ישראל א' גרובייס
י"ב סיון התשפ"ה
מחשבות של ערב פרידה
א.
“יותר מדי ספרי שואה”, הוא לוחש, ושנינו מבינים היטב למה הוא מתכוון. אבל איש לא מסוגל לחייך.
המקום: חדר מדרגות אפור ומאובק. במגדלי המשרדים של זמננו, חדרי המדרגות הם חצר אחורית שמיועדת רק לשעת חירום. והשעה, היא שעת חירום. בחוץ נשמעת אזעקה שמבשרת על טיל תימני שהחל לנוע לכיווננו.
רק לפני כמה חודשים, כל אזעקה כזו הייתה גורמת למאות אנשים לזנק לכאן. לעמוד צפופים, ללחוש תהילים ולהתקשר לוודא שכל היקירים בסדר. אבל הלילה הזה החדר ריק. רק שני טיפוסים חרדתיים שכל צפצוף מנגן להם כמו ‘אני מאמין’ ברכבת – עומדים פה וממתינים בסבלנות עד להכרזה “יורט בהצלחה”.
אני נפרד לשלום מחבר טרבלינקה, מקווה שלא נתראה שוב בקרוב, וחוזר אל המקלדת. צריכים לכתוב כמה מילים לשמח לבבות יהודיים שמחפשים חומר הרדמה אחרי החמין של צהרי שבת.
רק כדי לקבל השראה, אני מחפש קצת להתעדכן מה חדש. ובכן, לא משהו מיוחד. עולם כמנהגו נוהג. הקואליציה כבר משמיעה קנאקים של שבירה; האופוזיציה ממשיכה להרוג את עצמה כתחביב; עוד איזה בכיר איראני עם טורבן משמיע איומי מוות על העם שלנו; עוד כמה ‘צבע אדום’ בצפון; ולמרבה הצער עוד כמה “איקסים” בקרבות בג’באליה.
האנטישמיות חוגגת בכל העולם. יותר ויותר מנהיגים מטילים סנקציות. בארצות הברית נרצחים תומכי ישראל; בצרפת פוגעים במרכזים יהודיים. המציאות הולכת וסוגרת.
ומה שהכי מחריד, שהתרגלנו.
כדי להוציא אותנו משלוות השעמום כבר לא יספיק טיל אימתני, ולמרבה האימה גם לא עוד תמונות של כמה צעירים במיטב שנותיהם שהפכו ל”הי”ד”. ההרגל שולט בכיפה. נורמות שפעם זעזעו אותנו, ביטויים שעד לא מכבר היו יכולים לשתק אנשים, הולכים והופכים לשגרה.
יתכן שהחבר טרבלינקה צדק. “יותר מדי ספרי שואה”. אבל העסק קצת מפחיד.
ב.
וכמו יהודים טובים, במקום לעסוק בפחדים, בואו נעבור לדבר על הדברים היותר משמחים.
ובימינו, נפסקה ההלכה בשולחן–ערוך העיתונאי, אין שמחה אלא בבנימין. נתניהו הוא כבר מזמן לא שם אדם, אלא שם תופעה. לא זוכר אם סיפרתי פה, אבל לפני תקופה פגשתי יהודי תל אביבי עם כל הקנייטשים. כשהתחלתי לדבר על נתניהו, הוא קטע את דבריי בנימוס ואמר: “עליו אני מדבר רק עם הפסיכולוג שלי”.
זה אומנם מצחיק, אבל לפעמים נראה לי שדווקא התל אביבי הזה דייק. נתניהו הפך לתופעה שכל אחד מאיתנו צריך ללבן אותה עם הנפש שלו. כמעט כל נושא בפסיכולוגיה אפשר להלביש עליו. אם אתה רוצה ללמד את עצמך נחישות, פשוט תצביע על היהודי הזה בן ה-75, שבעשורים האחרונים אני עצמי נפרדתי ממנו בפומבי לפחות שבע פעמים, ובכל פעם הוא שב וחזר.
נתניהו מסמל בנפש את המקום ההוא של הפנטזיה. המנהיג הרהוט, הכריזמטי, החכם והחריף. היו לא מעט מקרים בעשור האחרון, שהדמות שלו הצליחה לתת תקווה לאנשים. בימי הקורונה למשל פגשתי כמה וכמה יהודים מבוגרים שטענו כי ההופעות התקשורתיות שלו נותנות להם איזושהי אחיזה בתוך הכאוס והבלתי נודע.
