הפיינשמקרים הירוקים

האמת המרה מאחורי ההתעללות בצרכני הכלים החד פעמיים בשם הדאגה ליקום

"שלום אריה, מדברים מההפקה של… אנחנו רוצים להזמין אותך לדבר באולפן בנושא…"

את השיחות האלה מכיר כמעט כל חרדי שקצת עוסק בתקשורת, וכידוע לכם, מספרם של החרדים שעוסקים קצת בתקשורת גדול כחול הים, שכן העיסוק הזה אינו טעון הוכחה כלשהי. זה ו"אני מתעסק קצת בנדל"ן".

אבל מי שבאמת עוסק מעט בתחום הרווי הזה, יודע שמהרגע שהשם והמספר שלך נכנסו לאלפון של אחד המפיקים בתוכניות המשודרות – לא רק שלא תצליח לעולם להיחלץ משם, אלא שכמו צפרדע מצרית משוכללת – האלפון של המפיק הבודד ישכפל את עצמו לאלפונים של עוד מאות מפיקים בכל כלי התקשורת. מתוכניות בוקר שמשודרות בשעה שאפילו הציפורים עדיין נמות את שנתן והשֶׂכְוִי טרם קיבל בינה להבחין בין יום ובין לילה, ועד לתוכניות שהאוכלוסייה היחידה המאזינה להן היא אוכלוסיית הינשופים.

כמדינה שקמה על חורבותיה של שואה וידעה מיומה הראשון מלחמות ואזעקות, מדינת ישראל היא צרכנית כפייתית של תקשורת. במדינה הזו קיימים מאות (ואולי אלפי) כלי תקשורת עבור שמונה מיליון אזרחים בסך הכל. כולנו עוד זוכרים את אלה מהדור המבוגר, בוגרי המלחמות, שבכל שעה עגולה היו מתפנים מכל עיסוקיהם ונחפזים לשמוע את חמשת הצפצופים האלמותיים שלאחריהם היה מגיע העדכון השעתי של החדשות. "חכה, אִינְגַאלֶע", נהג לומר לי יהודי זקן בירושלים של ילדותי, "בוא נשמע מה אומרים בחדשות. אולי פרצה מלחמה". אני כמעט בטוח שלא היה שם אפילו שמץ של התלוצצות.

הדור של היום כבר חושש פחות ממלחמות, אבל את האובססיה לתקשורת הוא רק שכלל. זה כבר לא עדכון פעם בשעה, זה רִפְרוש כפייתי בקו הנייעס או במה שזה לא יהיה, מבלי לוותר על שום דבר. וכך, במדינה שבה יש איש תקשורת על כל חמישה אזרחים – הצורך באנשים שיסייעו במילוי לוחות השידורים, הוא צורך קיומי כמעט, אחרת אפשר לסגור את האולפן וללכת לעבוד באמת. כך נולדו רשימות אנשי הקשר המשוכפלות. כמו בטלמרקטינג של ההתרמות, ככה זה בחיפושי המרואיינים: חבר מביא חבר, שמביא עוד חבר, שמביא גדוד שלם של מפיקים שמתקשרים אליך אחת לכמה דקות ואומרים לך: "שלום אריה, מדברים מההפקה של… אנחנו רוצים להזמין אותך לדבר באולפן בנושא…"

מורגל אני למציאות שבה אין דבר כזה שתהיה פנייה בודדת, של מפיק אחד מכלי תקשורת אחד. תמיד הטלפון הראשון הוא הסנונית שמבשרת את בוא האביב. אם כי במקרה הזה נכון יותר לומר: בואו של הגשם. גשם חזק של פניות. לעיתים אלו שני מפיקים של אותו מקום, שיושבים באותו דֶסְק, ואינם יודעים האחד על רעהו.

