ירח למועדים

יהודים שמחפשים את הירח בחודש אלול, והסנגוריה שבעקבותיהם. וגם: על שבע עשרה דרשות ורעיון מזוקק אחד

01

מוצאי שבת מאוחר כעת. אצלנו בקיץ מוצאי שבת תמיד מאוחר. דווקא עכשיו יציאת השבת כבר מראה סימני תזוזה אחורנית. אנחנו כבר אחרי הבדלה ו'וייתן לך' ו'גָ-ט פוּן אברהם', ועוד כמה תפילות ותחנונים. מן החלון של המטבח אני שומע קולות של יהודים מתדיינים ביניהם בקדחתנות.

הקולות עלו והתערבבו זה בזה. "זה שם. זה פה. תסתכל היטב. אני לא רואה כלום. אה, רואים בקושי. תסתכל מתחת לעץ באלכסון. הנה, מתחילים לראות. אופס, שוב נעלם".

אני יוצא החוצה לבדוק מה קורה, ואני מביט מלמעלה על מוטל, השכן הסקוויראי שלנו, מוביל חבורה של יהודים טובים שכל מה שהם רוצים הוא ירח טוב ובהיר שיהיה אפשר לברך עליו. אצלנו, מדינת העננים האולטימטיבית, קידוש לבנה הוא אחד הדברים המורכבים. ואל תשכחו, חודש אלול כעת. מי ירצה לגשת ליום הדין בלי לערוך קידוש לבנה כדת וכדין?

אין כמו שבוע טוב שמתחיל בירח עגול וחייכני שמחייך אלינו מלמעלה. זה לא קל. פעם הוא נראה ממש בחצר של בית המדרש. פעם עלינו לצאת לרחוב. ולפעמים אנחנו כולנו נודדים עד לירכתי הבלגיליי, כדי לתצפת עליו משם. בתקופת גזרות הקורונה הידועה לשמצה, ההתכנסויות האלה היו עילה לעבריינות חמורה מדרגה ראשונה. הפעם אנחנו כבר בטי"ת לחודש, ואין זכר לירח. כלומר יש, אבל הוא עטוף בעננים אפורים, שאולי יתפזרו עוד הלילה ואולי בעוד יומיים.

כולם הביטו כלפי מעלה, וכשנתקלו בי עומד מרותק בירכתי המרפסת, הם האיצו בי לרדת, כדי שיהיה מניין מכובד לקראת הרגע שבו הירח יתגלה. הרחוב החל אט אט להתמלא. השכן בנדיקט יצא מביתו, הסתכל אנה ואנה, וביקש מאיתנו לצלצל בדלתו כשיתרחש הנס. לייבל מהקומה השנייה רץ אל הרחוב לבוש בבגדי השבת, שמח וטוב לב. מוטל ובניו סקרו את השמיים בעיניים של אסטרונומים מדופלמים. דיון שלם התפתח סביב גורם עלום שמנע את הראות. יש שאמרו שמדובר בבניין באמצע בנייה, יש שכמעט נשבעו שמדובר בענף של אילן רב פארות, ויש שהגדירו את המחזה כולו כפאטה מורגנה שמיימית.

02

כך עמדנו וחיכינו עד בוש. הבעיה הייתה בכפליים. ראשית, היה מעונן. חלקים מהירח בצבצו פה ושם מתוך חשרת העננים, ושנית, מיקומו של הירח היה נמוך מאוד. קל היה להסתיר אותו. גם בחושך אפשר היה להבחין בתלמים שנחרשו על מצחי האנשים מרוב דאגה. לא יקום ולא יהיה חודש אלול בלי קידוש לבנה. ברגע מסוים פרצו שאגות שמחה ואנשים החלו כמעט לרקוד. אך התרועות נמוגו כשהתברר שמדובר בתאורת רחוב רחוקה.

עוד ועוד אנשים יצאו לרחוב עם סידורים פתוחים, מבוהלים ודחופים ולבושים ברישול. חלקם כבר מלמלו את ה'לשם ייחוד' בדחילו ורחימו. הרחוב כולו התעורר לרווחה. עיניו של השכן הגוי היו צמודות לחלון ופלבלו לסירוגין מרוב בהלה. מה היהודים שוב זוממים? חשבתי לעצמי מה לומר לו למחרת. איך אסביר לו את הקשר הרגיש המיוחד שיש לנו עם הירח, מאז שמיעטו אותו והפך רק שני לשמש?

ואז הגיע יעקב משה. יעקב משה הוא השריף של הרחוב שלנו. תמיד יש לו מה לומר על כל דבר וכל עניין. הוא מתמצא בכל מה שמתרחש בכל החצרות, ויודע לומר לכל אחד מה אמר הרבי שלו ב'שלשידעס' האחרון. הוא יוצא בשצף קצף נגד כל האופנות החדשות, השטריימל'ך הגבוהים, הקפוטות המנצנצות, ושאר ירקות. יעקב משה הגיע בצעדים נמרצים. הוא הולך להביא את הירח ויהי מה. לכל מקרה שלא יבוא, הוא הגיע מצויד ב'פַאטְשַׁיילֶע', מטפחת בעגה החסידית, שבה היו הצדיקים הגדולים מסיטים את העננים ומגלים את הירח.

יעקב משה עשה מה שעשה, לחש מה שלחש, והירח החל להישלף באיטיות מתוך העננים. עוד קצת ועוד קצת. עוד אלומת אור ועוד אחת. הסידורים נפתחו שוב, הגארטל'ך הודקו, אבל אז הירח נעלם שוב מהאופק. יעקב משה לא אמר נואש. "אני עוד רואה משהו", התעקש בכל זאת. "זה רק השטריימל'ך הגבוהים שלכם עם השפיצים המוגזמים שמונעים את הראייה", קבע בנחרצות.

