אין לנו כפתורים ללחוץ עליהם, אבל תמיד אפשר לבקש, ואם זו בקשה אפשרית, ואם היא נאמרת בנועם, סביר להניח שתיענה
איכשהו יצא שלהוריי יש שלוש בנות שעוסקות בטיפול.
כל בנות המשפחה יועדנו להיות מנהלות חשבונות, מקצוע נחשק ומתגמל מאוד בימים של לפני שלושים וארבעים שנה. אבא שלי, מנהל חשבונות מוערך במיוחד, חלם על הרגע שבו הבנות שלו יעבדו איתו במשרד שלו. ואכן כולנו למדנו, כל אחת בתורה, הנהלת חשבונות, אבל הבנו תוך כדי הלימודים שעבורנו מדובר בעבודה מהגיהינום.
אף אחת מאיתנו לא ראתה שום אפשרות לישיבה של חמש עד שמונה שעות על אותו כיסא בחברת טורי מספרים לא נגמרים ומכונת חישוב. (בימים ההם לא חלמו על מחשב, ובכל מקרה, מחשב או מחשבון – המספרים נשארו במקצוע גם היום.)
כולנו אהבנו יותר להיות בקשר עם אנשים, ובסופו של לימוד ארוך ומייגע ומבחנים של משרד העבודה, כל אחת, אחרי הגלגולים שלה, מצאה את עצמה במקצוע טיפולי. אחותי עוסקת בפסיכודרמה ואפשר לראות את זה כשהיא מדברת עם הנכדים שלה… שבת אחת היא יושבת על הספה הנהדרת שלי, זו שמשתמשים בה רק בשבתות מחוסר זמן, עם נכדיה, והם נלחמים על תשומת ליבה. כל אחד רוצה לשבת הכי קרוב ושהיא תשמע ותראה ותגיד… היא לא מאבדת את השלווה ואומרת להם: "יש לי לב ענק, רחב וגדול ועמוק", והיא מדגימה בידיים, "והוא מלא רגשות, ויש שם המון אהבה בשבילכם, ולא צריך להילחם ולא צריך לריב, יש שם המון לכל אחד".
כיוון שהיא עוסקת איכשהו בדרמה, התנועות שלה מדברות גם הן, והילדים משתתקים ונרגעים.
וכי מה, לפני כן הם לא ידעו שהם יקבלו את מה שם רוצים? הם ידעו. אז בשביל מה המלחמה? כי מה זה שקורה לנו מדור לדור: @#הסבלנות הולכת ומתקצרת, וזה לא קורה רק בגילים מאוחרים או אצל הילדים הקטנים. בכל גיל אין לנו סבלנות, אנחנו רוצים הכל ומהר ועכשיו והרבה.@# ואם לא? אנחנו כבר נכנסים לפעולה, לא נותנים לשום דבר לחלחל, לא בודקים, אלא מתניעים… לפעמים בקולי קולות, לפעמים ברעמים וברקים.
אפשר לראות את זה בכל מקום. אני עולה לאוטובוס, מישהו שואל משהו את הנהג, הנהג עונה משהו לא הכי בהרחבה ולא ממש באדיבות, הנוסע מתפרץ, הוא תובע תשובה כאן ועכשיו והרגע, ואם לא הוא יפנה לאגד, למשרד התחבורה, למבקר המדינה, לראש הממשלה.
נחזור לספה. אחותי הפסיכודרמטיסטית ואני יושבות לשיחת אחיות. זה די נדיר, לרוב השיחות שלנו טלפוניות, אנחנו נפגשות גם במסגרת המשפחתית שבה יש הרבה אנשים, אבל ככה, אישי ופרטי, לא יוצא לנו. פגישה של שתינו על הספה היא אירוע כמעט חד פעמי ונדיר מאוד, לכן לא ייפלא שאנחנו מאוד עסוקות בעצמנו, בעוד הנכדים של שתינו משחקים סביב. לכן לוקח לה רבע דקה להבין מה הנכד שלה בן החמש רוצה, כלומר הוא אמר משהו והיא הייתה עסוקה בדיבור איתי ולא שמה לב, והוא לא מוכן לחכות, הוא צועק.
