יזע וסבלנות

הנאום שחסר ברקע המלחמה

א.

"תשעים וארבעה אחוזים מהזמן לא יורד גשם בלונדון. אבל הרגע הזה, אבוי, איננו נמנה עימם. עובדה, אני ספוג. החליפה הכחולה שלי שחורה ומבריקה מגשם, וכשאני יורד מהאופניים, בוקע מהנעליים שלי קול יניקה".

ככה, סופרים יקרים, ככה כותבים טקסט בריטי.

השבוע, ראיתי את המחונן שכתב את המילים הללו, משוטט בחורבות קיבוץ בארי. אני מנסה לחשוב איך הוא יתאר את רעמת השיער המתנופפת שלו, את עיניו הבולשות או את השכפ"ץ השחור שכרוך על חולצתו הלבנה. יותר מכל אני סקרן לראות באילו מילים מדויקות הוא ישתמש כדי לתאר את הזוועות שמאחוריו.

קוראים לו בוריס ג'ונסון, עד לפני שנה ראש ממשלת בריטניה. אומרים שיש בו משהו מטורלל, טראמפ אירופי. זה ממש לא נכון. יש לי נגיעה אישית. מאז שקראתי את ספרו 'אפקט צ'רצ'יל' – אני סבור שהוא אחד המנהיגים המפוכחים ביותר שיש היום בעולם.

העיתונאים הישראלים מנסים להבין למה הוא טרח ובא לכאן. מה הוא יכול להרוויח. ג'ונסון תוקע את המבט החד ומנסח מילים צ'רצ'יליאניות. "באתי לכאן", הוא אומר, "כי העולם צריך להיפטר מהערפל הנורא שיורד על הדיון בסוגיה. חייבים לחדול מהדרך שבה אנשים עורכים השוואות שגויות".

"לא מזמן", מספר ג'ונסון בספרו, "קניתי סיגר בנמל תעופה במדינה מזרח תיכונית שצ'רצ'יל בוודאי תכנן אותה. שמתי לב שהסיגר נקרא 'סן אנטוניו צ'רצ'יל', ושאלתי את המוכר אם הוא יודע מי היה צ'רצ'יל. 'שרשיל?' הוא שאל, בלי לקלוט. 'ההוא ממלחמת העולם השנייה', אמרתי. ואז נראה כאילו איזה פעמון קלוש ומעומעם צלצל בירכתי מוחו. 'מנהיג זקן?' הוא שאל, 'כן, אולי, אני חושב'. הוא משך בכתפו".

הסיפור של צ'רצ'יל ממש קריטי לימים שלנו. גם אז, מול האויב הנאצי, העולם כולו היה מבולבל. רבים וטובים טענו שצריך להיכנע. אבל האריה הזקן היה אחד הבודדים שהבין שמישהו חייב לשמור על הכדור.

"אם אתם רוצים להשקיף אל נקודת מפנה בהיסטוריה של העולם", כותב ג'ונסון, "הצטרפו אלי. בואו ניכנס לחדר מרופט בבית הנבחרים. נעלה כמה מדרגות, נעבור בדלת חורקת ונתקדם במסדרון מואר עמומות. הנה, הגענו.

"זהו אחד החדרים שמשמשים את ראש הממשלה, כשהוא רוצה לפגוש עמיתים. חבל לדבר על עיצוב החדר, הוא צפוי. דמיינו הרבה עור ירוק וברגים מפליז, לוחות קיר כבדים מעץ, טפטים טיפוסיים – ודמיינו עשן – כי אנחנו מדברים על אחר צהריים ב-28 במאי 1940, ובאותם ימים פוליטיקאים רבים, גם שלנו, היו צרכני טבק בלתי נלאים".

הייתי מעתיק את כל הספר, אבל הפעם אני מבקש לחזור שבועיים לאחור. באותו בית נבחרים, עמד אותו צ'רצ'יל ונתן את הנאום הכי מפורסם וחשוב של מלחמת העולם. נאום שהייתי רוצה כל כך לשמוע מישהו ישראלי, צועק בימים אלו:

"ניצב בפנינו מבחן מהסוג הקשה ביותר. עומדים בפנינו חודשים רבים מאוד של מאבק ושל סבל. אתם שואלים, מהי מדיניותנו? אשיב לכם: להילחם בים, ביבשה ובאוויר, בכל כוחנו ובכל העוצמה שהק-ל יעניק לנו; לצאת לקרב נגד עריצות מפלצתית, שלא הייתה איומה ממנה ברשימות האפלות והאיומות של פשעי האנושות. זוהי מדיניותנו. אתם שואלים, מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון, אין הישרדות".

