ישראל יוסקוביץ
י"א שבט התשפ"ה
1.
בשבוע שעבר, וגם בשבוע שלפניו, כתבתי שלפי שעה מחנה דרמר-נתניהו הביס את מחנה אדלסון-בונדי.
לאחר שרשמו הישג בעסקת הפעימה הראשונה לשחרור חטופים, נתניהו התעשת, שיגר את דרמר לחריש עמוק במסדרונות הבית הלבן, והנה התוצאה: לא בכל יום מנהיג אמריקני עולה על הבמה ומנפץ את הקונספציות של המזרח התיכון. דונלד טראמפ עשה זאת הלילה.
בלי משחקי דיפלומטיה, בלי לחשוש ממה יגידו בפריז או במעגלים הנחשבים בניו יורק, הוא ירה הצהרה שמשנה את כללי המשחק: עזה לא תחזור למה שהייתה. לא עוד "שיקום" שיחזיר את החמאסניקים לרחובות ברגע של הפוגה, לא עוד העברת מזוודות דולרים היישר מקטר לבניית תשתיות טרור. עזה תימחק, תיבנה מחדש, ותושביה יעברו למקומות אחרים.
זו לא סתם אמירה, זו רעידת אדמה. טראמפ שם את הפתרון האמיתי על השולחן. הפתרון שבישראל רבים חושבים עליו, אבל מעטים מעיזים לומר.
האם עזה באמת תהפוך לריוויירה של המזרח התיכון? האם המצרים והירדנים יפתחו שערים למהגרים פלסטינים? לא בטוח. אבל הלילה הזה קבע: בשיח המדיני על היום שאחרי – ישראל לא תחזור לאותם פתרונות שחוקים. הרשות הפלסטינית? מחוץ למשחק. "סיוע הומניטרי" שיזין את חמאס? לא על הפרק.
מה שנדרש עכשיו הוא אומץ. טראמפ נתן לישראל כרטיס פתוח לחשוב מחדש. אם נתניהו ומערכת הביטחון ידעו לתרגם את המומנטום הזה למהלכים מדיניים ומעשיים, זה יכול להיות הרגע שבו עזה חדלה להיות הבעיה שלנו והופכת להיות הבעיה של אחרים.
2.
לאחרונה יותר מדי מקורות שמעורים בהתרחשויות מזינים אותנו, העיתונאים, במידע סותר. הם אינם מקורות פוליטיים שאתה יודע את מי הם מייצגים, מאיזו מפלגה הם באים ומהי האספירציה הפוליטית שלהם.
בעשור וחצי שאני מסקר את התחום המדיני, לא זכור לי תקדים כזה. בהתנהלות שלא נראתה כמותה, לאורך השנה האחרונה תדרכו אותנו גורמים שונים בפרטי מידע שהתנגשו אלו באלו.
בחודשי המשא ומתן על עסקת החטופים, הערוצים השונים בחרו איזו אמת לאמץ. המזוהים עם ראש הממשלה אימצו ללא סייג את גרסתו, בעוד מתנגדיו אימצו באותה נחישות כל הדלפה שהגיעה מהגורמים השונים במשלחת – שב"כ, מוסד, מנהלת השו"ן ועוד.
הם, או מהמקורבים להם, תדרכו מדי ערב, במתכונת הכל כלול, את בכירי העיתונאים על המתרחש בחדרי המו"מ, בשילוב מנהג מגונה של הטלת רפש בגורם אחר לצוות השיחות. לרוב, ביקורת משתלחת בדרג המדיני.
הימים האחרונים שברו שיאים. צד אחד הדליף על טוויסט בעלילה: השיחות על הפעימה השנייה בעסקת החטופים מוקפאות לטובת "משימות גדולות" יותר: היעד האיראני והנורמליזציה עם סעודיה. מנגד, צד שני הציג גרסה הפוכה לחלוטין: אין שינוי כיוון. קודם עסקת חטופים, ורק לאחר שתתממש, הסעודים יאמרו כן לנורמליזציה. והאמריקנים? רק אז, ורק בתנאי שזה יקרה, ייתנו אור ירוק למתקפה באיראן.
