האמת על הגיוס

מה הלוחמים בעד גיוס בני הישיבות לא מבינים, ומדוע הדיון צריך להיות בנושא אחר לגמרי

בימים אלה, כאשר גורל עולם התורה מונח על כף המאזניים, או על שולחן המנתח, בין הפטיש לסדן ובעיקר בפיותיהם של זקני עמי הארץ, מתברר שגם לנו לא תמיד הכל נהיר וברור וקיים.
בדיוק בשבוע שבו ציינו את ה'הדר קיבלוה' – קבלת התורה מאהבה, יש כאלה שעדיין מפקפקים בחשיבותה של התורה כסלע קיומנו הבלעדי, הן כבסיס היחיד לחוקות שמיים וארץ שמתי – קיומו של העולם, והן כזכותנו לחיות כאן בארץ, אם בחוקותיי תלכו – שתהיו עמלים בתורה.
הבלבול, כך נראה, נובע מעירוב של שני תחומים, שבסופו של דבר אינם קשורים זה לזה בכלל, וניצול ציני של התחומים הנראים דומים לצורכי תעמולה זולה. הנושא הוא מצד אחד 'גיוס בני ישיבות' ואילו השני הוא 'גיוס חרדים'.
וזאת יש לדעת: עד לפני כארבעים שנה, כמעט כל מי שיצא לעסוק בפרנסת הבית גם התגייס במקביל לצבא, לרוב במה שנקרא 'שלב ב", כי אם אין תורתו אומנותו, הרי שאיבד את מעמד בן הישיבה בצורה אוטומטית ולכן הלך להיות נושא בנטל הביטחוני. עד כדי כך, שהיו אף מגדולי התורה שהתבטאו שחרדי שאינו לומד ואינו מתגייס באמתלאות שונות הרי הוא נחשב חלילה ל'רודף' של עולם התורה כולו.

גם אז כהיום, ממש לא היה קל ליהודי חרדי לשרוד את ימיו בצבא. רבים ניזונו ממצות עם טונה מקופסה, אפילו בהיעדר פירות בהכשר מניח את הדעת. עם ירקות היה יותר קל, אם לא היה מדובר בשנת שמיטה. אבל לא הייתה ברירה, זה היה המצב.
כיום המצב בצבא הוא אחר לגמרי, לא ניתן בכלל לדמיין, במסגרת הפרוגרס הקיצוני, שיהודי חרדי יסתובב שם בלי הגנה מיוחדת.
ואז הגיעו הקריאות לגייס גם את בני הישיבות. הייתה זו יוזמה של יחידים שלחמו על כך, את רוב הציבור הנושא כלל לא עניין, אלא אם כן הוא היה עוין חרדים מקדמת דנא. הציבור החרדי גם היה קטן הרבה יותר.
מה היה הרקע לאותן קריאות לגיוס, וערמות של בג"צים שרובם נדחו שוב ושוב – עד להצלחה שהביאה ל'וועדת טל' ובהמשך ל'חוק טל'? באותם ימים ראיינתי את ח"כ הרב אברהם רביץ זצ"ל לפני מערכת בחירות ארצית. הוא אמר לי אז בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהסיבה היחידה שבשלה מסיתים נגד בני הישיבות ודורשים את גיוסם לצבא הוא לא כי רוצים אותם בצבא. ההפך הגמור, אף אחד לא רוצה לראות אותם שם. הסיבה היא, כך אמר, שרוצים להפוך את הישיבות ללא לגיטימיות, וכך לחנוק אותן כלכלית. החלום שלהם הוא שלא יישארו חלילה ישיבות בארץ, והם עושים זאת דרך הגיוס הכפוי של הבחורים.
לפיד ניסח בדיוק את זה, כבר לפני שנים: 'ריקון הברֵכה'. לרוקן חלילה את הישיבות מלומדים. הסיפור המעוות והשקרי שעליו רובם גדלו הוא שהחרדים אינם רוצים שיגייסו את הבחורים כי הם פרזיטים ואינם נושאים בעול, לא מעניין אותם הנטל הכללי של הביטחון.
הלימוד בישיבה נועד כדי להשתמט (מכאן הביטוי האהוב עליהם כל כך 'משתמטים'). מכיוון שמטרת העל שלהם היא לרוקן את הישיבות, והבחורים נשארים בישיבות מאימת הגיוס, לכן מנסים כל העת להוריד את גיל הפטור (כמדומה גם זו יוזמה מבית מדרשו של לפיד). שלא יתגייסו לצה"ל, מי צריך אותם שם, העיקר שיפסיקו ללמוד תורה ויצאו לעבוד.

פרשת פרה היא חוק. חוק לא מובן. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: 'והיא רחוקה ממני'. באותה פרשה נמצא גם המקור לביטוי שבו משתמשים חז"ל: זאת התורה – אדם כי ימות באוהל, להמית את עצמו באוהלה של תורה.
הפרסומאים שבין הלוחמים בבני הישיבות קלטו את הרעיון והחלו לנגן על המצפון באנלוגיה שיש כאלה שממיתים את עצמם בצבא (כידוע, פחות מ-10% מהחיילים הם בסופו של דבר לוחמים קרביים שבאמת מסכנים את חייהם, אבל מי סופר), לעומת הפרזיטים החרדיים שממיתים את עצמם רק באוהלה של תורה, כביכול.
כיום, כאשר כל יהודי חרדי הוא מתווכח פוטנציאלי מול מישהו שאינו מבין את הנרטיב החרדי, צריך לזכור שהיא רחוקה מהם. רבים לא מבינים באמת את הקריטיות של לימוד התורה, על מה משפחת אברך מוותרת כדי להגן בתורתה על כל יושבי הארץ, איך נראים חיי אברך שמקבל פרוטות מהמדינה לעומת מה שהוא תורם לה, ורבים גם עושים סלט במזיד בין גיוס בני ישיבות לבין גיוס חרדים בכלל.
מי שיזדמן לו להיקלע לכזה ויכוח – צריך לדעת קודם כל להעמיד את היחס שלנו ללימוד התורה. זכותו של הצד שכנגד לא להאמין בזה, אבל לנו מותר להאמין בזה (בינתיים). אם אנו מאמינים שזה קריטי לביטחון היושבים בציון וגם לביטחון החיילים – כפי שרבים מאוד מהם מאמינים בעצמם – הרי שהדיון הוא שונה.
אם הם לא מוכנים להסכים על זה, ובעיניהם זו אינה עמדה לגיטימית, באמת אין מה לדבר איתם על הנושא, לא יעזור שום דבר. אבל הם צריכים לדעת שזה הבסיס לדיון.
ועוד דבר קטן: אם לנו תהיה ברורה לגמרי אמת זו – שתורה, ורק תורה, מגנא ומצלא – גם על הזולת יקל להאמין לצדקת הצהרותינו בעניין אמת זו.