אישה צעירה עובדת אצל בוסית שיש לה משפחה ברוכת ילדים קטנים, אולם רוב מעייניה אם לא כולם נתונים רק לעסק שלה, שגדל ומתפתח יפה בזכות פיקוחה ורעיונותיה. כל חייה מושקעים בעסק שהקימה והוא הבייבי האמיתי שלה, כל השאר באים הרבה אחריו ותופסים בליבה ובמוחה הרבה פחות מקום.
כמה ימים לאחר שהצטרף למשפחתה תינוק קטן היא הגיעה איתו לעסק, שהרי בלי מנהלת קשה שהעניינים יתנהלו כשורה, לא כל שכן יגדלו ויתפתחו, וחבל על כל יום. אבל שום מטפלת לא מוכנה לטפל בעולל בן יומו כמעט, לפיכך הביאה איתה למשרד עגלת שכיבה ובה עוללה הקטנטן והוסיפה הוראה לעובדותיה: מדי פעם אחת מהן מאכילה אותו, מחתלת, מנענעת אותו אם הוא בוכה וחוזרת אל המחשב.
האמא לא ממש רואה אותו בכל שעותיה הארוכות במשרד, היא בחדרה, מפתחת תוכניות חדשות ומנהלת את העסק ביד רמה.
והתינוק? גדל איכשהו. יש לו מזרן של עגלה לנוח עליו, יש לו בקבוק בעת הצורך וגם טיטול, ומדי פעם מבליח פרצוף אל תוך העגלה. ובכל יתר הזמן? יש לו את תקרת הגגון לבהות בה.
וכך הוא גדל שבוע ושבועיים ויותר, ואין מי שיסתכל עליו, שיגיד לו כמה הוא מתוק וצדיק ויחבק וילטף ויפתח לו גגון לאופקים חדשים.
הוא הכי מטופח בעולם, מקבל אוכל כמו שעון, לבוש כמו נסיך, העגלה היא המילה האחרונה בתחום ועם כל זה – הכי מוזנח בעולם. רגשית. כשהוא חוזר הביתה, לאמא שלו יש עוד ילדים קטנים שרוצים אותה, ואז ודאי אין לה זמן ויכולת לשים לב אליו. וכך הוא גדל, מורעב מכל בחינה שאינה מזון.
אותה עובדת צעירה החליטה לעשות חסד חשאי, בלי פרסומים וצלצולים, והיא משתדלת להיות זו שמאכילה ומחליפה, ובאותו זמן, היא מחבקת ומנשקת ולוחשת לו באוזן המון מילים טובות, ומלטפת אותו בכל פעם שהיא יכולה לעזוב את עמדתה, ופותחת לו את גגון העגלה אל מול תמונה יפה ואנשים שחולפים על פניו, ומספרת לו, כמה שמרשה לה העבודה, שכן אוהבים אותו, שהוא חשוב לעולם, שהוא צדיק ומיוחד, ומשתדלת שכל זה יהיה כמובן לא על חשבון העבודה, כי מילה טובה וליטוף לא באמת אורכים זמן. וכשהבוסית מבקשת שיאכילו אותו היא מאכילה לא רק דרך הבקבוק אלא גם בעזרת המון מילים טובות ומגע רך.
וזה בינה לבינו, ואיש לא יודע על הקבלה שקיבלה עליה למלא את נפשו הרכה של עולל יהודי באהבה.
כך עד שהוא יצא אל מטפלת מסורה וכך עשתה גם לאחיו שהגיע אחריו וכן הלאה.
וכששמעתי את הסיפור הזה (ותודה על האמון שנתת בי…) חשבתי לעצמי שיש בתוכנו אנשים גומלי חסדים אמיתיים. לא מחפשים כותרות או שבחים, לא ישלחו להם בפורים מתנה ולא שוקולד בסוף השנה, לא יכתבו להם שירי הלל בחרוזים. הם עושים חסד של אמת. כשהם מזהים מקום שבו אפשר להעניק ולגמול חסדים, הם עושים את זה הכי יפה ומסור שרק ניתן. וסביר להניח שהם שמחזיקים את רגל החסד בעולם.
