חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת

ר' חיים-יעקב מתקרב לגיל חמישים, עד מאה ועשרים, והוא עייף מאוד לאחרונה. הולך לישון עייף וקם עייף עוד יותר. משך היום הוא מוצא את עצמו מנמנם מדי פעם באמצע שיעור שהוא עצמו מוסר. תלמידיו בשיעור א' בישיבה לצעירים משתדלים להיות בשקט כשראשו נשמט בתנומה. חלקם מתוך כבוד וחמלה, וכמה מהם, קונדסים שכמותם, מתוך גיחוך והנאה.

הוא בוחן את שעות השינה שלו ומוצא שהוא ישן מספיק, שינה מרוכזת ועמוקה. ערך בדיקות דם מקיפות והערכים שלו בסדר גמור. ניסה לשנות את המזון שהוא מכניס לפיו, פחות בצקים, פחות סוכרים, המצב קצת השתפר אבל הוא עדיין מותש, מתהלך חסר כוח, והדבר שהוא הכי מצפה ומייחל לו כל היום הוא הזדמנות לשקוע במזרן ולהניח את ראשו על גבי כרית נוחה ופשוט לישון.

העייפות הזו גורמת לו סבל גופני ובעיקר נפשי. הוא מתבונן סביבו בבית הכנסת ורואה אנשים ישישים דשנים ורעננים, מלאי חיוּת ושמחת חיים, חדים וערניים והשינה מהם והלאה. עוד ינובון בשיבה. ההשוואה בינו לבינם מייסרת את ר' חיים-יעקב. "זקנה קפצה עליי", הוא מתלונן באוזני בני משפחתו, "בטרם עת".

נפש בריאה בגוף בריא. יהודים עוסקים בחילוץ עצמות | צילום אילוסטרציה, פלאש 90

היה זה דווקא נער צעיר, בנו של השכן שראה את ר' חיים-יעקב כמעט נרדם באמצע הירידה במדרגות והוא הציע לו פשוט להתעמל. הכתיב לו מספר טלפון של מנהל קבוצה שמשלמת באופן פרטי למדריך מוסמך והם מתעמלים שעה אחת בשבוע, תרגילים שמפעילים מחדש את השרירים והעצמות, מחיים אותם לאחר כמעט ניוון, מזרימים דם חדש בקצב זרימה גבוה בגוף העייף.

ר' חיים-יעקב כבר ניסה הכל, כולל כדורים של ריכוז צמחים אנרגטיים יקרים שהביאו לו במיוחד מחו"ל, והסכים בטובו לנסות גם את ההתעמלות הזו.

בתחילה היה לו קשה. מאוד. הקושי היה כפול: גם לבצע תרגילים של קפיצות ומתיחות וסיבובים וכיפופים, שאת רובם לא הצליח לבצע, הרגיש שגופו בוגד בו, מסרב לציית לפקודותיו, וגם קושי נפשי כי הוא רואה אברכים צעירים, כמו גם בני גילו, מקפצים כעיזים ותיישים, מדלגים מעל מכשולי פלסטיק כמו קופים מיומנים, ומרימים עמודים כבדי משקל כאילו היו שקיות במבה קלילות. וכל זה בחיוכים ושמחת חיים. אח, הוא שייך לדור העבר. אבד עליו הכלח.

אבל ההתמדה פעלה לטובתו. גופו הדואב בעקבות התרגילים המעטים שביצע, החל לשמוע בקולו. אחרי כל שיעור מייגע כזה הוא הרגיש קליל ורענן יותר. בפעם הבאה מצא את עצמו מדביק את הקצב. המדריך מעודד אותו, אבל מה שבעיקר עוזר לו הוא השינוי המבורך שפועל בו. חייו חזרו להיות מלאי אנרגייה טובה. מחשבתו שבה להיות חדה וממוקדת, איכות השיעורים שהוא מוסר עלתה פלאים, הוא מרוכז בתפילה בסבלנות וערני לבני משפחתו. "היית שליח טוב", הוא מודה לבחור השכן שהציע לו את הרעיון לפי תומו. "מהשמיים שלחו אותך. זה מה שהייתי צריך".