אני מורגל בשיחות כאלה, וגם מורגל בסינונים, או בתירוצים יצירתיים. הבעיה היא, שגם המפיקים מכירים את התירוצים. הם מגיעים מוכנים עם מענה לכל תירוץ. עם הזמן אתה לומד לדעת לְמַה רצוי בכל זאת להיענות – מחמת צורך הסברתי או תדמיתי בשירות הציבור שסובל מתת-ייצוג בכלי התקשורת – לבין ההזדמנויות שעליהן חל הכלל העתיק והתמיד-רלוונטי – "מעולם לא התחרט אדם על ריאיון שהוא לא נתן". בין הקטבים הללו אני מנסה קצת לתמרן, אבל ביכולתי להעיד מניסיוני: מעולם לא נשאר מפיק ללא מרואיין. בסוף תמיד יימצא הפראייר.

אבל סתם נגררנו לדבר על מפיקים, ממש לא לשם כך התכנסנו. לשם מה התכנסנו? לשם זה שאוכל לספר לכם, שבשבוע שעבר הגיעה הזדמנות מהסוג בו הרגשתי שעדיף לא לסרב. יש מה להסביר, וראוי בהחלט להסביר. הנושא שעל הפרק: החוק של ליברמן למיסוי עַמוֹרָאִי לכלים חד-פעמיים. מיסוי של עשרות אחוזים, עד כדי הכפלת המחיר.

עכשיו ככה. העלאות מיסים דרקוניות שכל מטרתן היא הכנסת יד ממשלתית עמוקה לכיסו של האזרח הקטן – זו לא גזירה שנולדה אתמול. כך נוהג משרד האוצר מאז ומעולם. המשרד הזה חי מהכסף שלנו, האזרחים. הבעיה שלי – ושל כמעט כל הציבור החרדי – היא בגלגול העיניים הצדקני שנלווה לעושק הזה. כלומר, הפעם לא מדובר ברצון למלא את קופת האוצר בעקבות 53 המיליארדים שהובטחו לאחים המוסלמים שיושבים בממשלה; אפילו לא מחפשים כיסוי ל'תקציב לחתולים' שהובטח לאחת הח"כיות (3.5 מיליון) ו'תקציב לרפורמים' שהובטח לאחד הח"כים (גם כן 3.5 מיליון. יחד זהו הסכום שהאוצר מצפה להכניס כתוצאה מהרפורמה).

זה הכל אידיאולוגיה. מעתה אמור: "דאגה לעתיד כדור הארץ". כלומר, אלה לא כמה נערי אוצר ציניקנים שזוכים לרוח גבית מהשר הדורסני והמרושע ביותר שישב אי-פעם על השיבר של המדינה, אלה בכלל חסידיה הישראליים של גרֵטָה, הילדה השבדית שהפכה לסמל עולמי לדאגה למצב האקלים. ישבו החסידים הללו שלושה ימים ושלושה לילות לאורה של אנרגיה סולרית מזוקקת, לבושים בבגדים ממוחזרים שלא פוגעים באוזון, ובעודם מכרסמים צ'דר טופו וגבעולי אַדַמַמֶה שהוגשו על גבי צלחות חרסינה רב-פעמיות (טרנד הקיימות הולך לרוב ביחד עם טרנד הטבעונות) – הם דנו בכובד ראש איך אפשר להציל את כדור הארץ. הם השקיפו באמצעות טלסקופ מיוחד אל קצה החלל, ראו את החור המתרחב והולך באוּזוֹן, וחשבו מה אפשר לעשות כדי לפתור את המשבר האקוטי שמאיים על יושבי כדור הארץ.

ואז, אאוריקה. "הכלים החד פעמיים! זה הסיפור! המשפחות האלה, שאין להן מדיח כלים, שיושבות בסעודות שבת משפחתיות עם הרבה מאוד ילדים ולא מתביישות להשתמש בצלחות חד פעמיות שהורסות את היקום – הן הבעיה! את זה צריך למגר עד היסוד! הבה נתחכמה לו, ונשימה עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם, למען ישמעו וייראו שכל מנת קוגל שנאכלת בצלחת חד-פעמית זדונית – מרחיבה את קוטרו של החור באוזון בעוד שלושה מיקרון, וכל משקה קריסטל-מנטה שנלגם בכוס פלסטיק מעלה את טמפרטורת כדור הארץ בעוד מאית מעלת הצלזיוס!"

