יידן, חאפטס אריין!

רגע לפני שסוגרים את החשבונות, בואו נעשה עוד מאמץ קטן. עוד ניקוי קטן של הרכב. שלא נצטרך להתחרט. וגם: על פנימיות בוהקת של נשמה יהודית

01

השנה, במקום לתפוס את הראש ולהתחיל לשחזר את אירועי השנה שחלפה, פשוט נכנסתי לתוך אלבום התמונות הפרטי, והחילותי לנבור שם מהחל ועד כלה. אין כמו האוצר הבלום והצבעוני הזה כדי לחזור בבת אחת לאירועי השנה כולם. גלויה אחרי גלויה. אירוע אחר אירוע. פסיפס של ניגודים אין קץ. פה אני מנפנף למישהו בעליצות מפתח המטוס, ושם אני מפקח מעל גבו של איש הביוב שלנו שמציץ אלינו מתוך הבור. פה אני מצטלם בשערי מלבורן הנוצצת, ושם אני סוחב שקי עפר עם קבלן עצל. פה אני בבית חולים, מביט בעינים מלחלחות בנכד הראשון והחמוד שלנו, ושם אני בבית חולים, נאנק מכאבים ביד השבורה לשליש ולרביע. פה אני על גשר ברוקלין, ושם על גשר צר מאוד.

הרפרוף המהיר באלבום התמונות, מלמד אותי יותר מכל דבר אחר על גלגל החיים שלא מפסיק להתגלגל. לא כל הימים ולא כל הרגעים שווים. פעם אנחנו על גג העולם, ופעם אנחנו במרתף שלו. פעם אנחנו שמחים, ופעם אנחנו מהורהרים. פעם אנחנו קמים בבוקר מקפצים בצעדי ריקוד עליזים, ופעם בקושי הרגליים נושאות אותנו מרוב כבדות. פעם אנחנו הולכים לחתונה, ופעם אנחנו, לא עלינו, מדדים בצער לבית האבל. פעם עשינו עסק טוב, ופעם אנחנו לא מבינים מי היה זה שדחף אותנו לעסקה הכושלת ההיא.

זו בערך השנה של כל אחד מאיתנו. פעם אנחנו למעלה, ופעם אנחנו למטה, אבל אנחנו נאחזים כל הזמן בגלגל. כי יהודים אף פעם לא נבהלים מהרגע. גם כשהוא לא מרנין. יהודים אף לא מאבדים תקווה. וגם כשהם שמחים, הם מבינים שיש להתפלל על הרגע הבא, ולבקש ממי שכל הרגעים הטובים ושאינם, שלו.

יש לי לא מעט גלויות מרהיבות שאני נוהג לפעמים לצלם בשעת טיסה. אגמים כחלחלים שמסתלסלים והולכים עד שהם נעלמים, פסגות מושלגות קסומות, פסיפס ירוק שעין לא ראתה, או חשרת עננים צפופה ופתלתלה. אני חושב שזאת ההשתקפות המושלמת של מעגל השנה שלנו. כל מה שנותר לנו הוא להמשיך ולהביט בהם, להפיק לקח מכל דבר, ולהמשיך הלאה ביתר שאת ועז.

02

אבל בעיקר, האוסף שלי מלא בתמונות של רכבים מכל המינים, קטנים וגדולים. אלה התמונות שאני נוהג לצלם בשעה שאני שוכר רכב. הן נועדו כדי להנציח את הרגע שבו קיבלתי את הרכב, ולשמש עדות חותכת בשעה שאני עתיד להחזיר אותו. לא אחת התצלומים האלה חסכו הון רב. עניין לטור בפני עצמו.

זו אחת הדילמות הקבועות שלי. מצד אחד אני מעוניין ברכב חדיש שלא הציג את כף גלגלו על הכביש, אבל מצד שני, כשהפקיד מבשר לי בארשת של הפתעה: 'יש לי בשבילך רכב חדש ונוצץ', אני מחסיר פעימה. כי זה מגיע עם תחושת אחריות כבירה. לפעמים אני כבר מעדיף שיעניק לי רכב חבוט ושרוט מכף רגל ועד ראש, שלא נדע מצרות.