נתניהו הוא המקום הזה בנפש, שאפילו אחרי האסון הכי גדול שיכול לקרות לראש ממשלה הוא יישאר רענן וחד. הוא יזקוף את הקומה, יידע בדיוק איך להתלבש ואלו מילים לשחרר, עד שתוך תקופה נהיה משוכנעים שדווקא באסון הגדול הזה אין מישהו אחר שיכול לנווט חוץ ממנו.
וכן, נתניהו הוא גם המקום הזה בנפש, שורש הדחיינות. המקום הזה בנפש שלוקח את חשבון החשמל וזורק אותו לקצה המגירה, מתוך מחשבה ששם הוא יציק הרבה פחות. המקום הזה של ‘אכול ושתה כי מחר נראה כבר איך להסתדר’.
צריך לומר ביושר. המקום הזה מאוד נעים ונוח. הרבה יותר קשה לקום ולפתור את כל הבעיות, מה גם שלא לכל הבעיות יש פתרון. אלא שלבעיות – בדיוק כמו לחובות – יש נטייה לצבור ריבית וריבית–דריבית.
השותפות החרדית עם נתניהו הייתה ברוב השנים אזור נוחות נפלא וחמים. נתניהו קלט את השפה החרדית ברמה שגדולי חוקרי החרדים לא הצליחו. הוא יודע לפרוט על מיתרי הנפש של הדור הצעיר שלנו הרבה יותר טוב מכל שיירת הח”כים שלנו גם יחד.
אלא שככל שחולפים הימים, המיתרים מתחילים להיקרע. אזור הנוחות כבר מזמן הפך לאזור הנכות. ומה שיותר מפחיד, שהאזורים בחוץ עוד הרבה יותר מפחידים.
אין מקום בנפש שנקרא לפיד או ליברמן.
ג.
הלצה יהודית עתיקה מספרת על יהודי נכבד שהגיע למשרדי ‘העדה החרדית’ כדי להירשם לנישואין. (במקור, נהוג גם לנקוב באיזו עדה מסוימת שהוא משתייך אליה. אך כאן נחסוך זאת).
הפקיד, אדם ללא שום כוונת זדון, החל למלא את הטפסים. וזה היה הרגע שבו הוא פנה אל היהודי הנכבד וביקש לברר את הסטטוס שלו, משום שלפי הכרת פניו נראה היה שהוא אינו בחור שבא להקים את הבית הראשון שלו. עוסק היה בפרק ב’ או ג’ של חייו. השאלה הייתה אם הוא אלמן או גרוש.
– “דו ביסט א גָרוּשׁ?” שאל הפקיד. האם אתה גָרוּשׁ?
– “ניין!” השיב היהודי. לא!
– “אנ’אלמן?” שאל הפקיד, אז אתה בוודאי אלמן.
– “ניין!” השיב היהודי שוב.
– “איזו ואס ביסטו?” שאל הפקיד. אז מה אתה כן?
– “איך בין ניט קיין גָרוּשׁ”, השיב היהודי, אינני גָרוּשׁ. אני “מְגָרֵשׁ!”
במקור ההלצה הזו מתכוונת לעקוץ קבוצה מסוימת שידועה בדקדוקי הלכה וביכולות הגדרה למדניות. אבל יש כאן גם עניין רגשי הרבה יותר עמוק.
בעיתונות החרדית לא נהוג כל כך לעסוק בענייני גירושין – וטוב שכך. אך ככל שאני מסתובב במחוזות מסוימים של הציבור החרדי, התחושה בימים אלו היא של ערב גירושין. זו לא בדיחה. יש כאן דור שלם שגדל וחי בצילו של נתניהו. המילה “ראש ממשלה” מיוצגת על ידו. והפרידה ממנו מאוד לא פשוטה, היא אפילו מפחידה. אנשים מתקשים לדמיין את עצמם מתגוררים בבית אחר, בלי לפגוש את הקול הסמכותי והקורן שלו.
ועדיין לא דיברנו על חששות עתידיים מענייני מזונות, ממקומות הלימוד – ולא רק.
בגירושין הללו, לאיש אין אשליות. ההצעות בשוק – לא משהו. בגדול אנחנו כבר מכירים את כל המועמדים. הציעו לנו אותם לפני כך וכך שנים. עם חלקם אפילו נפגשנו וניסינו לבדוק הִתכנויות. בואו נגיד שעדיף לא להיזכר במה שקרה שם. האכזבה הייתה עצומה.