ואז קראו לשר, ליברמן, שנכנס פנימה כשבידו מנת טייק-אוויי שהביא השליח של 'תן ביס' כשהיא ארוזה בקופסת פלסטיק קשיחה. לגופו חולצת ספורט מפוליאסטר שנקנתה בתחילת העונה בחבילה של שלושים, עם כיתובים מגוונים, כדי שלא ללבוש אותה חולצה פעמיים. "תשמע, אדוני השר", אמרו, "בטח אתה יודע שיש בעיית קיימוּת קשה. כדור הארץ מתחמם, החור של מעטפת כדור הארץ מתרחב, וכמו שאנחנו יודעים, משחר ימיך אתה מאוד מֵצֵר ודואג על העניין. זה ממש לא נותן לך מנוח. בדקנו וגילינו שהבעיה שגורמת לכל זה הם הכלים מפלסטיק. ועכשיו, כשאף אחד לא שומע, אנחנו יכולים לספר לך שבדקנו ומצאנו שמי שמשתמשים בכלים האלה הם החרדים. אתה מסכים שנטיל מס קיצוני על החד-פעמי?"

"מה השאלה בכלל? בטח מסכים", ענה איווט, שמח וטוב לב. הדבר יצא מפיו, ופני הנערים צהלו. הרצים יצאו דחופים לספר ליוּלְיָה, הח"כית לענייני פרובוקציות אנטי חרדיות. אלא שהפעם, גם איווט עצמו הצטרף לחגיגה. איתרו עבורו תמונה של ישיבה חרדית מצטיידת בכלים חד פעמיים בטרם תבוא הגזירה, והוסיפו בשמו כיתוב: "מה, אין לכם מדיח?"

וממרחק אלפי שנות אור, אי שם בתחום אי-הרציפות וייכרט-גוטנברג – הקרום של כדור הארץ צחק צחוק גדול.

מול החגיגה המזויפת בצבע ירוק, ראיתי לנכון להיענות להזמנה לאולפן. קצת לעשות צחוק מההיטפלות לאוכלוסייה, שגם אם תצרוך קילו צלחות פלסטיק ליום – היא עדיין תהיה האוכלוסייה שהכי פחות מזהמת את כדור הארץ. חברה ירוקה שבה אחוז השימוש ברכב פרטי לנפש הוא הנמוך בעולם המערבי, הבגדים עוברים מילד לאחיו וממנו לבני דודיו עד להתבלות מוחלטת, תעשיית הטייק-אוויי כמעט שאיננה בנמצא, טיסות לחו"ל לצורכי בילוי קיימות באחוז מזערי, המגורים נעשים בבתים קטנים וצפופים, והמזון נצרך באריזות ענק. יום אחד בשבוע לפחות לא עולים אפילו לתחבורה ציבורית, ומלבד מזגן וכמה מכשירים ביתיים הכרחיים, אין בהייה על הספה במסכי ענק ואין ים של שקיות שופינג שממלאות את המסדרון ומתנגשות באַיי-רובוט שמסתובב ללא מנוחה.

אבל הם הבעיה! הם המקור להתחממות הגלובלית. לא תרבות הצריכה המערבית. לא הטייק-אוויי. לא השופינג האובססיבי והפוליאסטר החד-פעמי. צלחת האוכל שהילדים הקטנים במשפחות הברוכות שגדלים בבתים נטולי מדיח כלים – היא היא הבעיה. רק נטיל עליהם מיסים כבדים, והבעיה תמוגר.