לכל אחד מאיתנו יש הזדמנויות לחסד שקט שהוא רק שלו, ושמביא ברכה לעולם בכלל ולמישהו מסוים בפרט. סיפרה לי אישה אחת שהיא מקפידה להרים בבניין שלה את כל דברי הדואר המתפזרים ליד תיבות הדואר. למה? כי לה זה חצי דקה עבודה ולמנקה זו עבודה נוספת על כל העבודה שלו. אמא אחת סיפרה שהבן שלה בישיבה מקפיד לדאוג שמסובי השולחן שלו יפנו וינקו את שיירי הארוחה אחריהם, כדי שעובד המטבח לא יצטרך לפנות עוד צלחות. הוא גם מקפיד לגשת אל המטבח אחרי ארוחת הצהריים להודות לטבח על עבודתו ולהחמיא על הארוחה.
כן, זה סוג החסדים שנדרשות דקה או שתיים לעשות אותם. זה לא עולה כסף, ומצריך רק לב רחב ומחשבה טובה.
למי אין הזדמנויות לעשות חסד מסוג כזה? אם יש לכן רעיונות לסוגי חסד שקטים כאלו אתן מוזמנות לשלוח לי (למייל בקצה העליון השמאלי של הדאבל הזה), ובעזרת השם אאסוף את הרעיונות ונפרסם כדי שקוראות אחרות יקבלו רעיונות הלכה למעשה וביחד נגדיל טובה בעולם.
מילה בסלע
אכפתיות
אנחנו בבית חולים עם אבא (משה יהודה בן אסתר לרפואה שלמה!) עושים סיבוב כזה פעם נוספת בשנים האחרונות, ולדאבוננו המרחק בין אשפוז לאשפוז מתקצר. יש לו בעיה מורכבת והגיל לא ממש עוזר, אבל ברוך השם יש מה לעשות, ומדי פעם אנחנו מגיעים למצב קשה, מובהלים לבית חולים בנט"ן (לא חוויה ממש מומלצת. מניסיון), שוהים שם עד שהריאות מתנקות יחסית בעזרת כל מיני טיפולי בית חולים, ומשוחררים הביתה, שם יש לנו בית חולים מוקטן, שמצליח להתגבר על המצב.
לפני שנה ויותר הכרנו את מכשיר הביפאפ. זה מכשיר שמרכיבים על הפנים, סוג של מסכת חמצן משופרת ומשודרגת שאמורה לטפל בבעיית הנשימה. נשמע פשוט אבל ממש לא. המכשיר חייב להתחבר לפנים בלי להשאיר מקום לכניסת ויציאת אוויר, אלא דרך צינור שמחובר למכשיר 'הנשמה' שמכויל בצורה מסוימת.
כדי שלא ייכנס אוויר ממקומות אחרים המכשיר מהודק ברצועות עבות וגסות אל הראש של המטופל מכל הצדדים, והפלסטיק שהוא עשוי ממנו נצמד לפנים בחוזקה ומאוד מכאיב בכל מקום. שטח המגע נרחב ביותר ומקיף כמעט את כל שטח הפנים, ולכן להתחבר לביפאפ משמעו לא רק אי נוחות, חוסר יכולת לתקשר וכבילה למכשיר לא ממש נייד, אלא גם כאב של ממש לאורך זמן, ומעבר לכך.
את הביפאפ חייבים לחבוש לאורך הלילה וגם כמה שיותר ביום, והוא משאיר סימנים לא נעימים המראים את החבלה שהוא עושה בפנים ומלמדים על הכאב. אפשר להשיג ביפאפ קצת יותר עדין, ולאבא יש אחד כזה בבית, אלא שכל מסכה כזו מותאמת ללחץ חמצן אחר ולמכשיר אחר, ועל כן בבית החולים מסרבים להשתמש במסכה הפרטית שלו שאינה מתאימה למכשיר של בית החולים. הצוות עושה את מה שצריך בעדינות וברגישות, ובכל זאת זה מכשיר פלסטיק חד ומהודק לפנים. וכך, כל ערב ליבנו נחמץ כשמחברים את אבא למכשיר והוא כולו כאוב ודווי.