תוך כדי עלעול בתמונות של כלי הרכב האלו, חשבתי על הנשמה הטהורה שאנחנו מקבלים מתוך מטרה להחזיר אותה ללא פגם. בסוף, הרי אנחנו נצטרך לתת דין וחשבון על כל שריטה ושריטה, שלא לדבר על נזקים משמעותיים יותר שעוללנו לה. ואז חשבתי גם על השנה החדשה שאנחנו מקבלים כל פעם מחדש. שנה חדשה עם סיכויים חדשים ופוטנציאל מחודש. בתחילת השנה אנחנו יוצאים לדרך חדשה, עם רכב חדש ונוצץ. כל העבירות שלנו נמחלו, התשובה שלנו התקבלה לגמרי, וכל מה שנותר לנו הוא לצאת לדרך ולהוכיח עד כמה אנחנו רציניים.

עוד כמה ימים החוזה נגמר, השנה מסתיימת, ואנחנו נציג את הרכב שלנו. הוא יעבור בדיקה מדוקדקת ואנחנו אנה אנו באים. אז אולי, בימים שנותרו, אנחנו נרוץ לפחח שיחליק את המעיכות, ולזגג שיתקן את הזכוכיות, ולמוסכניק נמרץ שיחליק את שאר השקערוריות.

בכל זאת יש לנו עוד כמה ימים!

03

הגלויה הזאת, האחרונה, היא בכלל לא של השנה. היא של שלהי השנה הקודמת. מה אנחנו רואים בתמונה? הרבה שמש. שמיים כחולים. ומשפחה שהחיים מחייכים אליה בהרי אוסטריה המדהימים. ואז הגיע ראש השנה, ואז הגיע חנוכה, ואז, ברגע מסויים, אי שם בחודש טבת, החיים האלה נעצרו מעט. פה ושם נרשמה חריקה מסויימת. אל דאגה, הכל טוב ברוך השם, ומה שלא לגמרי – בעזרת השם עוד יהיה טוב.

אבל למדנו מעט על מורכבות החיים. למדנו שלא כל הטוב שיש לנו, הוא מובן מאליו. וגם למדנו להודות על כל הטוב הרב והעצום שמסובב אותנו. למדנו גם להודות על הרבה טוב אלוקי, שמפציע בתוך מה שנדמה לנו כרגע שהוא לא הטוב הכי מופלג. ובקיצור, למדנו הרבה. אוח, אוח, כמה שלמדנו השנה בבית הספר של תשפ"ב.

ומה עוד למדנו? שאילו היינו יכולים להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהוריד עוד דמעה אחת בראש השנה, עוד הרהור אחד אמיתי של תשובה, עוד מעשה טוב אחד, עוד דף גמרא, עוד פרק תהילים, ואולי עוד התפייסות קטנה עם הקדוש ברוך הוא – אולי כל זה היה נמנע?

הימים הבאים לקראתינו הם ימים שאפשר לדרוש בהם את השם מקרוב. אנחנו לא מבינים מה זה מקרוב ומה זה מרחוק, אבל זה מה שמסבירים לנו חכמינו ז"ל. אז עכשיו זה הזמן שלנו. מחכים לתפילות שלנו. מחכים להכנעה שלנו כלפי הבורא. מחכים לתשובה שלנו, ולמעשים הטובים שנקבל על עצמנו.

והשנה, יעזור לנו השם, שנזכה לשנה טובה ועמוסה בטוב נגלה והכי פשוט שבעולם. שנזכה לבריאות שלימה. שנזכה לקיתונות של נחת מכל צאצאינו. שזנכה לאושר, וגם עושר לא יזיק. שנזכה להיות קרובים אליו יתברך. הכי צמוד שאפשר. שנזכה להידבק במידותיו, ולהיות רחום וחנון וגומל חסדים. שנזכה להודות לו על כל הטוב שהוא מרעיף לנו יום יום שעה שעה.