לא מזמן קראתי מאמר של חוקרת בשם ד"ר יעל ארליך (אין קשר משפחתי). במחקרה העלתה, שאם נשווה שימוש יחיד בכוס חד־פעמית לשימוש יחיד בכוס רב־פעמית, הכף תיטה דווקא לזכות הכוס החד־פעמית. "הנזק הנגרם מסך שלבי ייצורה של הכוס החד־פעמית והשלכתה לאשפה, הוא קטן מזה שנגרם מסך אותם שלבים עבור כוס רב־פעמית", כתבה. "הייצור של הכוס הרב־פעמית מורכב יותר והשטיפה מזרימה לביוב דטרגנטים (חומרי סבון סינתטיים) וצורכת מים. אז אי אפשר לומר שכוסות חד־פעמיות תמיד מזהמות יותר מרב־פעמיות".

לדבריה, "אם הכוס עוברת שטיפה במדיח כלים, צריך לקחת בחשבון מהו מקור החשמל של המדיח ועד כמה הוא מזהם; אם היא נשטפת בשטיפה ידנית, צריך לקחת בחשבון כיצד חוממו המים – בדוד שמש, בגז או בחשמל – ואת הזיהום הנובע מזה. בשתי השיטות צריך לחשוב גם על הזיהום הנגרם מכך שהסבון יורד לביוב". פרופסור נוסף, דניאל אורנשטיין, הוסיף: "כדי שהליך הייצור של כוס רב־פעמית יזיק לסביבה פחות מייצור כוס חד־פעמית, צריך שהכוס הרב־פעמית תשמש בין 50 ל־100 פעמים. כך שאם למשל הכוס נשברה לאחר עשרה שימושים, היא למעשה זיהמה את הסביבה יותר מכוס חד־פעמית".

אז למה כל כך בוער לממשלה לְמַסוֹת באכזריות את המצרך הפשוט והנוח הזה, שמשפחה ברוכת ילדים לא יכולה להסתדר בלעדיו? אה, התשובה מסתתרת אי שם באחד הכרכים עבי הכרס של ספר התקציב: "סך הערכת הכנסות המדינה ממיסוי הכלים החד-פעמיים: 600.000 ₪ לשנה".

הבנתם? הפיינשמקרים של העאלק-קיימות, שממש דואגים לסביבה ונחרדים מההתחממות הגלובלית, בסך הכל חיפשו ומצאו דרך ערמומית לממן את התקציב לרע"מ. גם הם הרוויחו עוד שש מאות מיליוני שקלים לקופה, גם ליברמן הרוויח חצי דיבידנד כרודף חרדים מקצועי שיודע להגיע למגזר הזה עד לצלחת, וגם מנסור עבאס יהיה מבסוט ולא יפרוש מהקואליציה.

עכשיו הבנתם למה הלכתי לאולפן? פשוט רציתי לקרוע את המסכה הצדקנית והמצקצקת הזו מעל הפנים של ליברמן, האוצר והקואליציה. הבעיה היא, שכשהגעתי לאולפן התברר לי שהמסכה הזו עשויה בכלל מפלסטיק. עכשיו לך תסתום את החור באוזון.

 נ.ב.

כן, עליונות מוסרית!

טרנד הקיימות שבו עוסק טור זה,הולך וכובש חלקים נרחבים בעולם המערבי. בעיקר בחלקיו הנוטים לפרוגרסיביות ושבירת מוסכמות. באופן אירוני, ככל שאתה שמרן יותר ודתי יותר – כך תדאג אמנם לעתיד הכדור, אבל לא תראה לנכון לנקוט הרגלי חיים קיצוניים (פעם גם לא נסעו ברכבים ולא השתמשו בטיטולים לילדים), ובעיקר – לא תכפה הרגלי חיים על אחרים ולא תתעלל בשכבות חלשות באמצעות מיסים דרקוניים והיטלים קפריזיים במסווה של אג'נדה ירוקה.

