הערכים שמנצחים מלחמה

רב תל אביבי ניצב עם בני קהילתו מחוץ למפעל הומה, ומסביר לקצין בריטי את סוד הלחימה
בעיצומה של מלאכת המשכן, כאשר עם ישראל כולו טרוד בהקמת מעון לשכינה – מגיעה צפירת הרגעה. "ששת ימים תעשה מלאכה – וביום השביעי יהיה לכם קודש – שבת שבתון לד', כל העושה בו מלאכה יומת".
כל מלאכת המשכן שובתת. כל ההתלהבות הגדולה נעצרת. בשבת לא עובדים. אין אפשרות להשיג השראת שכינה, אם מחללים את השבת. אדרבה, לדורי-דורות, הפרמטר לכל מלאכות השבת יהיה המשכן. כל מלאכה שהיו צריכים לעשות בו בימות החול – אסור לעשות בשבת לדורי דורות.
בהקשר הזה ברצוני להביא כאן עדות מרתקת. מי שחתום עליה הוא אחד מפוסקי ההלכה המפורסמים בדורנו, הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן הבני ברקית.
בילדותו התגורר רבי יצחק בתל אביב, שם הכיר את מורי וחמי הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל והושפע רבות מדמותו. לימים, לאחר שנפטר חמי ו'מוסד הרב קוק' הוציא לאור ספר זיכרון מיוחד – התבקש הרב זילברשטיין לתרום לספר ליבון פסק הלכה מעניין מהלכות שבת. רבי יצחק נעתר, אך לפני שפתח בגוף הדברים, ביקש להעיד עדות זיכרון אחת קצרה:
"דכירנא כד הווינא טליא", הוא כותב בארמית, "זוכר אני כשהייתי בגיל הפעוטות, והימים שלהי ימי מלחמת העולם השניה. חושך צלמות וערפל כיסו את שמי הארץ, כי שמועות מחרידות סיפרו שהאשמדאי הנאצי יימח שמו וזכרו, בדרכו לפלוש לארץ ישראל.
"בשבת קודש, בבית הכנסת שברחוב עמק יזרעאל בתל אביב, בו התפלל רב השכונה הנאצל, הנערץ והאהוב על תושבי שכונתו, הרב הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, הופיע מאן דהוא. הוא ביקש לשוחח עם הרב וגילה את אוזנו ידיעה מרעישה: במרכז וולוולסקי שבאיזור התעשיה, ישנו מפעל שעובד בעיצומו של יום השבת".
הרב זצ"ל נחרד. ואת מה שקרה לאחר מכן בבית הכנסת אי אפשר לשכוח. הרב עלה על הבימה, חבט חבטה עזה והכריז כמה מילים שהבהילו את כולם: "רבותיי, אי אפשר להמשיך להתפלל". התפילה נעצרה, והציבור הנדהם ביקש לדעת מה זה ועל מה זה. ואז המשיך הרב וקרא לציבור המתפללים להתלוות אליו.
וכך בבוקרו של יום השבת יצאה לדרכה שיירה של יהודים עטופי טליתות שצעדו דוממים, ובראשם רב אחד הדור צורה. תוך כדי הליכה נמרצת ברחוב העיר, הבין הקהל שבעצם הוא נדרש לבוא ולמחות על חילול השבת בריש גלי.
כך נמשכה התהלוכה עד שהגיעו אל בניין המפעל. התריסים היו מוגפים והדלתות נעולות, אך הרב פרנקל לא נבהל. הוא נקש בידיו על הדלת וצעק בקול גדול – כדי שהעובדים הנמצאים פנימה ישמעו אותו.
זה היה נאום חוצב להבות. הרב ופמלייתו עומדים מחוץ לשער הסגור. בפנים פועלות מכונות, והרב מתחיל לזעוק.
"אחים יקרים, יהודים טובים!" הוא קרא לעובדים הנצורים, "מסביב למפעל שלכם עומדים עכשיו כמה עשרות אחים שלכם, יהודים שבאו להזכיר לכם שאסור לנו ולכם לחלל את השבת. השבת", הוסיף הרב לפרוט על הלבבות, "היא האות בינינו ובין אבינו שבשמיים".