אינפלציית מידע, הרבה פרטים, ונעלם אחד גדול: מה באמת רוצה טראמפ? לאן הוא חותר ובאיזה מחיר?
בשעות הלילה המאוחרות של יום שלישי נתניהו וטראמפ נפגשו. מסך הערפל פינה את מקומו לסימני קריאה מובהקים.
הנשיא המתקמבק נחוש לכפות הר כגיגית על מנהיגי מדינות ערב לקלוט מאות אלפי עזתים לשטחם. הוא מודע לחששם הגדול ולסכנה שהם רואים בכך לערעור שלטונם. אף על פי כן הוא לא מתכוון לוותר. ייתנו – יקבלו; לא ייתנו – לא יקבלו.
הדגש הוא על מצרים וירדן שנהנות מסיוע כספי נדיב. סיוע שבעצם מציל אותן מניסיונות הפיכה. בלי כלכלה, המצרים והירדנים יצאו לרחובות. באשר למצרים, המשמעות דרמטית יותר: היא וישראל היחידות שחרב הקיצוצים שהניף הממשל החדש פסחה עליהן. א-סיסי מקבל מאיתנו הרבה, עכשיו תורו לתת, הסביר הנשיא.
שעה קלה לפני הפגישה טראמפ חתם על צו מיוחד שמחמיר את הסנקציות נגד איראן. זאת הייתה הזדמנות לקבל את הפרומו למהלך השאפתני שהוא מתכנן ברצועה.
כשהוא דיבר עם העיתונאים שנכחו בחדר הסגלגל על הצורך להעביר את האוכלוסייה העזתית למדינות אחרות – באולפנים עוד חשבו שמדובר יותר במשאלת לב. באישון ליל ישראלי התברר שזאת תוכנית סדורה. אם תרצו, כאוס מאורגן; ממש לא פליטת פה בלתי מחייבת.
3.
הלכה למעשה, הסיכוי שתוכניתו של טראמפ תמומש במלואה אינו גבוה. עבורנו הדבר החשוב הוא הכוונה. העובדה שנשיא ארצות הברית של אמריקה מאמץ את תורתה של 'עוצמה יהודית' היא בגדר חלום שאיש מאיתנו לא רוצה להקיץ ממנו.
החשש המוקדם דיבר על הפסקת המלחמה גם במחיר הותרת חמאס בשלטון. הכל תמורת נורמליזציה עם סעודיה ופרס נובל משבדיה. זאת לא הייתה פרשנות כוזבת. כאמור, ישנם לוחשים נוספים בבית הלבן. גם הם ניסו את כוחם. בפועל, בחסדי שמיים עמדת ישראל ניצחה.
משמעות התוכנית – מה, איך, כמה ואם – עוד תתברר במעלה הדרך. עדיין, גם אם ניפגש במחצית, והאמריקנים יצליחו להעביר מכאן את העזתים שמתגוררים בצפון הרצועה – זאת תהיה בשורת המאה לתושבי העוטף שחוששים לחזור הביתה כל זמן ששכונות הצפון נושקות ליישובים שלהם.
נוכח מראות ההרס ברצועה, שכמותם לא נראו מאז הירושימה ונגסקי, ולמראה המוני העזתים המשוטטים בין חורבות בתיהם, מבכים את מה שאיבדו, ואולי גם מפנימים מי הוביל אותם אל האסון הזה בפשיטה הרצחנית של שמחת תורה – האם ייתכן שהאפקט הזה יכה שורש עמוק יותר מכפי שנדמה? האם חמאס לא רק איבד לוחמים ותשתיות, אלא גם את שליטתו בתודעה העזתית? האם "הבלתי מעורבים" ינצלו את כרטיס ההטבה שמעניק להם טראמפ וימהרו לממש אותו?
עזה איננה רובע א-דאחיה. היא הרבה יותר גרועה ממנו. אם חיזבאללה הזמין חורבן במשלוח אישי, חמאס הלך על גרסת הפרמיום: אחריות להרס מוחלט לעשורים הבאים. בין אם חזון הממשל יתגשם ובין אם לאו, השכונות שנמחקו לא יקומו בעשורים הקרובים. פרקטית, זה בלתי אפשרי.
