ירוחם יצחק לנדסמן כ"ה אייר התשפ"ד

אני יושב בחדרי בשעת בוקר של אחד מימי השבוע שעבר ולתוכו נכנס, אחרי שלוש נקישות נימוסין, אבא של ילד חמד מכיתה ח'. בעוד כמה שבועות ייכנס הבן בנועם עול תורה ומצוות, וכבר רכשו עבורו חליפה של יום חול ו'חלאט' ליום-יום, קפוטה שבתית ושאר פריטי לבוש של בחורים חסידיים, ורק המגבעת חסרה עדיין כדי להשלים את הסט.
"אתה יודע", האבא הזה מציין את מה שאני באמת יודע, אולי יותר טוב ממנו, "אצל שמוליק (בדוי) שלנו הכל נהרס במהירות. הוא רוצה כובע סאמעט כמו כולם, כזה שעולה יותר מאלף שקל. ראיתי בעיתון פרסומים על כובע שנראה ממש דומה, בחצי מחיר, כמעט לא מרגישים בהבדל. שמוליק מכריז בדמעות שהוא לא רוצה, ואנו ממש מתלבטים: נקנה לו את היקר ואחרי כמה שבועות תהיה לו גרוטאה על הראש ואז הוא יבקש שנקנה שוב. חבל על הכסף. זה בזבוז".
הבנתי אותו מאוד. לשמוליק יש באמת כוח הרס בלתי מוסבר בידיים. אנו מלווים אותו מגיל הגן וכבר מאז כל מה שהגיע לידיו התפרק, נסדק, נשבר ולרוב יצא מכלל שימוש. הוא קיבל דף צביעה כמו כולם ורק אצלו הוא התקמט ונקרע והוכתם כבר ברגעים הראשונים של העבודה. בדרך כלל הוא קיבל דף חדש שגורלו היה דומה לקודמו. ככל שהתקדם עם הגיל כך הנזקים שיצאו מתחת ידיו היו יותר משמעותיים. חברים הביאו משחקים וחששו להשאיל לו. זכור לי פעם כדור משחק שהיה שייך לכיתה אחרת והחזיק מעמד שנתיים, פעם אחת, רק פעם אחת, קיבל שמוליק את הכדור עבור הכיתה שלו ובאחריותו, והוא חזר פצוע ומרוקן אוויר. גם הריהוט שבשימושו, כיסאות ושולחנות, בלו במהירות לא מתקבלת על הדעת. תמיד הוא עסוק עם כיסא שנשבר, עם חורים מצד לצד שנוצרו 'בלי כוונה' בלוח השולחן שלידו. עפרונות חדשים נגמרים בו ביום כשבקושי הספיק לכתוב בהם, ומי מדבר על ספרים ומחברות קמוטים, קרועים, נראים כמו גזרי עיתון פזורים. קטסטרופה אנושית.
לא כאן המקום לתת כיוונים לשורש התופעה כי לא הוא נושא הדיון. נציין רק שהוא לכאורה נע בין תת תחושה לבעיות מוטוריות לבין כהנה וכהנה הפרעות רגשיות.
ההורים מודעים. מנסים תמיד למזער נזקים. משתדלים לחסוך משמוליק ביקורת שלא תעזור לו ורק תגרום לו נחיתות ותחליש את ביטחונו העצמי. אבל עכשיו הם בדילמה.
"אם נקנה לו כובע כמו כולם, זה ממש כאילו אני לוקח צרור של אלף שקלים ומשליך לים", אבא של שמוליק מסביר לי בתנועות ידיים של ספירת שטרות והפרחתם אל האוויר הפתוח, "ואם נקנה לו את הכובע הזול שיחזיק יותר מעמד, זה ישבור לו את הלב. מה עושים?!"
ואז הוא מחריש. תולה בי עיניים גדולות, שואלות, ומחכה להכרעה. כאילו שיש לי פתרון למשהו הזה ששני צידי ההתלבטות שלו הם שווי משקל. השלכת כסף לסל וחסל אינה דבר של מה בכך. ויש כאן גם אקט חינוכי. שהבחור הטרי ידע שזה לא בא בקלות, שלחפצים ובגדים יש ערך.
ומנגד, הוא ירגיש נורא להיות אחר מכולם (למרות שבהשקפה בעלמא אין הבדל בין המגבעות. רק מי ש'מבין' מבחין).

 

אתם סקרנים מן הסתם לדעת מה השיבותי לו. באמת לא הייתה לי הברקה גאונית. התעניינתי לרגע על המתנות ששמוליק אמור לקבל בבר מצווה. הם משפחה גדולה וענפה, אבא מתפרנס בכבוד ויש לו ידידים רבים שכנראה יוזמנו לשמחת בר המצווה ויביאו מעטפות חביבות. "מה נהוג אצלכם?" שאלתי את אבא של שמוליק. "מי מקבל את כסף המתנות?"
המשפחה הזו כבר ערכה כמה שמחות בר מצווה. שמוליק אינו בנם הראשון.
"אנו מקבלים את המתנות, לוקחים לעצמנו, הרי הוצאות האירוע הן רבות, ובהמשך מפרישים סכום נכבד כ'אוצר' עבור בחור הבר מצווה לכל מיני הוצאות שהוא יחפוץ בהן בשנים הקרובות. לשמוליק יש תוכניות רבות לגבי ה'אוצר' שיהיה שלו. אולי אפילו רבות יותר מהסכום שנקדיש לו".
"מצוין", השבתי לו, "אז זאת עשו אפוא. קנו לשמוליק את המגבעת ההדורה והיקרה (כמעט) כמו כולם. ותתחייבו באוזניו שזהו הכובע הראשון והאחרון שאתם קונים לו בשלוש השנים הבאות. אם הוא ייהרס עד למצב שהוא ייכלם לצאת עימו מהבית (וכנראה כך יהיה), את הכובע הבא הוא רוכש מכספו שלו. כך הוא לא ירגיש נבוך ואולי גם ייקח מעט אחריות להשגיח על הפריט היקר".

 

זה מחקר חיוני שאני עורך ומבקש לשתף בו אתכם, קוראי טורי הקט. ילדים ונערים שיש להם חולשות כהנה וכהנה, אימפולסיביים שלא מסוגלים לשבת ברצף בשיעור בלי להתפרץ בדיבורים והפרעות; כאלו שהורסים חפצים בידיים וברגליים; כאלו שמתקשים לקרוא ברצף חומר לימודי; שמגיבים באלימות לחבריהם אפילו על דברים פעוטים; ובכלל כל מיני חולשות של 'לא מסוגלים' לשלוט בעצמם, מה קורה כשהם מאוימים במחיר שישלמו, הפסד שיפסידו, או להפך, שכר רב ערך עבורם שירוויחו אם ישלטו בעצמם לאורך זמן?
כמה זמן תחזיק מעמד מגבעתו המפוארת של שמוליק אם הוא יודע שאם היא תתבלה זה יהיה על חשבונו?
מזל טוב, שמוליק! מזל טוב לרגל בר המצווה ולרגל כניסתך זה עתה אל המחקר המקיף של שכר ועונש בעקבות חולשות והפרעות.
זה יארך זמן ואני מבטיח לעדכן בתוצאות.
בלי נדר.