ילד של אף אחד

…
מסך בחיידר
בטור הזה נכתבו לאורך השנים לא מעט דברי ביקורת על מנהלי ומנהלות המוסדות. על שיכרון הכוח, על היהירות, האטימות, הלב שקהה עם השנים נוכח זעקות ההורים והילדים, וחריצת גורלות שלפעמים קשה מאוד לסנגר עליה.
אבל השבוע שמעתי סיפור קצת שונה. הוא כנראה לא חריג, אבל הוא אולי פחות 'תקשורתי' וצהוב מזעקות על אפליה ואטימות. ואסור לשכוח שהסיפורים האלה הם הכלל, אלו הם רוב מניין ובניין של המחנכים שלנו, אנשים עם לב שמגיעים בתחושת שליחות ורצון להיטיב, גם בתוך המערכת המורכבת מאוד הזו.
את הסיפור סיפר לי מנהל של אחד מתלמודי התורה החשובים בירושלים.
"אתה בדרך כלל תוקף אותנו", הוא פתח את השיחה עם דמעות בעיניים, "ולכן החלטתי לשתף אותך בסיפור שהסתיים השנייה".
טוב, זו שיחה לא שגרתית, וסיפורים אני מאוד אוהב, אז שמעתי בקשב.
אבל אולי עוד לפני הסיפור חשוב לציין שמדובר בתלמוד תורה מה'נחשבים' ביותר בירושלים. כאלו שמצהירים שהם הכי פחות גזעניים בעולם, רק מה לעשות שהם לא מוצאים ספרדים מתאימים. וזה לא שיש להם כיתה בלי ילד ספרדי, הפוך, בכל כיתה יש ילד ספרדי אחד, בדרך כלל עדס או טולידנו, וגם אותו בודקים בשבע בדיקות. רק בני 'אצולה', מהעילית שבעידית.
איך נאמר בעדינות: מנהלים מהסוג הזה הם לא בדיוק כוס התה שלי, אבל עם השנים למדתי שהעולם הוא לא שחור ולבן, יש אפור, ויש אילוצים וצרכים, ולא שיש הצדקה לגזענות, אבל העולם הוא עגול ואנחנו אוהבים לתפוס בעיקר קצוות בלי לראות את כל התמונה.
ולסיפור: "לפני שלוש שנים התרחשה דרמה משמעותית אצלנו בחיידר, תפסנו ילד בסוף כיתה ח', עם מכשיר לא כשר.
"כשקיבלנו את המכשיר לידינו חשכו עינינו וד"ל.
"מדובר ברגע שממנו חושש כל מנהל, כל חייו.
"מכיוון שהיה מדובר בחודשיים האחרונים לפני סוף השנה, זריקה מהמוסד לא עמדה על הפרק כפתרון, מה גם שהבנו שיש כאן סיפור שמצריך התערבות משמעותית יותר.
"זימנו את ההורים לשיחה. האב יהודי חשוב, האם אישה מוערכת. משפחה לתפארת. שניהם היו שבורים ורצוצים.
"כמה דקות אחרי שהתחלנו לספר להורים מה נמצא במכשיר שהיה ברשותו של הילד, האב ביקש לקטוע את השיחה.
"'אני מכיר את הילד הזה שלוש עשרה שנה', אמר האב. 'מאז שהוא היה קטן, לא ראינו ממנו גרם של נחת. בן סורר ומורה. מגיל קטן רק חיפש תמיד לרמות אותנו. גנב כספים, התחצף, התקוטט עם מי שרק יכול, הפך את חיינו לגיהינום עלי אדמות, הרס את המשפחה, וגרם לנו צער שאין לו סוף'.
"האמא", מספר המנהל, "ישבה ליד ובכתה. ראיתי מולי שני שברי כלי".
"'תשמע טוב', המשיך האב בקול רועד כשהוא פנה למנהל, 'הילד הזה צריך לשבת בכלא. הוא בדרך לשם בכל מקרה. הוא עבריין מגיל צעיר. ייתכן שבזמן חכמים הוא היה מוגדר בן סורר ומורה.
"'אתה יכול לזרוק אותו, אתה יכול להשאיר אותו, תעשה איתו מה שאתה רוצה. אני לא מעוניין לשמוע מכלום. באו מים עד נפש. חיינו חשובים יותר, יש לנו עוד ילדים לגדל, ואין לנו יכולת לסבול עוד'".
המנהל נבהל.