היא פונה אליו ובשיא הרוגע אומרת: "סבתא היא לא #כפתור"#. וראה זה פלא, הילד נרגע כאילו שפכה עליו כוס מים קרים. רק לאחר שנרגע היא מבררת איתו מה הוא רוצה, סוגרת את העניין, ואנחנו חוזרות לעצמנו. לא להרבה זמן, כי אחריו בת השש וחצי צריכה משהו, אבל שתינו ממש עסוקות זו בזו. אולי אנחנו שמות לב באיזו אונה אחורית שהילדים רוצים משהו, אבל הם רוצים כל הזמן והם לא תינוקות, הם יכולים להסתדר לבד ולאפשר לנו כמה דקות של שקט לפני שכל המשפחה מצטרפת, אז אנחנו ממשיכות לשוחח.
הילדה מתעצבנת בקול. אחותי פונה אליה ואומרת בשיא הרוגע: "סבתא היא לא #כפתור#", וראה זה פלא נהיה שקט. ושוב היא מבררת איתה מה קורה ברוגע ובשלווה. אחרי שאנחנו מסיימות את ענייננו קצת יותר מהר, כי הילדים צריכים אותנו, ואחרי שהם קיבלו את מה שרצו או קיבלו הסבר למה לא יקבלו את מה שרצו, אני שואלת אותה מה זה הכפתור המרגיע הזה.
"שום דבר", היא אומרת, "הסברתי להם מזמן שאני לא כפתור, שכשרוצים משהו לוחצים עליו וזה נהיה, אני לא מתג חשמלי כזה שנוגעים בו ונהיה חושך או אור או חום או קור. אני אדם עם צרכים ולפעמים לא פנויה באותו רגע, ולא יעזור שילחצו עלי. רק שלפעמים צריך להזכיר להם את זה".
אני מאמצת את זה לעצמי. אני רוצה משהו מבעלי, מהילדים, מהנכדים, מהמוכרת בחנות, מראש הממשלה. אין #כפתורי# הפעלה שאפשר ללחוץ עליהם ואז כולם עושים מה שאני רוצה. צריך להסתדר בלעדיהם. זה לא שאני לוחצת ונהיה, אין אפשרות כזו. לכן האפשרות האחרת היא לעשות מה שעושים כשאין #כפתורים# שבאמצעותם אפשר להתניע את כולם. מדברים, מבקשים, מסבירים. זה אחרת מדורשים, לוחצים, מתעצבנים.
לא צריך ללמד פסיכודרמה כדי להבין שהחיים יכולים להיות מערכת של דימויים ותנועות שיכולות להביע הרבה יותר מבקשות חוזרות ונשנות. אז לקחתי לי תנועה כזו, וכשמישהו צועק אני מסמנת ביד כמו נפנוף של שלום, אבל לא מצד אל צד, אלא מלמעלה ללמטה, רק בכף היד, וראה זה פלא, לא היה מישהו שלא הבין והפסיק לצעוק, גם מי שלא סיכמתי איתו על כך קודם.
כי אין לנו כפתורים ללחוץ עליהם, אבל תמיד אפשר לבקש, ואם זו בקשה אפשרית, ואם היא נאמרת בנועם, סביר להניח שתיענה.
כמה מילים
התקופה שעברנו ועדיין עוברים בשנה וחצי האחרונות היא תקופה מאוד מאוד מיוחדת מהרבה בחינות. מיוחדת כל כך, שעוד עשרים שנה היא תיכנס לחומר הלימודים שיהיו חייבים ללמוד לבחינות הבגרות / חוץ בהיסטוריה.
אפשר לשער שתהיה שם שאלה בסגנון 'איזו מגפה הייתה בשנת 2020? כמה זמן היא נמשכה ומה עצר אותה לבסוף?' אולי תהיה גם שאלה בביולוגיה: איזה נגיף גרם לקורונה, ומה ידוע לך על צורה ההידבקות בו? בסוציולוגיה אולי ישאלו שאלת אחרות, אבל יש לשער שכולנו נוכל לספר לנכדים סיפורי אלף לילה ולילה על הזמנים שבהם כלאו את כולנו בבית, וברחובות הסתובבו שוטרים וקנסו מי שלא חבש מסכה…
למזלנו הכל מתועד באין-ספור תמונות וסרטונים ובמיליארדי מילים, וכך לא יחשבו שאנחנו הוזים.
אך בינתיים במציאות שלנו עכשיו המוני אנשים מסתובבים היום בעולם כולו לחוצים יותר משהכירו את עצמם אי פעם. הם רגישים יותר, קופצים מהר מדי על כל דבר, חסרי סבלנות, לעיתים עם מחשבות מעצבנות וגם מפחידות, עם תהיות על החיים שלהם, שאלות וקושיות שעד לפני פחות משנתיים אפילו לא חשבו עליהן, והם אומרים: אנחנו לא כמו שהיינו פעם, ואנחנו לא רוצים להמשיך להיות כמו עכשיו. רוצים לחזור למה שהיינו – והם מתכוונים כמובן לזמן שלפני הקורונה. בסך הכל שנה וחצי, שבהן על כולנו עבר משהו גדול ובלתי צפוי.