ויש גם פזמון: "לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות, ויזע".

ב.

אינני גנרל גדול. האמת שגם לא קטן. אבל משהו במנגינה של השבועות האחרונים, מוציא מהדעת. לא משנה את מי נאשים ומי יקבל אחריות. דבר אחד ברור: מדינת ישראל, שריה ולוחמיה, מרגליה ומומחיה – נתפסו מאוד מאוד לא מוכנים (וכן, גם אנחנו צריכים חשבון נפש).

כולם מדברים על הצורך להתפכח, לעשות 'טוויסט' בחשיבה. אבל יש דבר אחד שאיש לא מצליח לשחרר: היהירות. "נכה בהם", "נחסל אותם", "נשמיד להם את היכולות" ועוד שלל דיבורים. זה אולי נתפס כמשהו שמרומם את המורל הלאומי. בפועל, זה עושה בדיוק ההפך. זה גורם לנו לאבד אמון במילים.

מה שלימד אותנו צ'רצ'יל בימים הכי קשים של שואה עולמית – זה שמנהיגות גדולה לא משקרת. היא ניצבת מול האזרחים ואומרת להם: אנחנו במצב לא פשוט. לא יהיה קל, אבל אנחנו נילחם. נקרע. נתחנן. וכן, לא יזיק גם להזכיר את העוצמה שה'ק-ל' יעניק לנו.

במובן מסוים, אנחנו מתקרבים אל נקודת התורפה הכי קשה של העם שלנו – כוח סבל. אנחנו עם של 'ששת הימים'. החלום שלנו להניף דגל כחול לבן על שיפא, ולחזור להתקוטט שוב ברשויות המקומיות. אחרי שבועיים של ריקודים בבסיסי צה"ל, אנחנו מתחילים לאבד סבלנות. כל כך בא לנו לשוב כבר לוויכוח כן-לא-ביבי הישן והטוב.

אבל למרבה הצער, זה לא מה שעומד לקרות. ככל הנראה אנחנו לפני משהו ארוך-ארוך, שבשפה מכובסת קוראים לו מלחמת התשה. וכאן, הנשק של העם היהודי, אם להתבטא בעדינות, קצת חלוד.

בשבועות האחרונים התחלתי לקרוא קצת על האויבים שלנו. הסיפור עם האסלאם מאוד מתעתע. מצד אחד, מילות הקוראן נשמעות כמו שירה לירית בלתי מזיקה. אבל מאחורי הפיוט יש הרבה חרבות ודם. אחד הדברים הראשונים שהבנתי, שלמוסלמים יש הרבה יותר סבלנות מאיתנו. הם רצים לדרך ארוכה. כמה אלפי הרוגים הם לא משהו שעוצר אותם.

ניסיתי להבין למשל את המושג 'ג'יהאד' – מלחמת מצווה. למדתי שזאת הדרך של 'דת השלום' להשליט את עצמה. אם יש למישהו שאלה או ויכוח עם הדת, מנופפים מולו בחרב שגורמת לו להנהן בראש בנימוס, או להיפרד מהראש לנצח.

ואז, תוך כדי למידה, מצאתי סיפור מפעים שגם מלמד על סבלנות: לפי מסורת מוסלמית אחת (הכירו את המילה חדית', שלפי מה שלמדתי היא מקבילה של המילה העברית 'חידוש'…), פעם ראה מוחמד לוחמים ששבים משדה הקרב, והוא אמר להם: "באתם מהמקום הטוב ביותר – מן הג'יהאד הקטן אל הג'יהאד הגדול. שאלו: מהו הג'יהאד הגדול? אמר: כאשר האדם כובש את יצרו".

בשלב זה, אם למדתם בישיבה אתם מחייכים. אתם ודאי נזכרים שהסיפור הזה מוכר לכם. ספר המוסר הראשון של העולם היהודי, 'חובת הלבבות' – שנכתב בערבית על ידי רבנו בחיי מסרגוסה המוסלמית – מזכיר את הרעיון הזה בדיוק, רק בלי אלימות.