03

כמעט שעה שלמה בילינו ברחוב. זה בכה וזה בכה. זה מושך לשם וזה מושך לכאן. התקשרנו ליהודים בשאר הרחובות שהואילו לסרוק את השמיים שמעליהם, אך ללא הועיל. יעקב משה החליט שנוסעים לאיזור מסוים, על גשר מפחיד מעל אוטוסטרדה סואנת, רק כדי לפגוש שם עוד יהודים שמחפשים נואשות ירח, ולרקוד איתם ריקוד של 'טובים מאורות', גם בלי לקדש את הלבנה.

בינתיים עוד לא קידשנו את הלבנה. לפי מה שנראה כרגע, גם הלילה לא תבוא הישועה. השמיים מעוננים כל צורכם, ומדי פעם הם משחררים אוצרות של גשמים על ראשינו. נשארו לנו רק עוד כמה ימים בלבד. בעזרת השם יהיה טוב.

אבל למה אני מספר לכם את כל התיאור הזה?

כדי להראות קבל עם ועדה, דווקא לקראת יום הדין, שיהודים צדיקים בני צדיקים הם. מקפידים בהלכות ומנהגי ישראל, אבל בעיקר שהם שמחים, ששים ועולצים לעשות רצון בוראם. ביום הדין, כשכולנו ניסקר בסקירה אחת, נוכל להוכיח שלמרות הכל, החטאים העוונות והפשעים, התפילות שאולי לא היו בשלמות ולימוד התורה שאולי לא היה כמו שצריך, וקיום המצוות שלא היה ברום המעלות, עם ישראל כולו שמח עם המצוות ומוסר את נפשו עליהן.

מחר בטח יבוא השכן הגוי ואצטרך להסביר לו את כל העניין. התגובה שלו תהיה בטח כמו זו של הקיסר נפוליאון כשנתקל בחבורת יהודים מודאגת המחפשת את הירח והפטיר בשביעות רצון: "בטח מצבם של היהודים בתחומי ממלכתי מצוין כל כך, עד שאין להם דאגות אחרות מלבד זו".

וכשיבוא יום הדין נתייצב מול הקב"ה ונביא לו את יעקב משה ואת מוטל ואת לייבל, ואת הירח שנעלם ומופיע לסירוגין, ואת העיניים המשתוקקות של יהודים שכל כך רוצים לקיים מצווה נשגבה זו, כמו את מסירות הנפש של יהודים בכל העולם עבור המצוות כולן.

אין אף גוי בעולם ששמח כל כך כשיוצא לו לקיים איזה חוק מלכותי עתיק. אין עוד אומה ולשון בעולם כולו שמחפשות כל דרך כדי לקיים את החוק. אין עוד עם כעמנו ואין עוד אומה כאומתנו. תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט.

יום שכולו דרשות

זה לא היה יום שכולו תורה. אף אחד לא הכריז על כך באופן רשמי, אבל בסוף היום ספרתי ומצאתי שהקשבתי ביום ראשון אחד לשבעה עשר נאומים ודרשות.

היום התחיל בבית הקברות, בטקס אזכרה של משפחת חבר. דיברו שם שני רבנים חשובים ועוד נכד אחד. ואם המטר לא היה מתחיל לרדת בעזות, היו נשמעים שאר הנאומים גם כן. הוא המשיך למעמד מרהיב ושמח של הכנסת ספר תורה לבית המדרש שלנו על ידי משפחת קניג הנכבדה לעילוי נשמת הוריהם, והסתיים במעמד הסעודה לכבודה של תורה, שבה נאמו לפחות חמישה עשר נואמים נפלאים, כל אחד בתורו.

כל הנאומים התקשרו איכשהו, כמו כל דרשה יהודית נאותה, לפרשת השבוע. למזלם הטוב פרשת השבוע עוסקת בפרשת הביכורים, שנותנת מענה כמעט לכל אירוע. הכרת הטוב בשעת שמחה, והכרה בבעלותו של השם על העולם בשעת צרה. ואם הנפטר סבל בשואה הרי תמיד אפשר לצטט מתוך פסוקי התוכחה המצמיתים.

שמעתי הרבה רעיונות טובים ומועילים ביום אחד, אבל אם אצטרך לקחת אחד מהם ליום-יום, אצטייד בדבריו המופלאים של הרה"ג ר' שלום רוקח שליט"א, נכדו בכורו של כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א, שתיאר בנאומו הנמלץ את חודש אלול כחודש שלנו – החלשים.

הצדיקים הגדולים, אמר בנועם שיחו, אינם זקוקים לחודש אלול כדי להיות קרובים אל הקדוש ברוך הוא. הם אינם נאלצים לחפש את הדרך שלהם אל המלך בשדה. הם קרובים אליו גם בחודש טבת ובחודש תמוז. אלו אנחנו, הרחוקים, שעבורם העניק הקדוש ברוך הוא את החודש הזה, שבו אפשר להתקרב אליו ביתר קלות. אלול הוא מתנה טובה שהעניק לנו הקדוש ברוך הוא, ולכן באלול אנחנו צריכים לשמוח. אולי הרבה יותר מחודש אדר. זה החודש שבו ניתנה ההזדמנות לכל אחד מאיתנו, גם הפשוט ביותר, להתקרב אליו יתברך.

שרק נזכה!