רפאל וואהל
כ"ז אייר התשפ"ה
התמונה השבלונית הכל כך לא ייחודית שמלווה טור זה, היא אחת התמונות ההיסטוריות, הייחודיות והמדהימות שראיתי בימי חיי.
אני יודע שכבר נמאס לשמוע את המילים הללו, כי בעולם שבו לא קיימת הדלקה שאינה מרכזית, או אספה שאינה היסטורית לא חכם להשתמש במונחים כאלו, אך למרות זאת אסתכן.
זוכרים את הטור מלפני שבועיים שבו סיפרתי לכם על בועת המותרות שמתפוצצת בפניה של אמריקה החרדית, שגרמה לכך שגם הנחשבים לבני מעמד הביניים קורסים תחת נטל רמת החיים? משהו מתחיל להשתנות ואם לא בנוגע לרמת החיים היום יומית, לפחות בנושא הכאוב של שמחות הילדים (מי היה מאמין שנגיע למצב שבו נצטרך לתאר את הימים הכי שמחים בחייו של כל הורה בתואר 'כאוב', אבל כולנו יודעים שאצל הרוב זה בדיוק המצב).
ביום שני שעבר התאספו כשמונת אלפים ראשי בתי אב תושבי מונסי לכנס שמטרתו להילחם בהוצאות החתונה המטורפות, שעומדות כיום על אותו סכום כמו בארץ, בהבדל אחד: בארץ הוא בשקלים, בארה"ב הוא בדולרים (לא כולל דירה, כי לפחות בנושא הזה אמריקה ניצלה. לא קונים דירות לילדים).
למרות הסקרנות ארצה ברשותכם להתייחס פחות לרעיונות המדהימים שלדעת היוזמים יחסכו חמישים וחמישה אלף דולר לכל צד. לא זאת הסיבה שבגללה אני משוכנע שהמיזם יצליח, אלא סיבה אחרת לגמרי, שבה אני רוצה לשתף אתכם.
סוד ההצלחה היה טמון בפסיפס שהרכיב את משתתפי הכנס. השתתפו בו באחדות מופלאה בני כל הקהילות במונסי, מהגדולות ביותר עד הקטנות ביותר, מהקהילות שאין להם שמות זהים, עד הקהילות שמסוכסכות ביניהן בגלל השמות הזהים, והאחדות המופלאה הזאת עוררה בי קנאה אמיתית.
אני יודע שכבר כתבתי על כך, אבל אף פעם לא יכולתי לקבל דוגמה כל כך מוחשית לכוח האחדות המופלא שהתברכה בו יהדות אמריקה, שלו רק אימצנו אותו בארץ, היינו נמצאים במקום אחר לגמרי בכל כך הרבה מובנים.
ניסיתי לדמיין מתי בפעם האחרונה יכול היה להתקיים בארץ מעמד לטובת מטרה כל שהיא למען הכלל, שלשם שינוי הפעם כולם מסכימים עליה, שבה קהילות שביום יום צהובות זו לזו ישימו את הכל בצד ויתגייסו יחד להגשים אותה.
הפעם האחרונה שמשהו דומה לזה התרחש הייתה לפני שלושים שנה, בהקמת הערים החרדיות. מאז נפל דבר בישראל. כולם החליטו שהם יכולים הרבה יותר טוב לבד, ומאז היהדות החרדית בארץ לא הצליחה להוביל שום מיזם ציבורי משותף לטובת הכלל, לא בתחום הדיור, לא בתחומי הפרנסה, לא בתחומי רווחה, לא בתחום נישואי הילדים, בעצם בשום תחום.
וכאן טמונה הטעות ההיסטורית. ברור שישנם מיזמים שיכולים לעבוד רק במתכונת קהילתית. כל קהילה צריכה קופת צדקה פרטית, גם אם יש קופת צדקה שכונתית או ארצית. כל קהילה צריכה מסגרת מלווה לבחורי הקהילה, גם אם קיימים ארגונים ארציים. אך אם כל קהילה תקים ארגון פרטי להשתלות כליה, לדוגמה, כל מי שזקוק לה בקהילה ימות לפני שיימצא תורם.
"אז מה אתה רוצה להגיד בעצם?" ישאלו חלק מהקוראים שיזעמו ובצדק. "שהאמריקאים שלך הם יהודים קדושים ואנחנו לא?"
והתשובה היא: לא. האמריקאים אינם קדושים יותר מאיתנו. גם להם יש אינטרסים, גם אצלם יש אינטריגות וגם אצלם קיים הרגש הטבעי, שמעוגן הלכתית, שלקרובים אליי עליי לדאוג קודם. הם פשוט יותר פרקטיים מאיתנו וזאת עלינו ללמוד מהם.
הם הגיעו לתובנה פשוטה מאוד: מהפכות אי אפשר לעשות לבד! מהפכות עושים רק ביחד! בעולם הגלובלי שלנו שבו הציבור החרדי מונה מאות אלפי נפש בארצות הברית ויותר ממיליון בארץ, בן הקהילה הספציפי או בת הקהילה הספציפית אינם יכולים לנהוג במנותק לגמרי ממה שנוהגים שכנותיהם וחברותיהם מקהילות אחרות. את זה הבינו האמריקאים כבר לפני שנים ומתוך ראייה פרקטית בלבד החליטו שבנושאים שכולם מסכימים עליהם, גם קהילות ניציות זו לזו חייבות לשתף פעולה.
