זכויות לא לוקחים בחזרה

בעקבות הכתבה שפורסמה השבוע על הרב וונדר זצ"ל, הייתי רוצה להצטרף ולמנות מעלותיו, כי תקופה קצרה היינו בקשר בצעירותו.

ר' מאיר ז"ל הגיע לישיבת פוניבז' כבחור צעיר, לאחר שלמד בישיבת כפר סבא בראשות רבן של ישראל הרב שטיינמן זצ"ל. תוך זמן קצר נפגשנו בתמידות – כשהוקם אוצר הספרים של ישיבת פוניבז'. ר' מאיר השתלב בעבודה זו, עקב ידיעותיו הרבות והבנתו בספרנות תורנית.
אבקש להסביר בקצרה את עניין אוצר הספרים של פוניבז': כשהגעתי לישיבה אוצר הספרים התפרס על פני אולם קטן שגודלו היה כ-25 מ"ר והיו בו רק כמה מאות ספרים – כל ספרי הישיבה. באולם הישיבה היו עוד ספרים, אך אלו עסקו בסוגיות הנלמדות בעיקר, ואילו לשאר המרחבים הגדולים של ידיעת התורה הייתה ספרות מצומצמת. יום אחד ניגש אלי מו"ר הרב מפוניבז' זצוק"ל ואמר לי שדבר סתר לו אלי ורצונו שניפגש ביחידות במשרד.
במשרד הוא עבר לפינה שקטה שרגל אדם כמעט לא הגיעה לשם ובשקט פנה אלי וסיפר:
"מאז סיום המלחמה הג'וינט עוסק באיסוף ספרי קודש המתגלגלים לאלפיהם בין חורבות בתי הכנסת והישיבות שבכל אירופה. הצטברו אצלו עשרות אלפי ספרי קודש וכעת הוא מחלקם. ישיבתנו זכתה בעשרת אלפים ספרים ועתה הם הגיעו ארצה. הקצינו להם מבנה חדש בתוך מערכת הבניינים שבגבעת הישיבה, אולם גדול וחדרי ספח שכעת הסתיימה בנייתם. הגיע הזמן להכניס את הספרים לארונות שבאולם האוצר ולסדרם כפי הנהוג בספריות".
הוסיף הרב: "בחרתי בך לעמוד לימיני בסידור הספרים. שנינו נעבוד יחד במהלך השבוע ונסדר את הספרים". טענתי שאין לי מושגים בנושא זה וגם הרב עצמו אינו בבריאות שלמה, ואיך נעמוד במשימה הקשה?! ענה לי הרב: "דע לך שבקרב הספרים הללו מצויים גם ספרים רבים ששוויים רב ואנשים עלולים לשים עינם עליהם ולנסות להשיגם ולא תוכל לעמוד כנגדם. החלטתי שאשתתף במשימה, כדי שעיני תהיה פקוחה על כל הספרים. לי יש ידע גדול בספרים ואוכל לשמור שלא ייעלמו. אני מבקש ממך שבזמני היעדרי מחמת חולשתי, לא תכניס לאולם אף אחד. אל תפתח את הדלת בשום אופן למישהו אחר! אני בוטח בך שתקיים בקשתי זו בשלמות".
בראותי את הרצינות שהרב משקיע בזה הבטחתיו לעמוד לימינו. מהרגע שהרב ואני התחלנו בעבודה – רבים עברו ליד החלונות כדי להתעניין באוצר הספרים החדש. תוך כדי העבודה עם הרב (שאני אישית הרגשתי שהיא כעבודת הכהנים בבית המקדש), הוא למדני רבות על ספרים שלא הכרתי לא אותם ולא את מחבריהם, אך הוא שלט בכל תוכנם. הרבה ידיעות שאבתי ממנו בנושא זה.
יום אחד החזיק הרב ספר גדול ואמר: "אתה רואה את הספר הזה? הוא שווה אפס אפסים, אך המתעסקים בנושנות יניחו אלפי אלפים כדי לקנותו".
הרב סיים בחיוך: "זהו ספר הזיוף של הירושלמי על קדשים". עד אז לא נתקלתי בספר עצמו, ונדהמתי לראות עד היכן כוחם של זיופים.

כבודה של תורה. הרב מפוניבז' זצ"ל

הרב עמד ימים שלמים וסידר ספרים. הרבנית התחננה שנעשה הפסקה למנוחה, אך הרב סירב וביקש שתרשה לו לסיים את הפרשה הזו במהירות, כי הבחין שהעניין מתחיל להתפרסם.
