ההמוני, כשהעולם לצידנו וארה"ב משגרת כוחות ונשק בכמות עצומה. אולי, טענו כמה וכמה בכירים, זה הזמן לסיים את עצימת העיניים שהונהגה ב־14 שנות שלטון נתניהו, ולדעת שאף שהמחיר עלול להיות יקר, זו העת לנצל את ההזדמנות החד־פעמית של התמיכה הבין־לאומית וריכוז כלל כוחות המילואים, כדי להכחיד את מפלצות הטרור הצפוניות.

הושמעו גם דעות שאינן נחלת הרוב, אך נדונו אף הן בפורומים הסגורים, ולפיהן גם אם המחיר של תקיפה עמוקה בלבנון יהיה התלקחות עם טהרן, היא לא בהכרח תזיק לישראל. יום אחד, טענו מספר בכירים, הניתוח המסובך עם איראן יצטרך להתבצע. הדחייה ועצימת העיניים רק יהפכו את הבעיה האיראנית לגדולה יותר. מי יודע, תהו הללו, אם לא כדאי לסיים איתה דווקא כעת.

כל התנאים בשלים לכך. בישראל רוח הערבות גבוהה מאי־פעם. גיוס המילואים המיידי, בהיענות של 150%, יוכיח. לצד הגיוס נראות ללא הרף יוזמות של אזרחים בהבאת אוכל וציוד חיוני לבסיסים. בצה"ל אומרים באופן רשמי כי אין בכך צורך. גם אם זה נכון, הלב של העם נתון עתה לפעולות שבימי שגרה אין כל דרך לבצע בלי להיתקל בהתנגדויות מבית ומחוץ.

וכאן אנו מגיעים לכלי ההסברה בעולם. שוב אזרחים, ולא השרה הממונה על כך, מבצעים את ההיקש המובן והקליט כל כך של חמאס-דאעש. זה מה שהוריד את האסימון לביידן. הוא לא סתם נשא נאום תמיכה חסר תקדים בתקיפותו ובהתמסרותו לצד הישראלי, כשהכריז כי ארה"ב תעמוד לצד ישראל, וקבע כי "חמאס כמו דאעש". נשיא ארה"ב לא היה יוצא מגדרו בנאום אוהד ומחבק, אילולי הזדעזע עמוקות מהזוועות שביצע חמאס. לנשיא ארה"ב יש, כמו למגישי חדשות רבים בעולם שלא כלאו את דעותיהם בשידור חי, הבנה שברגע שמשפחות שלמות נטבחו, נשים, ילדים ותינוקות, ניצולי שואה ועוד – זה כבר לא סתם טרור. "זה רשע טהור", כפי שהגדיר אותו ביידן. "מטרתם המוצהרת של חמאס", אמר, "הוא רצח יהודים".

ובד בבד, נשיא ארה"ב לא קרא לישראל לנהוג באיפוק או בהכלה. הוא אפילו הביע חוסר הבנה להססנות שבה נקטה ההנהגה הישראלית. "אם אנחנו היינו מותקפים", אמר, "תגובתנו הייתה מוחצת ומהירה".

לכן דווקא בשעה שביידן משגר מסר פומבי לחיזבאללה שלא לנסות לנצל את המצב, כשמטוס אמריקאי ראשון עמוס תחמושת מתקדמת נוחת בארץ, נושאת המטוסים מסדרת 'ג'ראלד פורד', ספינת המלחמה היקרה בעולם של הצי האמריקאי כבר באזור, ועליה אלפי חיילים ועשרות מטוסי קרב, זהו לא רק מסר מאיים לכל מי שחושב לפגוע בישראל, אלא גם הבעת תמיכה משמעותית בכל צעד שתבחר ישראל לעשות בעת הזאת. ואם תקיפה באיראן תבהיר לטהרן את אי־הכדאיות שלה לפעול בעקיפין בגבולות ישראל, אולי זהו הזמן, כך טענו בכירים בדיוני הפורומים הסגורים, להבהיר לה זאת היטב.

אירוע מתמשך

חשוב שיהיה ברור. אנו עשויים לעמוד עתה לפני אירוע מלחמתי ארוך מאוד. אם מלחמת יום כיפור המשיכה בחזית הצפונית ובגזרות נוספות שמונה חודשים, מלחמת שמחת תורה עלולה להימשך לא פחות מכך. ברור לכולנו שהצפון, שבשעה ששורות אלה נכתבות מתחיל לבעור, מלמד על כוונתו של נסראללה להיות מעורב אקטיבית במלחמה. השאלה היא רק עד כמה המעורבות של חיזבאללה תהיה עוצמתית.