בשנה האחרונה ביקרתי ארבע פעמים ברצועה. ההלם ברחובות מורגש בכל פינה. מאות אלפי עזתים, שלעסו במשך שנים את ההבטחות של חמאס ל"ניצחון", מסתובבים היום בין חורבות בתיהם, קבורים מתחת להריסות השקרים שמכרו להם.
הפעם אין להם אפילו שקר להיאחז בו. אין "התנגדות איתנה" או "ניצחון שמימי". רק אפר, חורבן ומציאות כאוטית.
חמאס לא רק כשל להגן עליהם, הוא הוביל אותם היישר לתהום, והם יודעים זאת. כשכל מה שנותר הוא שברי חלומות ושברי קירות, השאלה האמיתית היא לא אם חמאס ישרוד את המלחמה, אלא אם העזתים ירצו לשרוד אותו.
4.
ההשלכה הראשונה תפגוש אותנו בשיחות על עסקת החטופים. אפשר כבר לקבוע בוודאות מוחלטת את מה שכתבנו כאן ערב מימוש הפעימה הראשונה: לא תהיה פעימה שנייה.
קורע לב לכתוב זאת, אבל להיגיון יש חוקים משלו: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לקבל את דרישת חמאס שתובע הפסקה מוחלטת של המלחמה, שחרור מהכלא של כל המחבלים המוגדרים אסירי עולם והותרתו בשלטון.
בלתי סביר לרבע את המעגל כשצד אחד דורש להתקיים, וצד שני מחויב – בדמם של מאות חיילים גיבורים שנפלו במערכה – לחדול מקיומו.
כשאלפי מחבלי חמאס ואחיהם המכוערים מהג'יהאד האסלאמי מגיחים מהמאורות במדים מגוהצים, ברכבים מצוחצחים, מתנהלים כמערך צבאי מסודר – אחרי יותר משנה של מלחמה שנועדה לחסל אותם – האם יש לנו בכלל פריבילגיה להפסיק את האש?
ושאלת השאלות:
נניח שמוכרזת הפסקת אש. צה"ל נסוג מכל שטחי הרצועה, המלחמה מסתיימת. האם עצרנו לרגע לתסרט את המשמעות האמיתית לאקט הסיום של המלחמה הארוכה בתולדות המדינה? תחשבו על זה: שחרור המוני של ארכי-טרוריסטים, הזרמתם חזרה לרצועה, הותרת חמאס בשלטון, נסיגת כוחות צה"ל – סוף! ככה מסתיימת מהלומת התגובה לאסון הנורא בתולדות העם היהודי מאז השואה?
מעבר לסכנה הקיומית, שאפשר יהיה, אולי, "לנהל" את המאבק בטרור העזתי בשיטת כיסוח דשא תקופתי, האם זה לא מתכון ודאי לשבעה באוקטובר הבא, כי חמאס נותר עומד על רגליו ובעצם למד שהחטיפות השתלמו בגדול?
אילו היה מוכן לוותר על שלטונו תמורת הפסקת המלחמה, ניחא. אבל כשאין לו כוונה לזוז מהמפה, המשמעות היא אחת בלבד: מלבד חטופים והשמדת נדל"ן – ישראל יוצאת מופסדת מהמערכה.
ולסיום, נוכח ההתפתחויות החשובות וההבנה כי ישראל לא תפסיק את המלחמה, עולה שאלה חשובה ומתבקשת: האם הוויתור על ציר נצרים בשלב מוקדם של העסקה, אחרי שבעה משוחררים בלבד, איננו מחדל בל יסולח? הרי הצורך לשוב ולהילחם יפגוש מאות אלפי עזתים שכבר חזרו צפונה, ויהיה קשה מאוד לפנותם שוב. האם אנחנו עדיין בשלב שבו נוכל להפעיל את אותן יכולות פינוי שהופעלו בראשית המערכה?
אני בספק גדול.
5.
ובשולי הדברים תובנה נוספת:
העיתונות הממסדית מתקשה, מתוקף היותה, לאמץ את תורת העיוות השלטת במרשתת. אני האחרון שיתקומם על כך. המוסר העקום שמנהיג את הבוטים האנושיים לא רק מרדד את הדיון, אלא הופך אותו לשדה קרב שבו האמת היא הקורבן הראשון.
