עבודת צוות
כשיש משימה ויש יותר מאדם אחד שצריך לעבוד בה בדרך אל ההישג, עבודת צוות משותפת היא הכרח! ולא פחות חשוב שיהיה מישהו שיקבל את האחריות להוביל ושהאחרים יישמעו לו
לא מזמן השתתפתי ביום פעילות שנקרא ODD. זה נשמע כמו שם של הפרעה חדשה או שיטת טיפול שלא ידעוה אימהותינו, אבל זה בסך הכל ראשי תיבות של המילים אאוט דה דור, שמשמעו פעילות חברתית מחוץ לדלת, כלומר בחוץ. זו פעילות שעושים בדרך כלל בימי כיף לילדים או בימי השתלמות לאנשי צוות בעסקים, חברות ומקומות שבהם עבודת צוות היא פרמטר הכרחי להצלחה, ואם אינה קיימת, הרבה מטרות ומטלות השייכות לאותו עסק סופן להתבטל שלא לומר להתרסק.
הפעילות נעשית בקבוצות, והיא אמורה בסופו של דבר להביא את הנוכחים להפנים, כי כדי להשיג הישגים בעבודה שאינה סוליסטית אלא עבודת צוות צריכים לדעת לעבוד ביחד, כלומר עבודה ביחד היא דבר שלא מגיע באופן אוטומטי או טבעי אלא מחייב מחשבה והשקעה.
חלק גדול מהמסקנות נגזר מהפעילות וקל מאוד להגיע אליהן. דוגמה לפעילות? לקבוצה אחת ניתנה מטלה ללכת סביב מוט עץ שקשורים אליו חבלים רבים באורכים שונים, מוט העץ הועמד במרכז שבלול העשוי מחבלים, בראש המוט הועמדה כוס מים ולתחתיתו נקשר פעמון. המטרה שהוטלה על המשתתפים הייתה לסובב את כל השבלול כשהפעמון עושה את כל המסלול מבפנים השבלול, אל קצהו, עד שהוא כבר לא בתוך השבלול, ואף טיפה אחת מכוס המים שבראשו לא אמורה להישפך. כדי להצליח, אנשי הצוות שהתנדבו למשימה, שמספרם כמספר החבלים המחוברים למוט העץ, חייבים לעבוד בהתאמה מלאה. הם צריכים ללכת באותו קצב, להאריך או לקצר את החבל שבידיהם בהתאם למידה שקיצר או האריך זה שהולך לידם משני צדדיהם, ולשמור כל הזמן הן על הכוס עם המים והן על הפעמון הנגרר על הרצפה בתוך השבלול. זה נשמע למישהו קל? זה לא. המסקנה ברורה: יש פעמים שכדי לנצח אתה חייב להתחשב במי שנמצא איתך באותה משימה, ולא משנה בכלל מה אתה מרגיש כלפיו, אם הוא חבר שלך או מתחרה שלך. אם לא תעבדו ביחד ובתנועות מתואמות ומדויקות, המשימה לא תצא אל הפועל. כדי לתאם צריכים לשמוע זה את זה, לתכנן, לוותר, להסתדר ולא לחשוב על הנוחות האישית שלי אלא מה יועיל לכל הקבוצה.
תרגיל אחר היה תרגיל הסנדלים. לשני לוחות עץ ישרים ברוחב כף רגל ובאורך כמטר וחצי נקשרו רצועות, והמשתתפים היו צריכים להכניס את רגליהם אל הרצועות כמו אל נעלי בית. הבעיה היא שלכל זוג מוטות כזה נכנסו לפחות חמישה זוגות רגליים, כלומר חמישה משתתפים, והם היו צריכים להגיע למטרה מסוימת תוך שהם מתחרים בזוגות שמקבלים את אותה משימה ומקבילים להם, ותוך כדי שהם מחזיקים ידיים כשהם זה אחר זה, כלומר רק מי שעמד בחזית ראה בבירור את הדרך אל המטרה, כל היתר מתחברים אליו מאחור על ידי פעולת הרגליים והידיים המחוברות. תנועה לא מדויקת, הליכה מהירה יותר או הרמת רגל שלא בתיאום מביאה מייד לנפילה של כולם.
הקבוצות התחרו ביניהן ולא ממש הצליחו להתקדם, עד שאל המקום הראשון בקבוצה אחת הגיעה מישהי חכמה ואמרה לחברות הקבוצה שלה: "אני אוביל אתכן ואגיד מתי להרים את רגל ימין ומתי את שמאל, תשימו לב וכך כולנו נדייק בפעולות ואף אחת לא תיפול". לא היה קל כי עדיין הן היו קשורות, אבל הן עשו את התרגיל בעשירית הזמן מהקבוצה המקבילה, בעשירית הצעקות ובהרבה עבודה משותפת וצחוק גדול שהעיד על ההנאה שהייתה להן.