"ואמרו על חסיד שפגש אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל. אמר להם: 'שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה'. אמרו לו: 'ומה היא המלחמה הגדולה?' אמר להם: 'מלחמת היצר וחייליו'".

בקיצור, אם אתם באמת רוצים לעזור במלחמה הזו, במקום לרקוד עם מדים, כדאי שנתחיל להיערך רגשית למלחמה גדולה וארוכה. החיילים יילחמו בשטח, ואנחנו נעסוק בתורה ובתפילה. וביחד, כמו שנהוג לומר, ננצח.

ג.

השבועות האחרונים, הם שבועות של התפכחות. של מחשבה והתעוררות. בתוך כל ההמולה, התפרסם טקסט קצר, שגירד לי את זוויות העין והלב. זהו וידויו של הסופר הישראלי עומר ברק. (גם אם קראתם, תחזרו שוב. הפעם תנסו להפנים.)

"במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי.

"וואו. כמה שנאתי את צמד המילים האלה. בכל הרצאה בחו"ל הייתי אומר שאני ישראלי, ואם מישהו היה שואל משהו על היהדות שלי, הייתי אומר שאני לא. שנולדתי יהודי, אבל אין בי שום דבר ושום כלום יהודי. ובשבוע האחרון התשובה הזאת מחוררת לי את הנשמה. והיא לא נותנת לי מנוח.

"בבית שגדלתי בו יש בוז ליהדות, וגם בלי הבית שגדלתי בו, נדמה לי שפשוט לא רציתי להאמין שאני הילד עם הקסקט. וכן רציתי להאמין שאני איש העולם הגדול. סופר. עיתונאי. תסריטאי. היהדות שלי אינה חלק מהזהות שלי. אפילו בתעודת הזהות שלי היא איננה.

"וגם בזה טעיתי. כי אני אולי לא הילד עם הקסקט, אבל אני יהודי. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא יכול לברוח מזה. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני גם לא רוצה.

"אני גאה ביהדות שלי. אני מתבייש שהתכחשתי לה. אני לא אלך עכשיו עם כיפה וגם לא נראה לי שתראו אותי בבית הכנסת, אבל אני אחפש את היהדות שלי. אחפש את האלוקים שלי. אחפש את הזהות שכל כך הרבה שנים מנסים להשמיד, ואני בטעות כמעט השמדתי בעצמי ובמו ידי.

"היום הדלקתי נרות עם הילדים שלי. פעם ראשונה בחיים. אפילו לא היו לי בבית, אבל רציתי. גם לא ידענו מה מברכים, אז אמרנו את הברכות של חנוכה. שיהיה. והתפללתי. על החטופים. על החיילים. עלינו".

לא מכיר אותך עומר, אבל בהחלט, הברכות הכי נכונות לנרות שלך הן "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" ו"שהחיינו".

גם אני עומר, רוצה להצטרף אליך. נולדתי בבית חרדי גאה, אבל השבוע הראה לי ידידי הג"ר מנחם מנדל פומרנץ, נשיא 'מתיבתא עוז והדר', את היומן של הרבי שלנו, רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה הי"ד. הרבי נהיה בן ארבעים, והשאלה שהטרידה אותו הייתה – מה לקבל עליו. וכך הוא כתב ('צו וזירוז' אות יט):

"ומה אקבל עלי? ללמוד יותר? כמדומני שמה שאפשר לי שלא ללכת בטל אינני הולך בטל. להתרחק מן התאוות? אם אין יצרי מרמה אותי, ברוך השם אינני משועבד כל כך לתאווה גופנית.

"ומה חסר לי?" שואל הרבי, "פשוט להיות יהודי חסר לי. דומה אני בעיני כצורת אדם מצוירת, שהכל בה, הגוונים, הצורה וכו', רק אחת חסרה, הנשמה חסרה!

"ריבונו של עולם צופה ומביט כל נעלם, לפניך אתוודה ומלפניך אתחנן, מושלך ומרוחק אני ממך ומכל היכלך הרחק מאוד, פשוט רוצה אני מעתה להתגייר, ולהיות מעתה יהודי. ריבונו של עולם הושיעני… קרבני אליך… קשור אותי אליך לעולם ועד".

הלוואי שנזכה גם אנחנו, להתגייר.