יום אחד היה על הרב להיעדר לכמה שעות. הוא הזהירני שלא אפתח את הדלת לאף אחד. מעבר לחלונות נאספו רבים וניסו לשכנע אותי שארשה להם להיכנס לזמן קצר. סירבתי בטענה שזהו רצון הרב. יום אחד הגיע חברי הטוב, צעיר למדן וירא שמיים מרבים, ממחונכיו של ה'חזון איש' זצ"ל, והתחנן שאתן לו להיכנס לרגעים מועטים, כי הוא מחפש 'חזון איש' מהדפוס הראשון שכבר אינו בישיבה. הוא שמע שספר כזה נמצא כאן. למרות חברותנו ואף שהדבר נוגע להלכה למעשה, בכל אופן אמרתי לו שהרב הורה לי לא לפתוח את הדלת לאיש.
נפרדנו ליד החלון שהיה גבוה יותר מקומת איש ולא שמתי לב שהבחור הצליח להיכנס דרך החלון. אני 'כמריבי כהן' רבתי עימו. הבחור אמר: "דייך בדברי הרב שלא תפתח את הדלת. הדלת לא נפתחה, רק החלון". המצאה זו שיככה את כעסי והרשיתי לו לחפש את ספר ה'חזון איש'. הוא אכן מצא את הספר ומצא שם קטע קצר שהיה לכאורה סותר דעת כמה פוסקים. הצעתי לו שנשב כמה דקות ונלמד את שתי הנוסחאות בעיון, ואכן מצאתי פתח לפרש קצת אחרת את כוונת ה'חזון איש' בדפוס הראשון, כך שהדברים הסתדרו בלי סתירה לדברי הפוסקים. הבחור עלה על שולחן, כך שנראה לעיני כל העומדים מחוץ לחלונות וקרא: "כמה ר' דוד שליט"א צודק, הוא אמר שלמנחם יש ראש ישר!"
עבודתי עם הרב הסתיימה קצת לפני קבלת שבת, ואז פנה אלי הרב: "בעצם אני חייב לך תשלום על רוב טרחתך, אך אני יודע שממון לא תיקח ממני. אם כן אשלם לך בסיפור מעשה יפה".
פתח הרב את פיו ברגש: "דע לך ששיפוץ מבנה הספרייה עלה לי שבעים אלף דולר. אתה הרי מכיר את המצב הכספי של הישיבה ויודע שלא היה בידי אפילו חצי דולר להקדיש לבניין אוצר הספרים, אבל ברוך השם השגתי את כל הסכום הדרוש מאדם יחיד, והסיפור הזה עצמו שווה אלפים רבים. לא ייאמן עד היכן מגיעים חסדי ד', אין לנו לב וראש להבין זאת.
"וכך היה המעשה: בשנים האחרונות מצבה הכספי של הישיבה לא נותן לי מנוח. אני מתרוצץ בחו"ל כדי להשיג כסף להוצאות הקבועות ולתשלום חובות, ונותר לי רק זמן קצר להיות בישיבה איתכם ולמסור שיעורים. באחת הנסיעות האחרונות פגשתי ידיד וסיפרתי לו על הקשיים שבהשגת צורכי הישיבה. התאוננתי על כך שגם אם אני מצליח להשיג תרומות נכבדות, זה דורש להוציא את כוחותיי ובריאותי ניזוקה מהמאמץ.
"הוא הצטער מאוד לשמוע, ולמחרת אחרי התפילה בישר לי בשמחה: 'מצאתי רב בעיירה רחוקה שבקהילתו ישנם כמאתיים חברים, כולם עשירים ובתיהם סמוכים זה לזה. הרב מוכן לעזור אף שאינו מכירכם ורק שמעכם הגיע אליו. סיפרתי לו על גודל ערך הישיבה ומיהו ומהו הרב, והוא הסכים שהרב יגיע ליום אחד לעיירה והוא יעבור איתו מכתובת לכתובת, וכך תצליחו בקלות לגייס סכומים גדולים בטרחה קטנה בהרבה מההתרוצצות בעיר הגדולה'.