מעולם לא שמע הורים מתבטאים בצורה כזו. המצב התהפך. "תשמע", הוא פנה לאב, "אולי נערב גורמי מקצוע".
האב קם ממקומו, האם קמה אחריו ברגליים כושלות. "תעשה מה שאתה מבין. אין לי קשר לילד. אני מרגיש שאם אני ממשיך בהתעסקות איתו, חיי בסכנה. אני עשוי לא לקום בבוקר. שחרר אותי, עשו מה שאתם מבינים, ואני אומר לך כמי שמכיר אותו הכי טוב: אין לו תקנה. הוא צריך לשבת בכלא עד סוף חייו. זה מר גורלו ומר גורלנו'.
"הדלת נטרקה", מספר המנהל, "ההורים עזבו, והייתי בסיטואציה שלא הייתי בה בחיי".

…
המהפך
המנהל ממשיך לספר, כשקולו נשנק מבכי.
"אשתי שהייתה במטבח ושמעה הכל, הציעה שהילד יגדל אצלנו בינתיים. הבנו שבבית אין לו מה לחפש. אבל הילד, שמכיר את המנהל כנראה בתור דמות מפחידה, וחשש כנראה אחרי שנתפס עם הסמרטפון – סירב בתוקף.
"בסייעתא דשמיא נמצאה משפחה מקסימה שהסכימה שהילד יגור אצלה תקופה.
"מייד לאחר המשבר ניסינו לבנות אמון עם הילד. היחס של הוריו גרם לו להסתגר, והיה לנו קשה מאוד לייצר איתו שיח כן. פניתי לאחד מגדולי המשגיחים בדור ושאלתי אותו מה מותר לי כאיש חינוך, שכעת אחריות הילד מונחת על כתפיי.
"הצעתי הצעה שהייתי בטוח שעוד לפני שאסיים אותה אזרק מהחלון. הצעתי למשגיח התבססה על מהלך בניית אמון עם הבחור במקום אמצעי כפיה וענישה.
"להפתעתי, המשגיח אישר.
"המהלך הזה בנה לי עם הנער אמון מאוד מיוחד. עצם זה שהמנהל מאפשר לו משהו שהוא לא דמיין, פתח אותו אלינו.
"במקביל עשינו מאמץ לאתר עבור הילד ישיבה קטנה, כדי שתהיה לו אפשרות להתחיל משהו חדש, ואכן מצאנו ישיבה במקום מרוחק שהסכימה לקבל אותו.
"בעצת רבנים היינו שקופים לגמרי עם ראש הישיבה על ההיסטוריה של הנער, ולהפתעתנו אותו ראש ישיבה לא נבהל, והחליט לקחת את הנער הזה, שגם הוריו אינם רוצים בו, כפרויקט אישי.
"לפני שעה", אומר לי מנהל החיידר כשקולו נשבר מבכי, "קיבלתי טלפון שהנער שסיים ישיבה קטנה, התקבל לאחת מישיבות הדגל הכי טובות בעולם התורה. הבחור הזה, הוא היחיד מאותה ישיבה שהצליח להתקבל לישיבה הזו".
מתברר שהילד שנשבר לרסיסים, הילד שכל חייו רק קיבל פידבק שלילי, מצא אור מופלא בדפי הגמרא, והתחיל להשקיע בלימוד. מנער שמסומן כבן סורר ומורה, שהוריו מייחלים שייכנס לכלא, הוא הפך לפרח של הישיבה.

…
גיבורים אלמוניים
אלו ימים שבהם מידת הדין מתוחה.
נראה שאנחנו אוכלים את מה שבישלנו. הסיאוב, השחיתות המוסרית והערכית, הכל מתפוצץ לנו בפנים.
המחשבה שבוודאי עולה לרבים מאיתנו בראש היא, שאנחנו לוקים בגלל זה. שאנחנו משלמים את המחיר של היוהרה, של ההיבריס.
לא קל היום להיות חרדי במדינת ישראל, אבל דווקא כששמעתי את הסיפור הזה, התמלאתי בגאווה אמיתית להיות שייך למגזר הזה.
הטיפול יוצא הדופן שניתן דווקא מתוך הקהילה, באופן דיסקרטי ואוהב, וההצלחה בס"ד, היא מופת וכבוד להרבה מאוד אנשים שקטים שנמצאים במערכת החינוך שלנו, ועושים שם עבודת קודש.
