"מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה".
"מציאותו של חמץ נגרמת על ידי 'שהייה'. בגמרא מבואר שאם מתעסקים בעיסה, אפילו כל היום, היא אינה מתחמצת. רק אם העיסה נשארת ללא עסק, לפי שיעור השהייה שהתבאר בגמרא בכל האופנים, היא מתחמצת. חמץ הוא אפוא התוצאה של אי העבודה. יסוד האיסור הוא, כי חובתו של האדם היא לעמול ולחזור ולעמול כל ימי חייו. 'אדם לעמל יולד'" (מערכי לב).
חוויה סתמית לכאורה שחוויתי לפני שנים, נותרה צרובה בי עד היום. היינו קבוצה של בנות עליזות מהסמינר, שעברה ברחוב מלכי ישראל. צהריים סתווי ליטף אותנו קלות, וגאולה כולה הסבירה פנים. מהחנות פרץ נחל קטן של מי שטיפה ואחריו בצבץ מגב. "תיזהרו", אמרה מישהי, "זה עם אקונומיקה".
הרחנו את הריח עוד לפני שהיא סיימה את המשפט. מי מנקה רצפה באקונומיקה? חשבתי בתימהון. עקפתי בזהירות את הנחל ביחד עם כולן. זה היה רגע של סתם. כמוהו אנחנו חוות למיליונים במהלך החיים. אבל משהו בו נשאר לי כל החיים.
"אוף", אמרה חברה שלי, "אני שונאת את הריח הזה. זה ריח של פסח. בואו נלך כבר. זה עושה לי כאבי ראש".
ריח של פסח!!! חשבתי לעצמי. זה נכון. לא ידעתי עד עכשיו מה מדגדג לי במוח. בשקט נעמדתי, מתנשמת בעונג נסתר, מרגישה בוגדת בחברה הטובה שלי, אבל ברצינות, היה שם ריח של בדיקת חמץ. איזה אושר צרוף.
אבל איך זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, כשכבר היינו בעומק איזו חנות בגדים. איך דווקא אני, בת גדולה למשפחה ברוכה, מתענגת ככה? בערב פסח הייתה אצלנו עבודה עד התקרה. לפעמים היו חולפים עלי שבועיים בלי שאראה את אור האביב בחוץ. הייתי צוללת לעבודה, ממיינת ומסדרת, מבריקה ומארגנת. והחברה שלי, שאמא שלה עשתה כמעט הכל, דווקא היא מיוסרת.
שנים רבות עברו עלי עד שקראתי את המילים האלה והבנתי את עומק התשובה: ככל שנעבוד יותר, נהיה מאושרות יותר.
"על הפסוק 'ושמרתם את המצות', דרשו חז"ל 'ושמרתם את המצוות'. שאם באה מצווה לידך אל תחמיצנה. מהו החמץ של המצווה? אדם שלא חי בעמל תמידי, הוא משלח את הגוף 'ללא עסק' ומחמיץ, הוא נהפך למציאות של 'אני' ללא שעבוד. בה בשעה שהיסוד הראשון של עבודה הוא שעבוד הגוף. באמת טבעו של אדם הוא שעבוד, אנו רואים שתינוק וילד הם תמיד בעבודה ובפעולה. רק לאחר שהילד גדל ומתבגר מגיע אליו יצר הרע והופכו לעצל" (שם).
בבוקרי הסגר הייתי שומעת את הבן שלי מאחורי הדלת. העולם כולו עוד היה ישן בשקט האופייני לחופש, והוא כבר היה מתרוצץ בחשאי, פותח אריזות מרשרשות במטבח, מוציא חלב ומתחיל להסיע את הבימבה-כיף.
אחריו היו מתעוררות הקטנות שלי, מצטרפות לרחשים, לאריזות, לפטפוטים המהוסים. אחר כך, כשפקעה סבלנותם, כבר נשמעו קריאות רמות של: אמא, אמא, אנחנו יכולים / את מרשה לנו / הוא מציק לנו / הם הציקו לי / היא שפכה את כל הקורנפלקס…
הייתי משתוממת על זה. איך כל המבוגרים מתענגים על כל דקת שינה, מותחים את הבוקר מתחת לפוך, ובסוף רק כשאין ברירה הם נאנחים בהשלמה, נגררים בפרצוף של שאריות נוצות, ובטוחים שחמסו מהם את החופש שלהם? מתי קורה המהפך הזה – מילדים שמתעוררים בשש וחצי תאבי חיים ועניין ומספיקים חצי עולם עד שמונה, למבוגרים שחסים על כוחותיהם ועוברים בזהירות רבה מהספה לכורסה?
זה קורה באזור הצר שבין היצר הטוב ליצר הרע. כי במקום הנכון שלנו, האדם נברא עמל, רוצה לעוף, להתרוצץ, להספיק, לפעול, להיות חי ומסופק. אבל אז נופל עליו כובדו של ה'אני', יצר עצל וכבד, שמבקש להחמיץ אותו, להמית בו את הניצוץ החי, להשאיר אותו תופח מרוב עצלות ואנוכיות, רפה כוח, בטל, מכובה.
"טבע באדם הנולד מרצון השעבוד. טבע השעבוד שבאדם נועד כדי לנצלו לעבודת השם. ויש בכוח השעבוד להכניע את הגוף אל הנשמה, באופן שאור הנשמה יזרח דרך הגוף כך שגם הגוף יזכה לחזות בנועם השם, אם לא משתמשים בו ומתרפים מהשעבוד הרי מתחמצים.
"'מצווה הבאה לידך', אינה אמורה רק בנוגע למעשה מצוות; כל פעולה יכולה להיות 'מצווה הבאה לידך', 'אל תחמיצנה' אסור לשחרר את הגוף משעבוד ועבודה" (שם).
לפעמים אנחנו שואלות את עצמנו איך בדור המילניום עם מכונות הכביסה והייבוש, עם התנורים, המקפיאים וההזמנות דרך המחשב, עדיין נשארים לנו כל כך הרבה עמל ועבודה, טרחה ויגיעה.
התשובה נמצאת בתוך התכנון האלוקי המופלא. תמיד, בכל תקופה, האדם לעמל יולד. כי זו הדרך שלנו לשעבוד פנימי לאלוקים.
ליל הסדר הנה בא. הלילה היקר שלנו כעם. הלילה שבו אנחנו מספרות את כל הסיפור מתחילה.
מצות כשרות אנחנו, עיסתנו לא הספיקה להחמיץ. כמה עמלנו וטרחנו ויגענו, כמה קנינו ובישלנו וסידרנו, אפילו בלילה היו החלומות שלנו מסעירים וגדושי תזזית, לרגע אחד לא הייתה העיסה שלנו במנוחה, היא לא הספיקה לתפוח.
עכשיו, אחרי שעבדנו קשה, אנחנו זכאיות לספר את סיפור הגאולה. כשאנחנו מלוטשות וצחות, מבריקות באמת, גדושות אור פנימי, נקיות מכל פירור של חמץ עצל, אנחנו יכולות לגעת באור! כל העצלות והכבדות של היצר הרע מתקלפות מאיתנו. הנשמה חופשית לזהור, לבצבץ מתוכנו. איזה אושר גדול בא עלי, האישה שעמלה ויצרה, שהתאמצה ועבדה בכל התחומים והפכה להיות אישה של מצה כשרה.
זה הזמן לחבק לרגע אחד את כל מה שעמלתי עליו כל כך, ולדעת שהעמל לא היה אמצעי, הוא היה המטרה בעצמה.
חג כשר ושמח לכולנו.