"שמחתי מאוד לשמע הצעה זו", אמר הרב. "ידידי סיכם שאגיע באוטובוס אחד לפני האחרון שיוצא מניו יורק בשעה 20:00 ומגיע ב-21:00. יהיו לנו כמה שעות להתרמה באותו ערב, ולמחרת – לאורך כל היום". הרב זצ"ל עצר מסיפורו ואמר: "וכי אנו יודעים להבין את חסדי ד', אפילו כמלוא נימה? נסעתי לתחנה המרכזית במנהטן ותעיתי בדרכי והגעתי לתחנת היציאה של האוטובוס באיחור של חמש דקות. היה עלי לחכות לאוטובוס האחרון שעושה סיבובים רבים, ואגיע רק בשעה 22:30.
"תכננתי להתנצל בפני הרב המארח על האיחור. הגענו לעיירה בשעה מאוחרת, ירדתי בתחנה האחרונה ולא ראיתי נפש חיה. הסתובבתי מסמטה לסמטה ולא מצאתי מי שידריך אותי בדרכי, הייתי ממש חסר אונים וביקשתי עזרה משמיים ונעניתי. לפתע הופיע גוי שיכור וניסה לשוחח איתי באנגלית ולא הבנתי מילה מדבריו. ניסיתי את מזלי והשמעתי באוזניו מילה שאני יודע באנגלית – 'ראביי'.
"אחרי כמה פעמים קלט השיכור שכוונתי לראביי, הוא תפס בידי ומשך אותי: 'טו ראביי, טו ראביי' מלמלו שפתיו. חשבתי שסוף סוף ייגמרו תלאותיי ואף בשכרותו הוא יהיה מסוגל להביאני אל הרב. מתוך בלבולו הביאני אל שלושה בתים שונים. בכל פעם הפותחים נבהלו לראות את השיכור עם ראביי זקן וטרקו בפנינו את הדלת. השיכור לא התעצל ומשך אותי עד שהגענו למעונו של הרב. אמרתי לו: 'אני הרב מפוניבז". הרב כעס על שלא באתי בזמן, חשב שמרמים אותו ואמר: 'יש הרבה רבנים מפוניבז'. אני לא מכירך, סור ממני ועוזבני'.
"נשארתי בודד בחושך כשלצידי עומד השיכור. אמרתי לו: 'סינגוג!' (בית כנסת). זו אחת מהמילים הבודדות שאני מכיר באנגלית. השיכור בטובו נתן ידו בידי והתחיל להובילני אל בית כנסת שהיה חשוך לגמרי. הדלתות סגורות ואין אפילו ספסל בחצר לנוח עליו. הודיתי לשיכור ונתתי לו מטבע והתיישבתי על אחת המדרגות שלפני דלת הכניסה. נמנמתי מעט, ובשעה מוקדמת התעוררתי מנגיעת אדם זקן. הוא הסתכל עלי ונתקף בבהלה: 'הרב מפוניבז'?!' עניתי בחיוב והוא פתח בזעקה: 'הרי הרב מחכה לך כל היום!'
"סיפרתי לו את קורות ליל אמש. הוא רץ אל הרב וסיפר לו על זהותי. הרב רץ לקראתי בבהלה וכמעט שהתעלף מרוב בושה. בבכי ביקש את סליחתי והתנצל שמכיוון שכעס על שלא באתי בזמן – התעקמה מחשבתו, וחשב שמשטים בו. הוא פרץ בבכי אדיר, ואני עשיתי ככל יכולתי לשכך את צערו. בסוף התפילה עלה לדוכן והודיע שהוא יגיע איתי היום אל ביתו של כל מתפלל ואמר שעל תושבי העיירה להוסיף גם דמי פיוס על העוול שנגרם לרב האורח בשוגג.
"הרב קיים את דברו והלך איתי כל אותו היום מבית לבית וסיפר מה ששמע על הרב מפוניבז' ושידלם לתרום לישיבה. ההצלחה הייתה מעבר למשוער, וחשבתי בליבי: 'מי ייתן לי עוד לילות כאלו, מוכן אני לישון על המדרגות בעד הכנסות כה רבות'. כשסיימנו הזמין אותי הרב לביתו, שם היה השולחן ערוך בכל טוב. בסוף הסעודה אמר לי: 'אנו ערים לקשיי הרב. אומנם הרב קיבל כעת תרומות מהקהילה, אך גם אני הקטן ארים תרומה מעבר לנהוג אצלי'. אמרתי בליבי", אמר הרב מפוניבז', "'מה מוזר שמצרותיי אני מרוויח יותר מדרשותיי'… הרב נכנס למשרדו וחזר עם צ'ק מכובד, ואחר הוסיף כי ישנו עוד גביר גדול שטרם היינו אצלו, אך הוא מתקשה להיכנס אליו מפני היחסים ביניהם, לכן ביקש מהשמש שיכניס אותי לגביר ויספר כל מה שאירע, וגביר זה הוא יהודי טוב ורגיש ובוודאי יתחשב.