וצריך לומר ביושר, לטקס הגירושין הזה אנחנו באים די מרוקנים. כבר התשנו את עצמנו בעניינים, באיומים ובצעקות. מכרנו לעצמנו תירוצים מצוינים, התווכחנו על הנושאים הפחות חשובים וכל זה מביא אותנו לעמוד בידיים ריקות, בלי יכולות מיקוח גבוהות.
הדבר האחרון שעוד נותר לנו, הוא קצת כבוד. אם להתרשם ממה שמתחולל באזורים מסוימים של המנהיגות שלנו, נראה שעכשיו אנחנו עומדים בשלב ההתעקשות על המיתוג. לא “גָרוּשׁ” אלא “מְגָרֵשׁ”.
נער פלוני שמנסה להגדיל חצר אלמונית ממהר לדווח ש”אנחנו לא מרימים את הטלפון לנתניהו”. לא חולפות דקות אחדות, ונער אחר, מטעם חצר אחרת, מעלה ומשווה: “אצלנו דווקא כן הרימו לו את הטלפון, רק כדי לנתק לו בפרצוף”. ורק כדי להשלים את התסריט, מגיע “גורם בכיר” שמספר כי “נתניהו היה עסוק במשפטו ולא שוחח עם איש בטלפון”.
דבר אחד ברור. לא יזיק לגָרוּשׁ ולמְגָרֵשׁ לפגוש איזה מְגַשֵּׁר.
ד.
“אז מה יהיה?” תתפלאו, אבל לא פעם יש אנשים שבוחרים לשאול את השאלה הזו דווקא אותי. בכל זאת, יהודי כותב בעיתון, בטח יש לו איזה מידע שיכול לעשות סדר.
בדרך כלל אני נוהג להשיב בפתגם שמיוחס לדיפלומט הישראלי אבא–אבן שאומר: “קשה לי מאוד להתנבא, בעיקר בכל מה שנוגע לעתיד”.
ומה יקרה עם המלחמה? האם רגע לפני שנראה ששלטון חמאס נופח את נשמתו, תיפול הממשלה והכל ישתנה? כאמור, אין לי מושג.
למרבה הנס, הגירושין הללו תופסים אותנו במוצאי חג השבועות. אולי זו הייתה מטרתם של הגדולים שהכריזו על שבועות כדד–ליין.
בליל החג האחרון זכיתי להיות בכמה בתי מדרשות מפורסמים. אחד של “חסידות גדולה ומרכזית בירושלים” כמו שנהוג לכנותה בעיתונות. בהמשך הלילה ‘טבלתי’ בעוד כמה היכלות בסביבה.
מה אומר לכם, חברים? אם יש משהו שמאפיין את העידן שלנו, הוא זיהום ווקאלי. הכל רועש וסוער. מכל עבר צועקים ומטיחים. מרוב מילים, תמונות, סרטונים והקלטות – אתה כבר לא מסוגל לשמוע את עצמך. יישוב הדעת כולו מוטרף מהדלפות, השערות וספקולציות.
השעות הללו, בליל שבועות, היו הרבה יותר רועשות. אתה נכנס לתוך היכל וברגע אחד עובר לעולם אחר. זוגות–זוגות של לומדים צעירים יושבים, מצחים קמוטים, והם זועקים ומתווכחים. וקולם הולך מסוף העולם ועד סופו.
וראו זה פלא. דווקא שם, בתוך בליל הצעקות הזה, אתה שומע פתאום את עצמך. את הבת קול שרוחשת בתוך הקרביים. הדעת מתיישבת. אתה שומע את נשמתך זועקת אליך. היא זועקת בדיוק את אותן זעקות שזעקו אבותיך ואבות אבותיך. היא מדברת אליך בשמם של אביי, רבא, רב פפא ורב חייא.
אחרי כמה שעות בתוך ים הצעקות הרוחש הזה, העולם נהיה הרבה יותר ברור.
אז לא, בשלב זה אני עדיין לא יודע לומר איך בדיוק הדברים יסתדרו. אבל בדבר אחד אני ממש משוכנע: הקול הזה ימשיך להדהד. לא משנה כמה סנקציות ישפכו עליו, וכמה חוקים ינסו לחשק אותו. הקול הזה כבר עבר הכל. הוא התמודד עם משברים הרבה יותר חמורים. והנה הוא כאן, זועק ומתריס.
לי הקטן קשה להתנבא בנוגע לעתיד, אבל לרבי שמעון בר יוחאי אין שום בעיה לעשות זאת. הוא כבר הבטיח (שבת קלח, ב): “חס ושלום שתשתכח תורה מישראל!
“כי לא תשכח מפי זרעו”.