קוראיי היקרים! אני לא מכיר את רובכם, אבל אני מרגיש את הלב הטוב והמופלג שלכם. אני יודע שמגיע לכם כל הטוב שבעולם, ואני גם מבטיח להתפלל עליכם, ועלי. שנזכה לכתוב בשנה הבאה, ואולי עוד במה שנותר לנו מהשנה הזאת, רק ידיעות טובות ועליזות, ישועות ונחמות, וכל טוב סלה!

כתיבה וחתימה טובה!

נקודה פנימית בוערת

אתם רואים את היהודים האלה? אז זהו שהם לא יהודים. כולם, על כל הלבוש החרדי שלהם, הם גויים גמורים. בלגים, הולנדים, וסתם בני אומות שונות.

במהלך השנה, התבקשתי על ידי חברת הפקות בינלאומית להעניק לה הכוונה כללית בעניינים הקשורים ליהודים ויהדות. כמובן שלא הייתה לי נגיעה לפרויקט עצמו, מעבר להענקת ייעוץ בכל הנוגע לאורחות החיים המיוחדים שלו. אולי פעם אכתוב עוד ספר על הרשמים והחוויות הססגוניות, ובעיקר, על העיניים הגדולות שפתחו בכירי הפרויקט מול החיים המופלאים שהם גילו בתוך החברה שהם חשבו שהיא סגורה ומצומצמת.

התברר להם שמתחת להסתגרות שלנו בפני החברה הכללית ותחלואותיה, מפכים להם חיים יפים ומאוזנים, נקיים וטהורים, ומשפחות שלמות שמתמרנות במיומנות מרשימה בין האתגרים שמציב לנו העולם הגדול, לבין ההמלחמה שלנו על הנפש ועל הטוהר. התברר להם גם שהיהודים הרציניים האלו, התברכו בחוש הומור משובח, והם לא כאלה עצובים.

הם היו זקוקים למשתתפים יהודים, אז הם פשוט הלבישו גויים מהרחוב במדים יהודיים, וחילקו להם הוראות הפעלה. מה אומר לכם, הם היו נראים די טוב. חלקם אפילו הזכירו לי במעורפל, יהודים שאני מכיר. אבל ברגע האמת, ברגע שהגויים האלה פתחו את הפה שלהם, הפנימיות שלהם יצאה לאור. הבנתי שאפשר להלביש גוי כמו יהודי, אבל לעולם אי אפשר להחדיר בו נשמה יהודית.

חשבתי גם על הצד השני. על יהודים בני אברהם יצחק ויעקב, שנשארים יהודים, גם כשעטו עליהם מחלצות אחרות. ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא. יש בכל יהודי נשמה פנימית בוערת ותוססת, זכה וברה, נקייה וטהורה. רק תן לו להתפשט מכל החיצוניות המדומה שהקיף את עצמו בה, והנקודה הזאת תצוץ ותבצבץ החוצה ותאיר את העולם כולו.

לקראת ימי הרחמים והסליחות, צדיקים בכל הדורות הקפידו להמליץ טוב על כלל ישראל, לדבר בשבחם, ולהעלות על נס את השלהבת הפנימית שבוערת בקרבם. גם בקרב יהודים הפשוטים ביותר. לשם כך הם היו מגייסים מדי פעם גויים מהרחוב, כדי להוכיח את ההבדל העצום שקיים בינינו לבין העמים, וכדי להוכיח שעם ישראל חי, ונצח ישראל לא ישקר, גם כשהוא מתבוסס בדיוטא התחתונה.

רבש"ע, הבט נא ביהודים המחופשים האלה, ומצא את ההבדל בין אומות העולם לבניך אהוביך. פנה נא אל התלאות ואל לחטאות. בליבו של כל יהודי בוערת אש, ובסוף, בסוף-בסוף, אנחנו עמך וצאנך וכולנו חפצים לעשות רצונך.

לא תמצא עוד עם כמונו!