למרות הקשיים הפוליטיים, ללא ספק, בזמן הקרוב יוקם קבינט חירום ביטחוני, פרי תוצרתה של ממשלת חירום לאומית. מחברי הקבינט יידרשו גבורת לב, נחישות, עזות נפש ואומץ להתחיל להעביר מסר לעולם, שהקייטנה של ארגוני הטרור הסתיימה.

הקו התקיף הזה יכול, בסופה של תקופה לא קלה שנעבור, להוביל אותנו לזמנים אחרים, חדשים, שבהם נוכל להיישיר מבט אל מול פני סכנות, נתמודד איתן באומץ לב, ולא נרוץ להתחנן למצרים לתווך בינינו לבין חמאס או הג'יהאד האסלאמי. ובוודאי שאיש לא יחשוב לשלוח כסף לטרור כדי להשיג שקט מדומה.

במבט צופה פני עתיד אפשר להעריך כי כמעט כל מי שחבר כיום בממשלה, לא יהיה חבר בה עוד בסבב הבחירות הבא. העם המוכה והחבול, שאינו מבין את פשר ההתנהלות הנוכחית של הממשלה ובכיריה, יקיא את ההנהגה הזו לבלי שוב, ולא יעשה הנחות לאיש. לאלף ומאתיים נרצחים הי"ד יש כמיליון קרובי משפחה ומכרים קרובים. והם לא היחידים שידרשו תשובות ויבקשו לגבות, לפחות את המחיר הפוליטי, ממי שלקה בעיוורון ובהתנשאות, והניח לחמאס לבצע את תרגיל ההונאה הגדול בהיסטוריה, תוך הפקרת היישובים וביטחונם.

זה לא יקרה מייד. קודם כל עלינו בעזרת השם לנצח. זו המשימה כעת. והניצחון יבוא באחדות העם, בשילוב כוחות של בעלי ניסיון ביטחוני בזירת מקבלי ההחלטות, ובעיקר בהעברת מסר ברור לאויבים: על אירוע כזה לא עוברים לסדר היום, גובים מחיר כבד מאוד. מנהיגי מדינות ערב, מטורקיה ועד איראן, מלבנון ועד קטאר, שצופות באירועים בעניין רב, יבינו, שדבר חמור וטרגי כפי שאירע בחג האחרון, לא יוכל לחזור על עצמו לעולם. האמירות החלולות על 'ידה הארוכה של ישראל' יהפכו לפתע למציאות, עד שאחרון הישמעאלים במדבר סהרה יבין שבאמת לא משתלם לפגוע בישראל ובביטחון אזרחיה.

בדרכו של רבי לוי יצחק

בשעות הערב של יום שלישי יצאתי עם כמה מידידֵי ואוהבֵי ישראל לסייר בבסיסי צה"ל. נסענו לשטחי כינוס שבהם התרכזו חיילי מילואים שהתקבצו ממקומות סמוכים אך שונים, משוהם ומנחשונים, מאלעד ומפלוגות, מקריית גת ומחדרה, מהמרכז ומן הצפון. ובכל מקום שאליו הגענו, במסע שארך יותר משבע שעות, פגשנו יהודים חדורי מטרה. שמענו מהם על הערבות ההדדית המופלאה של עמנו. חלקם הגיעו מחו"ל בטיסה הראשונה שתפסו, חלקם בגילים מבוגרים יותר שלא היו נדרשים להתייצב, אך כולם סגרו את יומניהם, עלו על טיסה או על רכב, ויחד הם משלבים כוחות: שמאל וימין. חרדים ורוסים. מחזה מעורר תקווה כל כך, שהנה קרב היום ותעשיית הפלגנות תהיה מאחורינו.

בל נטעה. לא נוותר על השמעת קולנו. קולה של היהדות החרדית יישמע ויישמר. אבל לא בכוחנות פוליטית. מבלי שנשמש כלי משחק על הלוח של נתניהו, שהפך אותנו לבובות על חוט במהלכי ההימלטות שלו מכל צרותיו.