אני מתעקש להביא את הסיפור הזה כדי לתת פן אנושי של המערכת הזו, שאולי קצת פחות מוכר.
אנשי מערכת החינוך שלנו, חוטפים בלי הפסקה. הם היום נמצאים על המוקד. מקצצים להם, עוקבים אחריהם, מאשימים אותם בגנבות ובשחיתות, כשרובם המוחלט אנשים נהדרים שרק רוצים להמשיך את שרשרת הדורות.
יש מהם דרישות רבות ואחריות גדולה, ברוב המקרים הם מקבלים מעט מאוד קרדיט, ובכל המקרים הם משתכרים פחות ממה שבאמת מגיע להם.
זה סיפור שמעטים מכירים מקרוב, על גיבורים אלמוניים. אנשים שאיש לא יגיד להם תודה, שאיש לו יפרסם מודעה בעיתון שתדבר בשבחם או יכתוב עליהם כתבה. אולי על חלק מהם גם אתם כעסתם, אבל מתברר שיש גם צד שני.
בצד הביקורת, שלפעמים מוצדקת, בחינוך החרדי, ואת זה אי אפשר לקחת מאיתנו, יש לא מעט אנשים עם לב. וכן, לפעמים מדובר באותם אנשים שראינו בהם קשי עורף, ואפילו רעים. גם בהם, מתברר, יש הרבה לב.

…
מוקי בבית כנסת
הזמר מוקי מוכר בציבור החילוני כסמל של ישראל החילונית, האשכנזית, זו המנוכרת לכל לחלוליות של יהדות. מעולם, כך לפי דבריו, לא הניח תפילין. גם לא בבר מצווה.
הוא מקועקע עד צוואר, מזוהה באופן מובהק עם השמאל, ומעולם לא הסתיר את הסלידה שלו מהימין. הוא תמך בהתנתקות, ואפילו יצא נגד המוחים במילים קשות מאוד וקרא שלא לפצות אותם.
השמאל של השמאל.
אבל לב יהודי יש לו. ועוד איך.
השבוע, ברגע שהדהים את המדינה, הוא חשף את צפונות ליבו.
"כל בוקר שאני פותח את העיניים אני אומר 'מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרתי בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", הוא גילה כשדמעות בעיניו.
"אני בנאדם שבחיים שלי לא אמרתי 'מודה אני' ו'שמע ישראל'. בחיים שלי לא הנחתי תפילין. אבל מהשמיני לאוקטובר מניח תפילין כל בוקר".
"השכן שלי מצד אחד, זוג בני שמונים, עדיין עם הטרקטור כל שבת נוסע עליו", המשיך מוקי. "מצד שני זה הבית כנסת. האנשים הכי 'בלאדי' שיש. אבל אני כל שבת בבית כנסת".
והוא גם הסביר למה.
"אם רוצים להרוג אותי כי אני יהודי, אז אני אהיה הכי יהודי שיש!"
יש לנו נטייה, בפרט בשנתיים האחרונות, בעקבות כל המשבר החברתי שפוקד את המדינה, להתנכר לחלק מהעם שלנו. לאותם 'אחים לנשק', לאותם 'שמאלנים' שאנחנו מזכירים את שמם בתיעוב.
באקלים הציבורי נשמעות גם מילים קשות יותר.
אבל אז מגיע מוקי אחד, שממוטט לנו הררים של תאוריות ומלמד אותנו שהלב היהודי פועם גם שם, ופועם בעוז.
מי שיודע מה הכוח של נפש יהודית לא מופתע. אבל אנחנו, שקצת התקלקלנו, ואנחנו נוטים לתייג ולהכליל – מופתעים מאוד.
הציפייה שלנו לשמוע שורות כאלו, היא בעיקר מהפריפריה. מהציבור המזרח- מסורתי. אבל מתברר שאנחנו חוטאים בהכללות נגד יהודים שהם אחינו ובשרנו.
זו חכמה קטנה מאוד להרגיש 'סחבק' עם הציבור המסורתי. זה שיש לו כיפה בכיס ולב חם למסורתיות.
אבל הגדולה היא לאהוב ולקרב גם את אלו שהם לא ה'בייס' שלנו לכאורה. גם את אותם יהודים שחלילה וחס התייאשנו מהם.
וזה דבר לא קל, שאפילו רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע הבין שצריך להתפלל עליו.
"אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה. שיהא הכל נחת רוח אליך".