מכיוון הדלת נשמעה שתיקה רועמת. נראה היה שהזעקות הכואבות פולחות את מחיצת הברזל. ואז הוסיף הרב הודעה:
"שתדעו, אחים יקרים, אנחנו, כולנו, חשים אחריות למעשיכם, ולכן אנחנו מודיעים לכם שאנחנו לא עומדים לזוז מכאן, עד שתיפסק העבודה. אנו לא נרשה כאן לחלל אח השבת".
האיום הזה היה כנראה נחרץ מדי. תפילת השבת נמשכה מחוץ לשערי המפעל, ומי שנבהל יותר מכולם היה בעל המפעל שהבין שהסקנדל שמתעורר סביבו לא עומד להיעצר בקרוב. בלית ברירה הוא הזמין את המשטרה לעזרתו.
ולמי שאינו בן התקופה, חשוב להסביר שמדובר בימים שמדינת ישראל עוד לא קמה, וכאשר מדברים על משטרה, הכוונה היא לשוטרי המנדט הבריטי ששלטו אז בארץ.
תוך זמן לא רב הפציע קצין בריטי. הוא הביט בקבוצת המוחים הנחושה וישר זיהה את הרב שעומד בראשה. כמו ג'נטלמן הוא ביקש לעצור את השערורייה באמצעות מילים. הוא פנה אל הרב והחל להסביר שאין ברירה, במפעל הזה מייצרים מכלים לאספקת מים לחיילים של בעלות הברית הנלחמים כנגד הגרמנים במדבר המערבי. הוא לא ממש ידע לנסח את הכלל ההלכתי, אבל התוכן היה שלמעשה מדובר בפיקוח נפש שדוחה את השבת. "אתם לא רוצים שלחיילים שלנו לא יהיה מים לשתות כשהם נלחמים בנאצים", סיים הקצין את דבריו.
הנוכחים כבר חשבו ללכת, אלא שאז פנה הרב זצ"ל במתק שפתיים והחל לדבר עם הקצין:
"אתה צודק, מכובדי. אנחנו מצויים עכשיו בעיצומה של מלחמת קיום. לכל עם ואומה בעולם, יש סולם ערכים משלו. בשביל הערכים הללו נלחמים, ובעבור העקרונות הללו מסכימים אנשים לשפוך את דמם ואת דם בניהם.
"גם במלחמה הזו יש לנו היהודים ערכים ואידאלים שלמענם אנו נלחמים. אחד מהערכים הללו – הוא השבת. מדובר במתנה טובה שבורא העולם נתן לנו ובה טמונים וגנוזים יסודות האמונה של עמנו. למען היסודות הללו אנו הולכים כבר שנות דור ודור, צועדים באש ובמים ומחרפים את הנפש.
"אין אנו יכולים לוותר על השבת – למען המאמץ המלחמתי, בה בשעה שכל מטרתו של המאמץ המלחמתי היא השבת".
הקצין עמד הלום וניסה להבין מה הרב מציע לעשות עם מכלי המים. לאחר רגע של שתיקה, המשיך הרב פרנקל ואמר: "אני מבין ויודע שהצבא והחיילים זקוקים למכלי המים הללו ואני וחבריי גם מוכנים להתמסר כדי לייצרם. הבה ונעבור למשמרות עבודה בלילות הבאים. זה אומנם לא יהיה קל, אבל את השבת נשמור ולא נחלל".
וראו זה פלא, הדברים שיצאו מלב נרגש, נכנסו אל ליבו של הקצין, ומייד ניתנה ההוראה – המפעל נסגר בשבת.
מסיים הרב זילברשטיין את העדות וכותב: "הדברים אמנם נאמרו בשעתו לקצין שאינו בן-ברית, אך נחקקו לעד בעמקי לבבות השומעים שומרי ברית עולם – כי למען ערכים יש להילחם, ואין מוותרים על ערכים למען המלחמה".