המסקנה הייתה ברורה: כשיש משימה ויש יותר מאדם אחד שצריך לעבוד בה בדרך אל ההישג, עבודת צוות משותפת היא הכרח! ולא פחות חשוב שיהיה מישהו שיקבל את האחריות להוביל ושהאחרים יישמעו לו.
אחרי פעילות ה-ODD לא הייתה אף אחת מכמעט מאתיים הנשים שלא הבינה, כי כדי להשיג הישגים צריך פשוט לתאם, להסתדר, לוותר, לפנות הרבה מה'אני' ולשמוע את האחר.
זה נראה כאילו רק בחברות הייטק או במפעלים עתיקי ממון ומטרות צריך ללמד את מסקנות התרגילים האלו, אבל לא, כל בית בישראל הוא קבוצה שחייבת לעבוד 'בעבודת צוות'. מה יותר חשוב לנו מאשר המשפחה שלנו? מה יותר חשוב לנו מאשר להגיע להישגים אצלנו בבית? שהילדים יפנימו את החינוך שנותנים להם, שיגדלו לתפארת הוריהם ומוריהם, שיאהבו, יחיו בשלום, ידאגו זה לזה, יתחשבו? זו הרי משימת החיים שלנו, זו מטרת העל, כל חיינו מכוונים לזה.
ובכן, כדי להצליח צריכים הרבה דברים, ובין היתר צריך לזה עבודת צוות. אבא ואמא הם הצוות שעושה את העבודה המדהימה הזו. כשהם ביחד, מתואמים וסבלנים זה כלפי זה, המשימה מתקדמת יפה. אם לא – השם ישמור… כל אחד מאיתנו מבין שבצוות יכולים להיות רצונות שונים וחילוקי דעות ומחשבות שונות וצרכים אחרים, וכדי לעבוד ביחד אי אפשר להתעקש על ה'אני' שלי אלא לזכור שאנחנו צוות.
במשפחה שיש בה ילדים, יש עוד סוג של צוות – כולם ביחד, גם הילדים הם צוות והוריהם הם ראשי הצוות. כשהבית מתפקד בצורה שכל אחד מבין שכדי שיהיה פה נעים ושמח ונקי ומסודר מתנהלת כאן עבודה בצוות, וכל אחד צריך לתת את חלקו ולהקשיב להוראות של ראש הצוות כלומר ההורים – הבית והמשפחה מתנהלים כמו שצריך.
אם מישהו מצוות הילדים לא מבין שיש לו 'ראש', מובן שיש שם בעיה גדולה, אם בצוות ההורים יש בעיה שהם לא מצליחים לעבוד ביחד – הבעיה עוד יותר גדולה. אם אתם מזהים שבבית שלכם אין עבודת צוות מסודרת, חשוב שתפנו לייעוץ, כיוון שחוסר תיאום ו'ניהול' נכון של הצוות המשפחתי פשוט מזיק.
כמה מילים
לפני כשנה נסגר המחסן בבית הוריי והפך לחלק מיחידת מגורים. כחלק מהמהפך נדרש לפנות את תכולת המקום ובמיוחד את הארון הגדול שעמד שם ארבעים שנה ונשא בשקט ובאהבה את כל מה שלא היה לו מקום בבית, כל מה שלא היה לו שימוש אבל אי אפשר היה לזרוק וכל מה שאנחנו הילדים (שכבר מגדלים בעצמנו נכדים…) השארנו שם, כי בבית הפרטי שלנו לא היה לו מספיק מקום ואי אפשר היה לזרוק, כמו למשל המחברות שלי מכיתות אל"ף ובי"ת, שהוצאו ממעמקי המדף העליון בארון, זה שהיה כל כך גבוה שאף אחד לא נגע בו שנים, מחברות שהיו בתיקייה שכוחה מלאת זיכרונות מ'בית יעקב' המרכז בירושלים, והייתה שעת חוויה גדולה לדפדף במחברת חלב ובמחברת ברכות ובמחברת גאוגרפיה עם תמונות של פעם שקיבלנו אחרי שפנינו לשגרירויות זרות לבקש שישלחו לנו.
זיכרונות תמימים של פעם הוצאו מבטנו של הארון כדי למצוא להם מקום אחר, ואכן נמצא המקום בפח האשפה הגדול. כי מה לעשות, לכולנו יש המוני זיכרונות ואי אפשר לאחסן אותם לעד, וכך פינוי המחסן היה האות לכל אחד לבוא ולקחת את מה ששלו ולהחליט מה לעשות בזה.
באותו זמן מצאתי את מכונת התפירה, ששנים תהיתי איפה שמתי אותה, כי היא נעלמה כשעברנו דירה לפני כמעט שלושים שנה. לא ראיתי אותה שנים ולא זכרתי איפה היא יכולה להיות.