אני מקווה שיום יבוא וכל אותם גיבורי מקלדת ייתנו את הדין על השקרים הקונספירטיביים שהפיצו ביודעין. הם פגעו, רמסו ורדפו אנשים שכל חטאם היה להביע עמדה שונה.
נתקלתי השבוע ביוזמה ברוכה של 'המחנה הממלכתי' שהכריזה על מסע לניקוי רעלים מהרשת. שלוש תביעות הוגשו מטעמה. כולן, כמובן, על דברים שקריים שנכתבו על גנץ. אם באמת היו רוצים לחולל מהפכה – או מערבים קצת יותר תבונה פוליטית – היו לוקחים את הכותרת המבטיחה ומיישמים אותה לאורכה ולרוחבה של רשת הביבים. לא רק ניקוי רעלים מצד אחד של המפה, אלא טיהור המרחב הדיגיטלי מכל סוכני השקר. גם מאלה שמתפרנסים מהפצת בדותות וירידה לחייו האישיים של בנימין נתניהו.
קתרזיס אמיתי. בלי כוכביות, בלי הנחות, בלי התחסדות.
מתבקש וצודק לתבוע הגינות מהתקשורת המסורתית. התנהלותה החד ממדית לאורך השנים הזמינה עליה ביושר את מתקפת הציבורים המופלים. אבל כשההמון קיבל לידיו מקלדת, במקום תיקון העוול הוא שכפל אותו בעוצמה רבה יותר.
הפלטפורמות הלעומתיות הפכו למראה מעוותת של אותו כשל: אלו אותן הטיות, רק בצעקות רמות יותר ועם הרבה יותר לייקים. תיבות תהודה שממחזרות עובדות אלטרנטיביות לא מעלימות את הנגע. הן רק הופכות אותו לוויראלי.
אף על פי כן, אם יש דבר אחד שהייתי מאמץ מהשיח ההמוני, הוא היכולת להטיל ספק; לשאול שאלות. לא כל דבר חייב לבוא עם סימני קריאה. המציאות התחרותית, בצל אינפלציית הערוצים והאתרים, הפכה את העיתונאים ממי שתפקידם לחקור – למי שחייבים לקבוע; מאלו שאמורים לשאול – למי שמשדרים ודאות. בעיניהם, מי שמתמהמה, נמחק מהפיד.
זה לא בריא. עיתונאי אמור לאסוף מידע, להצליב מקורות, ולשרטט תמונת מציאות אמינה. אם אין לו תשובות מתבקש שירגיל את לשונו לומר איני יודע. וחשוב יותר: אם יש לו שאלות, שישקף אותן לציבור. זאת חובתו. כן, גם אם לא ידע מה להשיב.
אני כותב זאת נוכח תיווך המידע הרשלני שהפגינה התקשורת השבוע. עד לרגע הפגישה וההצהרה שבאה לאחריה, העיתונאים היו משוכנעים שהנשיא טראמפ הולך לעשות לנתניהו זובור. גם הבכירים שבהם דיברו על נפילתה הכמעט ודאית של הממשלה. הנשיא יכפה פעימה שנייה, סמוטריץ' יתנגד, הבחירות יוקדמו.
לא רק שהתסריט הזה הופרך בערך מהרגע הראשון שטראמפ פתח את הפה, אלא שההפך הגמור ממנו התרחש. הנשיא העניק לנתניהו את מה שהוא עצמו לא חלם עליו.
מה היה קורה אילו היו מציבים סימני שאלה לכל פרשנות? לכאורה, מדובר בהערכות שאינן מסכנות חיים, אבל מספיק שמשפחות חטופים, שממתינות בכיליון עיניים ליקיריהן שישובו בפעימה השנייה, בונות על הדיווחים הללו, ואז מתרסקות נוכח המציאות האכזרית שחמאס כופה עלינו.
קצת ענווה, זהירות יתר בקביעת עובדות, לא הזיקה לאיש.
בימי שגרה היא חיונית; בזמנים סוערים היא הכרחית.