כשאני חושב מה הסיבה להלימה הכמעט גורדית בין ריחוק מהדת לבין הפיכת הקיימות לדת בפני עצמה – אני מוצא שהתשובה נעוצה בגוף השאלה. אנשים צריכים דת כלשהי. משהו נשגב לחיות למענו. מצפון כלשהו לדבוק בו. אם זכית לעבוד את אלוקיך וללכת לאורה של תורת אמת – הרי שזו ממלאת את חייך, מביאה אותך לאושר, ומחזקת אותך בזמנים קשים. אם אתה נמנה על שכבה נאורה בעיני עצמה הכופרת בעיקר – זה הזמן להמציא לעצמך דתות חדשות.

ישנו סיפור על רבי אלחנן וסרמן הי"ד ששנים ספורות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע עם אחד מתלמידיו ברכבת. בדרך ראו חייל גרמני מנשק את הכלב שלצידו. רבי אלחנן, לפי הסיפור, אמר לתלמיד מסר ברוח הזו: מדבר כזה אני פוחד. תרבות שהופכת בעלי חיים לבני אנוש – עלולה להפוך בני אנוש לבעלי חיים ואף פחות מכך.

האמת היא, שמקרא מלא דיבר הכתוב בספר הושע: "זוֹבְחֵי אָדָם – עֲגָלִים יִשָּׁקוּן".

הדאגה מההתחממות הגלובלית, ובוודאי דאגה לשלומם של בעלי חיים – מעוגנת בהלכה היהודית. זה קרה הרבה לפני שנולד הטבעוני הראשון בהיסטוריה, והרבה לפני שהפציע לעולם הראשון למטיפי הקיימות. אבן-הבוחן לאבחנה בין דאגה כנה לבין אג'נדה מתחסדת וחלולה – טמונה ביחס לבני אדם: מי שחומל על בני אדם לפחות כפי שהוא חומל על בעלי חיים ודואג לאקלים – תבורך האג'נדה שלו. מי שמוכן להתעלל בבני אדם (אחרים, אף פעם לא בעצמו) בשם אג'נדות ירוקות – הוא מתחסד נפסד ונלוז שאין להאמין לאף מילה שיוצאת מפיו.

מה שמוביל אותי למאמר שפורסם לאחרונה ב'הארץ' – בגנותם של, תחזיקו חזק, המלאכים האנושיים שזוכים לתרום כליה מכליותיהם באופן אלטרואיסטי, דרך ארגון 'מתנת חיים' מיסודו של הצדיק הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל ורעייתו גב' רחל תבלדלח"א, כדי להציל את חייו של אדם אחר. כך נכתב במאמר המדהים, תחת הכותרת – 'תרומת כליה כעליונות מוסרית':

"כדאי להסתכל בזירה החברתית והאידיאולוגית שיש בה תופעה של תרומת כליה, ולנסות להבין למה הקהילה הדתית-לאומית והחרדית אימצה את המעשה הזה כמופת. מדוע התפתחה תרבות תרומות שהאחים טרופר (שני אחים בציונות הדתית שתרמו כליות לאחרים – א"א) מייצגים אותה: למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות? האם זהו אתוס שיכול להפעיל לחץ מסוכן על חברים בקבוצה?

"במקרה הזה, מדובר גם בהצהרה חברתית קהילתית: הנה האדם הישראלי־הדתי שאנחנו שואפים אליו. זו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית – כלומר על כל השאר".

לדידי, הפסיכולוגיה מאחורי המאמר פשוטה להחריד: מי שכתבה זאת ידעה, שלעולם לא תהיה מוכנה לעלות על שולחן הניתוחים כדי לתרום כליה עבור אדם אחר. במקום להביט בהערצה בעליונות המוסרית – כן, עליונות מוסרית נשגבה והרואית – של מי שכן זוכים לעשות זאת, היא בוחרת 'לבקר' אותם, וכך לכפר על המצפון. בטח היא עשתה זאת תוך כדי שימוש בכוס רב-פעמית, כדי להרגיש עליונות מוסרית על החרדים הברברים ששותים בכוס חד פעמית.

אשרי מי שזוכה להימנות על היהודים הגדולים מהחיים שתורמים כליה. הלוואי שיהי חלקנו עם עליונותם המוסרית.