"נכנסנו לגביר. הוא כבר היה מוכן לפגישה ומייד אמר: 'רבנו, שמעתי על כל הסיפור וכאב לי הדבר והכנתי לך צ'ק מיוחד. אכנס למשרד ואביא אותו'. הייתי במצב רוח מרומם. הסתכלתי בסלון שישבתי בו אחרי יממה קשה, האם אלו לא חסדי השם? ראיתי על הקיר תמונה מרשימה של יהודי זקן הנראה כמעיין עמוקות בשורות הגמרא, עיניו הבורקות רושפות מהתלהבות. התקרבתי לתמונה ועיניי נדבקו אליה.
"בינתיים הגביר נכנס חזרה ובידו הצ'ק, אך אני לא ראיתיו כלל מרוב התעמקותי בתמונה. הוא היה נבוך מכך שאיני מתעניין בצ'ק אלא רק בתמונה, ורק מראה הזקן המעיין בגמרא תפס אותי. לבסוף שאלני מה כל כך מעניין בתמונה. עניתי לו שזו תמונה נפלאה, לראות איך תלמיד חכם יושב ליד הגמרא בעיניים בורקות וכל כולו מונח בלימוד. כך נאמתי ברוב רגש מספר דקות", אמר הרב, "ובסוף הוספתי: 'בטוחני שאם תיתלה תמונה זו באוצר הספרים של הישיבה, שלשם נוהרים התלמידים לחדש את חידושיהם בתורה הקדושה – חכמתם תגדל ותעלה מעלה מעלה'.
"הגביר שמע את דבריי ולאחר שהתייעץ אמר: 'רבי אם כל כך יקרה תמונה זו בעיניכם, ואם חושבים אתם שיהא לכך תועלת ללימודם של תלמידיכם, אזי למרות הקושי הגדול אוותר על תמונה זו ואתרום אותה לישיבה. זו תמונה של זקני שהיה תלמיד חכם גדול, והיא המזכרת היחידה שנשארה ממשפחתי שעלתה בלהבות השמימה'.
"התרגשתי מאוד ואמרתי לו: 'אני רואה מדבריך מה גדול כבודה של תורה ומה חשוב בעיניך לימודה, עד שאתה מוותר על היקר מכל למענה. לצערי לא אוכל לקבל את קרבנך, כי אנו מדברים על תליית התמונה באולם של אוצר הספרים, אך לצערנו אין לנו עדיין בניין לאוצר הספרים. ואיפה אם כן אתלה את התמונה?!' הגביר נעמד ושאלני בעיניים דומעות: 'מדוע אין לכם אוצר ספרים?' עניתיו שהסיבה לכך היא חוסר ממון, אין לנו תקציב לבניית אוצר ספרים מתאים. הוא שאל כמה עולה בניין אוצר הספרים, ועניתי לו שדרוש לשם כך סך שבעים אלף דולר. הוא נכנס למשרדו ויצא משם מנופף בצ'ק על סך שבעים אלף דולר".
הוסיף הרב: "רק לעיתים רחוקות אני נכנס למצוקה נפשית בעקבות ענייני הכספים, אך כאן ראיתי אותות ומופתים בעיניים פקוחות. פניתי אל הגביר והחזרתי לו את הצ'ק הראשון, אך הוא סירב לקחתו מידי וטען: 'זכויות לא לוקחים בחזרה!'"
הוסיף הרב ואמר: "אתה הראשון ששומע את הסיפור הזה, ויהיה זה תשלום קטן על עזרתך". אמרתי לו שהרב שילם לי מעל ומעבר, והוא הגיב בבת שחוק: "זכויות לא לוקחים בחזרה!"
שנים רבות חלפו ולא הרביתי לספר סיפור זה ברבים. מכיוון שמיודענו הרב וונדר ז"ל זכה להיכנס למקום זה כדי לשמור על סדרי האוצר והשקיע הרבה מידיעותיו באוצר זה – חשבתי שנכון לספר סיפור זה על ייסודו של האוצר ולהרבות בזכויותיו בביאור אוצר הספרים של מעלה. יהי זכרו ברוך!