שמחתי לפגוש אותה, אף על פי שבעצם לא היה לי מה לעשות בה. אני לא תופרת שנים ולא מתעתדת להתחיל מהתחלה. בגדים אני קונה כשצריך, זה כבר לא למשפחה שלמה ואין שום חיסכון בלתפור לעצמי, ולתיקונים יש לי ברוך השם תופרת קרובה. אבל הזיכרונות חמים. זו הייתה מכונת תפירה מהטובות שיש עד היום, אף על פי שהיא כבר בת ארבעים בערך. כשנישאתי שמעו הורי הבעל הטרי שאני יודעת לתפור ומרבה להשתמש במכונת תפירה, וגם שמעו על המכונה שיש לי, משהו פשוט ולא ממש שווה, ויום אחד הופיעה בבית הזוג הצעיר מכונת ברנינה מופלאה, הכי טובה שאפשר היה לקנות בשווייץ באותן שנים.
זו הייתה מתנה נהדרת, ואני ניצלתי אותה עד תום.
בימים ש'סטים' של בגדים היו שייכים רק לתושבי חו"ל, קיבלתי מהמשפחה החו"צית שלי השראה, ותפרתי לילדים שלי סטים. לילות ישבתי רכונה על המכונה יוצרת אמנות בבדים, והיא לא אכזבה ולא שבתה ולו לרגע אחד, תמיד זמינה ונכונה לשתף פעולה. הפסקתי לתפור רק כשהגדולה גדלה ונשארה בת יחידה ואחריה בנים שעברו ללבוש רק שחור ולבן, וכל הכיף של התפירה נגוז. בשלב מסוים המכונה הועמדה בצד ללא שימוש, ובשלב מאוחר יותר כשגם המקום המועט שהיא תפסה כבר היה חייב להיות מנוצל לצורכי היום יום, העברנו אותה, איך לא, למחסן של ההורים ושכחנו ממנה.
נזכרנו בה אחרי עשרות שנים, באותו פינוי יסודי. לקחנו אותה הביתה כי לא היה לי לב לזרוק. המכונה עדיין נראית כמו חדשה, עובדת בהתאם, שוויה הוא באלפים ממש כי היום לא מייצרים כאלו מכונות חזקות ומסיביות מברזל, וסתם לזרוק? מישהו עוד ייהנה ממנה, אמרתי לילדים שלא הבינו למה היא נמצאת אצלנו אף על פי שלא נפתחה המוני שנים. היא לא מבקשת אוכל, נכון? טענתי, ומקום ברוך השם יש לנו עבורה. שתנוח כאן. עד מתי? ירחם השם. הילדים הסבירו לעצמם שאמא שלהם אוספת שמאטעס, אז שיהיה לה לבריאות, הניחו אותה כדי להניח את דעתי בפינת המחסן ושכחנו ממנה…
היום המכונה מצאה בית חם. חם מאוד אפילו. דודה שלי התקשרה: "תקשיבי, את האחרונה שאני מנסה לשאול לפני שאני מתייאשת. כבר שאלתי את כל העולם ופתאום נזכרתי שגם את תפרת פעם, ואולי אולי יש לך…"
"מה?"
"מכונת תפירה שאת לא צריכה".
כן. דודה שלי שעדיין משתמשת על בסיס שבועי במכונת התפירה הוותיקה שלה, התייאשה מתיקון מכונת התפירה שלה ששימשה אותה נאמנה עשרות שנים ולאחרונה יצאה לפנסיה והפסיקה לעבוד. המכונה. לא הדודה. מכונה מהסוג הטוב של פעם, לא הצעצועים מפלסטיק שמוכרים היום. אבל המכונה סיימה את תפקידה וגם ביקורים אצל רופא המכונות לא עזרו. חיפשה דודה שלי מכונה טובה, אמינה, כמו שהיא רגילה. צלצלה לחברות, לבנות משפחה, אולי מישהו מכיר מישהו שמוכן למכור מכונה טובה, מהסוג הטוב של פעם, יד שנייה, אפילו שלישית, אבל אף אחד לא מכיר. למי שיש – שומר עליה כבבת עין, בידיעה שאין להשיג כאלו היום, למי שאין – פשוט אין. ואז היא נזכרה שפעם גם אני תפרתי. אולי? אולי אולי… שיחת טלפון אחת והמכונה נגאלה משעמומה ונארזה. הזמנתי שליחות, והיא יצאה לה לביתה החדש, שם יטפחו אותה ויפנקו וישמנו באהבה, והיא תחזור להיות מבוקשת ויעילה כמו פעם.
מסקנה שלי: אם יש לכם מספיק מקום בבית. אל תזרקו דברים טובים, גם אם אף אחד לא מבין למה נקשרתם לחפץ שלא נגעתם בו שנים, בסוף יהיה לו ביקוש. אתם תיהנו מהעובדה שלא זרקתם משהו יעיל וטוב, ומישהו ייהנה ממשהו שהוא לא היה יכול לקבל לעולם, בוודאי לא משהו שכבר לא מייצרים כמוהו כבר שנים רבות, אילו לא הייתם שומרים עליו כל כך הרבה שנים, לכאורה בלי סיבה.