* * * 

זה לא סיפור של רכילות ופטפוט סרק. זה משהו שחסר לנו מאוד. בכל גיל. בכל מצב משפחתי. בכל יום כמעט. פעילות גופנית אינה מותרות, בוודאי לא בדור שלנו שכבר אין עמל כפיים מפרך כבדורות עברו. קל וחומר כשאנו ממלאים את רמ"ח האיברים במזון מזיק עד בלי די. היא ממש צורך קריטי והיא משפרת את איכות החיים, כולל את הבריאות הנפשית, משפרת את מצב הרוח, מגבירה את הריכוז והרשימה עודנה ארוכה.

דא עקא שמישהו 'גנב' לנו את זה. גויי הארצות, ולהבדיל הרוח החילונית כאן בארץ, לקחו את הפעילות הגופנית לכיוונים של תכלית. נתנו לה מקום וערך הרבה מעבר למה שהיא באמת ועשו ממנה אליל שיש לעבוד אותו. החינוך היהודי האותנטי חשוב לנו יותר מכל, ולכן אנו מתרחקים ומרחיקים מהתרבות הזו של כוח גופני ועולם שלם שחג סביב תחרויות וניצחונות. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ.

עוד מעט חנוכה וכל כך חשוב וקריטי לנו ללמד את הדורות הבאים ואת עצמנו שאנו מתרחקים הכי רחוק שאפשר מתרבות יוון, שמאלילה (מלשון אליל) את הגוף ופעלוליו. אבל מנגד לא נוותר על הצורך שלנו בנפש בריאה בגוף בריא. כידוע אחד מזין את זולתו. נפש בריאה ורגועה נותנת כוח לגוף, וגוף בריא מחזק את הנפש.

היא מתאימה בהחלט גם לילדים בתלמודי תורה ולבחורים בישיבות בתנאי שהיא מוגשת נכון. התלמידים אמורים לשמוע שההתעמלות היא אמצעי ולא מטרה, אין בה הישגים וציונים וברגע שהסתיימה ההפעלה היא בטלה ומבוטלת. היא רק צורך. כי כך ברא הקדוש ברוך הוא את הגוף שצריך להפעיל אותו בכל מיני צורות, לא לתת לו לשקוע אל תוך עצמו.

רופא המשפחה שלנו עשה לו מנהג של קבע: בכל פנייה אליו בעניין רפואי זעיר או משמעותי (כולל הצטננות ודלקת גרון) הוא משיב: "אני אתן לך תרופה, אבל במקביל תעשה פעילות גופנית, לרפואה ולמניעה. זה מחזק את מערכת החיסון ונותן כוח".

מי שכבר ניסה בעצמו או הפעיל תלמידים, ראה מייד תוצאות מבורכות בכל התחומים. עדיפות להכוונה על ידי מדריך מוסמך. התועלת כפולה ומכופלת. יהודים הם בני מלכים והם אמורים להתהלך בעולם בראש מורם מלאי כוח, לא כסמרטוטים סחוטים. נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה.

כמובן שכל אחד ישאל את מורה דרכו, במיוחד צעירים שיש אצלם חשש לסחף לכיוונים לא מתאימים. אבל תחשבו על הנושא הזה. מדובר באיכות חיים שכולנו צריכים לה.

וְקוֹוי השם יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.

מילה בסלע

לפני שנים התקיימה בארץ חתונה שבה החתן והכלה היו נכדים לשניים מגדולי האדמו"רים באותו דור, שהיו בערך באותו גיל. כשהגיע ה'מצווה טאנץ' אחד מהם רקד בקושי רב בשל גילו המופלג, ואילו מחותנו פיזז בכל עוז כבחור צעיר. לשאלת הרבי הראשון הסביר הרבי שרקד בקלילות: "עד היום כשאני זקוק לכוס משקה או לארוחה קלה, או כל פעולה פיזית, אינני נעזר באיש. פועל בעצמי, גם כשזו טרחה רבה. ככל שאני מפעיל יותר את גופי, כך אני זוכה ל'פרישקייט', רעננות, עד זקנה ושיבה".