לכן הצליחה יהדות ארצות הברית לנצח השבוע את גזרת החינוך בניו יורק, כי במבחן התוצאה, כשהיה צורך, שילבו סאטמר וחב"ד ידיים עם כל הקהילות לנהל את המלחמה באחדות מופלאה. הם לא הפכו לחברים, הם פשוט היו פרקטיים. לבד לא נצליח, ואם בנושא הספציפי הזה שנינו מסכימים, למה לא לפעול ביחד ומחר נמשיך לריב על מה שאנחנו רבים תמיד?
אני אעז להרגיז קצת יותר חלק מקוראיי הנאמנים שמגלים רגישות, ובצדק, בכל פעם שמשתמע מכתיבתי שאמריקה טובה יותר מהארץ (לא נכון). זה ההבדל בין ההסתכלות האמריקאית לבין ההסתכלות של חלקים מהציבור שלנו בארץ. האמריקאי יגיד: אם אני לא רואה טוב ורוצה משקפיים בזול, אני מוכן לפרגן שגם לשונא שלי יהיו משקפיים, העיקר שגם לי יהיה. בארץ זה בכלל לא יגיע לשלב של המשקפיים, זה יתדרדר הרבה קודם. אני אסכים להתעוור בשתי עיניים, העיקר שהוא לא יראה טוב.
אחים יקרים, זכרו נא: העתיד נמצא במיזמים משותפים, בשילוב ידיים כללי. רק ככה אפשר לשנות!!!
האמת היא שלא צריך את אמריקה בשביל להוכיח, מירון תוכיח. לא זכיתי השנה לעלות למירון בל"ג בעומר והשתתפתי בשמחתו של רשב"י מריחוק מקום. אבל אז נחשפתי לתיעוד שריגש אותי עד דמעות.
בתיעוד נראה תור מופתי ישר כסרגל שמתחיל מרחבת קבר הלל. הוא מורכב מאלפי יהודים שמצפים להיכנס אל היכלו של רשב"י ביום שמחתו. ואז נשמעת הכרזה במגפון שמחזיק סדרן חסיד גור נעים סבר שמבקש מהקהל להתאזר בסבלנות היות וזמן ההמתנה המשוער לכניסה לציון הוא כש-ע-ה.
הייתי בהלם, א-נ-ש-י-ם ב-א-ר-ץ י-ע-מ-ד-ו ש-ע-ה ב-ת-ו-ר??? רק לחשוב אם משפט כזה היה יוצא מפיו של שוטר.
התקשרתי לידידי היקר נתל'ע הולצמן שמשמש כיד ימינו של אחיו הגדול שמוליק הולצמן בניהול מערך הסדרנות החרדי העצמאי בהר. נֹתַלֶ'ע שרק לפני שבועיים חבק תאומות אחרי 12 שנות ציפייה, מעלה על הקו את שותפו לדרך, ידיד נוסף ומוכשר, ישראל קליין, והם מסבירים לי יחד את הנס שמוכיח שגם בארץ, אם יש לכולם מטרה משותפת אחת, אפשר לשלב ידיים, גם אם יום קודם ויום אחר כך הגומרים לא מוכנים להסכים על שום נושא משותף.
"זה התחיל בחוגי הקהילות הקנאיות, שביקשו להמשיך לערוך את הילולת רשב"י על טהרת הקודש בהר כולו במימון ובניהול עצמאי", הם מסבירים לי. "כולנו הרי מכירים את ההיסטוריה של מערכת היחסים העגומה בין משטרת ישראל לציבור החרדי, וברור שאילו השוטרים היו מתערבים בניהול הר מירון בל"ג בעומר, התוצאה הייתה נראית שונה לחלוטין. והנה לנו נושא שהציבור החרדי כולו, על כל פלגיו, מסכים איתו במאה אחוז, עכשיו היה צריך ליצור את החיבור.
"חוגי הקנאים מצידם מגייסים סכומי עתק למען המטרה הנעלית הזו ועומדים על משמרתם לוודא שכל אזור הציון ינוהל בצורה אוטונומית לחלוטין, ושאר הגורמים שמנהלים את ההילולה עומדים בקשר עם גורמי המשטרה ומסבירים להם שעדיף לכל הצדדים שהשוטרים יישארו במעטפת מושב מירון וייתנו לציבור החרדי לנהל ולהוביל בעצמו את האירוע החרדי הגדול ביותר. זה כל הסוד".
וכך, במקום התנגשות אלימה נוספת בין משטרת ישראל לציבור החרדי, וגרוע מכך התנגשות אלימה בין הציבור החרדי לבין עצמו, קיבלנו אחדות מדהימה שבה אברכים חסידי באיאן לצד חסידי משכנות הרועים; חסידי סאטמר לצד חסידי גור; חסידי קרלין לצד בני הדודים הראשונים שלהם מקהל חסידי ירושלים הקנאית; והם כולם לצד סדרנים ליטאים וספרדים, עומדים שכם אחד על משמרתם לכוון את המוני עמך בית ישראל, בנועם, ברגישות ובעיקר באחדות וערבות הדדית מעוררת השתאות. זה המודל. אין צורך להסכים, אך היכן שיש הסכמה וטובת הכלל דורשת אותה, הדרך היחידה היא לפעול באחדות.