ערב אחד הגיעה אחות לחבר את אבא לביפאפ וראתה את סבלו, אבל שלא כמו כולנו שמבינים שזה מה יש, היא פשוט הלכה לעגלת התכשירים והביאה משם רטייה עבה ומרופדת, גזרה ממנה רצועה והדביקה אותה במקומות המתאימים על פניו של אבא, ועל זה הלבישה את המסכה. כך הפלסטיק לא יושב ישר על העור אלא על הרטייה העבה והמרופדת, והחיכוך הכואב יורד בעשרים אחוז. עמדנו נדהמים. כל כך זמין, זול וקל. מי שמכיר את המוצר הזה צריך רק לחשוב על האדם כדי למצוא לו את הפתרון. עברנו כל כך הרבה פעמים את הנחת הביפאפ בלי לחשוב על כך כי איננו מכירים את הרטייה הזו כלל, אבל שאר הצוות הכיר גם הכיר ולא רק בבית חולים זה, אלא גם בבתי חולים אחרים שם עברנו בשנים האחרונות.
אני לא באה בטענות אל הצוות, הפוך, אין לנו מילים על הטיפול המסור שזכינו לו, והרטייה? היא בכלל משמשת למשהו אחר, ולמה שמישהו ידביק מוצר מסוים למשהו שמלכתחילה אין לו קשר?
למה? כי אכפת לו הכאב של הזולת.
לכל הצוות הרפואי אכפת. באמת. תודה צוות רפואי וכוח עזר ומטפלי בית. אתם נהדרים! לנו הילדים בוודאי אכפת מאוד. ובכל זאת, מי שעלתה על הפתרון הפשוט היא אחות שיש לה מנה גדושה יותר של אכפתיות, והיא הקדישה מחשבה, רצון ולב ומצאה את הפתרון החלקי שבהחלט עוזר מאוד.
אותה אחות אגב מצאה גם פתרון לעיניים של אבא ששרפו בגלל הביפאפ והביאה בפשטות… טיפות עיניים נגד יובש. כך הבעיה כמעט נפתרה. תודה אחות אכפתית, ישלם לך השם כגמולך הטוב.
אכפתיות היא יותר ממחשבה על האחר, יותר מדאגה לאחר, היא עשייה של מישהו מעבר למה שהוא צריך, היא ההיפוך של האגואיזם. מישהו שלא עושה חשבונות מה יצא לו מזה אלא איך הוא יכול להועיל שלא על מנת לקבל פרס אלא רק לשם הנתינה.
אכפתיים הם אלו שילכו ברחוב, יראו קליפת בננה זרוקה וירימו אותה כדי שאף אחד לא ידרוך עליה ויחליק, אכפתיים הם אלו שידאגו שבגינה שבה משחקים כל ילדי השכונה, העירייה תסדר הצללה. יש חמש מאות תושבים בשכונה, כולם סובלים מהשמש בשעות החום, אבל רק מישהו אחד, וייתכן זה שהכי פחות יורד לגינה, פנה אל העירייה וביקש.
בכיתה ו' הייתי תלמידה חרוצה מאוד עם כתב חרטומים שאפילו אני לא הצלחתי להבין… למורה שלי קראו פייגי לוין (שניידר היום, תמסרו לה ד"ש), והיא הבינה שאם לא יטפלו בכתב הזה אני אמשיך בו לעולם ועד. היא לא הייתה אמורה ללמד אותי בהפסקה, על חשבון זמנה, כתיבה תמה ולעשות לי מבצעים וכל היתר, את זה הייתה צריכה לעשות המורה של כיתה א' או ב', ועובדה שגם המורות של ג' ד' וה' לא שמו ליבן אל התלמידה שכתב ידה בלתי קריא לחלוטין וכיעורו עומד בניגוד מוחלט ליופיו של התוכן הכתוב.
אבל לה היה אכפת, והיא השקיעה מזמנה וממרצה, ובזכותה ידעתי לכתוב כתיבה תמה, דבר ששירת אותי כל שנות לימודיי. זה המקום להודות לה, ולייחל שכל מי שנעבור בדרכו יהיה אכפתי. כי במקום שבו חיים אנשים אכפתיים, איכות החיים, הגשמיים והרוחניים, עולה פלאים.
מלמול
אחר צהריים אחד הורידה אמא את אלבומי התמונות מהארון למעלה, ובילתה עם ילדיה בסיבוב תמונות וזיכרונות מדהים. באותו זמן גילה שוקי החמוד בן הכמעט שלוש את תמונות החתונה של הוריו והיה פגוע וכעוס מאוד. "למה לא הזמנת גם אותי לחתונה שלך?" תבע לדעת…