ובינתיים, אנו בהחלט מחויבים בחשבון נפש. כיהודים חרדים, עלינו לשאול את עצמנו, מעבר להיותנו אזרחים, שהמלחמה היא על ביתנו, ומעבר לעובדה הברורה שמי שאינו יושב באוהלה של תורה לא מחזיק בהיתר כלשהו לעסוק בהודעות כתובות וברכילויות מדוברות, ועליו להתמקד בעשייה רוחנית או גשמית להצלת היישוב היהודי בארץ ישראל. אחרי ככלות הכל, עלינו לשאול את עצמנו לאן מועדות פנינו ביום שהחברה כולה תתעורר לתקופה אחרת, חדשה, שהלוואי שתוביל לביאת משיח. כיצד נפעל בתבונה ביום שבו יקומו מיליון אנשים ויצאו לרחובות, לא על רקע הרפורמה המשפטית, אלא כי ירצו תשובות על דם אחיהם שנשפך כמים. או אז, אלה יבקשו לראות את מעורבות האמת שלנו, שלא תוכל להסתיים בהתנדבות, יקרה ככל שתהיה, בזיהוי חללים ובחלוקת תעודות כשרות למוצרי מזון.

לצד אלפי בחורי ישיבות יקרים שהתגייסו למערכה וחזרו לישובות הקדושות למעננו ולמען העם כולו, יש ציבור חרדי ענק שאינו יושב אוהל, ובחר לעסוק בעולמות של חולין. על בני הציבור הזה להטות כתף ולתת את חלקו למען העם. וזהו בהחלט הזמן למצוא את הדרך ולתכנן כיצד ניתן יהיה לשלב את מערכי ההתנדבות החרדיים במאמצי הביטחון הלאומיים, תוך שמירה הדוקה על הצביון הרוחני, אך באופן שיאפשר לכל מי שאינו הוגה בתורה מרבית שעות היום, לסייע במאמצים.

החובה המוסרית הזו מוטלת על כל מי שבחרו בדרך של חולין ועושים את מלאכתם קבע להטות כתף בעזרה ובהתנדבות, ולא חסרים מקומות שבהם נדרשת הושטת יד.

לצד זאת עלינו לזכור את המשימה המקורית שלנו כחיל רוחני, כנושאי דגל התורה והמצוות, שדווקא בימי הסתר פנים עלינו להגביר את מלאי הזכויות של עם ישראל.

שורות אלה נכתבות ביום ההילולה ה־214 של הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שסלל דרך חדשה בעבודת השם, ותמיד מצא משהו טוב לומר על כל יהודי, בכל סיטואציה. ברוחו עלינו להבין שהמשימה שמוטלת עלינו היא להגביר זכויות באמצעות עין טובה לכל אדם. גם כשאנו עוסקים בחסד ובסיוע לזולתנו, איננו עושים לו טובה. זהו תפקידנו. זו משימתנו.

והמשימה הקשה יותר מכל תהיה למזג בחכמה את הקו העדין שחולף בין חילוקי הדעות לפירוד הלבבות. בין נשיאה של דגלנו לבין הבנה לאלה שחיים לצידנו ועלינו לכבדם. לא לבוז להם, בוודאי שאין לנו שום צורך, רצון ויכולת לפגוע בערכים המקודשים להם – כמו רעיון העוועים של יריב לוין, שבאי־רצון רתם אותנו לעגלה לא לנו. הרפורמה הזו גרמה לנו לתרום את חלקנו לא מעט בשנאת החינם המיותרת שפשתה בישראל. חלף זאת עלינו להוסיף באהבת ישראל, להגביר עין טובה ולתת מעצמנו כמה שיותר לזולת.

ומה יהא על דברים שציפור נפשנו תלויה בהם? עלינו ללמוד למצוא דרך אחרת של התמודדות עם האתגרים הרוחניים שלנו. לא בכוחנות פוליטית, לא בציניות ובלי לבזות את האחר. הדרך הנכונה חולפת בנתיבו של רבי לוי יצחק, סלולה בליבו הרחום וגדוש האהבה לכל יהודי באשר הוא. עלינו לייצג את תורתו, המאחדת, מקרבת הלבבות והמרבה להיטיב. לא בכדי אמרו חז"ל כי אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. כל מלכויות ישראל נפלו בעבר שדודות בשל אירועי שנאת חינם. אדרבה, נגביר את השלום המיוחל בינינו, ומי ייתן והוא־הוא שימשיך עלינו את הישועה מהסתר הפנים הנורא שבו אנו נתונים.