אני משיבה להם שאנחנו לא יכולים להיות מה שהיינו לפני פחות משנתיים, כי אנחנו לא מי שהיינו אז. השתנינו, עברנו משהו בשנה וחצי האלה. משהו גדול וחזק, מפחיד וגם מאוד ארוך. היינו צריכים להסתדר השנה במצבים לא פשוטים, היו לנו דאגות שמעולם לא חשבנו שנכיר, ממחלה קשה, מבידוד וניתוק בבתי חולים ועד מוות. עסקנו בדברים שלא בחרנו בהם, חיינו בצורה מוזרה ולא מוכרת, למדנו במרחב הקולי, לימדנו בטלפון, לא יצאנו מהבית חודשים, שמרטפנו את הילדים שלנו עשרים וארבע שעות, לא יצאנו לקנות בגד, תכשיט או סתם עוגת קצפת כי הכל היה סגור; התפללנו ביחידות / במרפסות / במנייני חצרות, שכחנו איך נראית הצגה / הרצאה / הופעה עם קהל, שטפנו ידיים, חיטאנו באלכוג'ל שלא הכרנו קודם לכן, כל התוכניות השתנו לפעמים משעה לשעה, בידודים נכפו עלינו, הבית הצטמצם כי חדר אחד היה שמור למבודדים, ושם כל רגע היה מישהו אחר שצריך לדאוג לו.
כל מה שהיה יציב, בטוח ומוכר רק כמה חודשים קודם התערער לו, ובמיוחד, לא ידענו אם ומתי יחזור העולם השפוי שלנו. לו היינו מסתכלים מהצד על החיים שהיו לנו, לרובנו זה היה נראה כמו סרט אימה.
היו גם דברים יפים בקורונה. נשים שעבדו רוב היום מחוץ לבית גילו שוב את הבית / הילדים / הבעל / המטבח, זוגות מצאו זמן לעצמם, הרבה מאוד ילדים שחזרו ללימודים התפללו בסתר ליבם שהקורונה תחזור.
גדלנו, בגרנו, למדנו להתגבר על המון דברים, הבנו איך לראות דברים בפרופורציה, אבל עדיין הבלגן שחוללה הקורונה בחיינו גרמה לכולנו בוקה ומבולקה פנימית, כל אחד עם הנתונים שלו.
כשעובר עלינו משהו ממושך ולא רצוי הוא משאיר סימנים בנפש. לרוב בגלל הגמישות שהקב"ה נטע בנו אנחנו ברוך השם מסתדרים, כלומר יש אולי בלבול וגם תסכול וכעס וכאב, ועוד כל מיני רגשות קשים, אבל עם הזמן זה עובר. כשהדברים הקשים ידועים ומאורגנים מראש, כמו נניח אשפוז ממושך, אנחנו לא שמחים, אבל מתכוננים בתוכנו, מה שעוזר לנו לעבור את התקופה, אולי לא בקלות אבל לא בטראומה, כי התכוננו, חשבנו, התלבטנו, תכננו, עיכלנו והכלנו. כשמשהו לא נעים קורה בלי הכנה אנחנו מתערערים, וככל שהוא נמשך יותר קשה יותר לצאת ממנו אחר כך.
כמה מתערערים? זה תלוי בנסיבות של כל אחד מאיתנו. ברוך השם באמת לרוב אפשר לחזור לעצמנו ולשגרה, בזכות הגמישות שקב"ה נטע בנו, כל אחד בקצב שלו. אבל לפעמים גם למי שחוזר לשגרה נשארים ספיחים של עצבנות, של עוררות יתר, של רגישות, וזה טבעי וזה בסדר כשזה לא מפריע לחיים הרגילים. חשוב לדעת את זה כדי להירגע מהפחד ש'אנחנו לא נורמלים'.
נורמלי שיש לי פחות סבלנות עכשיו, או פעם ישבתי עם הילדים אחרי הצהריים והיום אני לא מסוגלת, או לא מצליחה להתרכז ולקרוא ספר כמו שצריך. כן, זה נורמלי, כי הקורונה בצורתה הגרועה עדיין צרובה בנו, ועדיין גם לא נעלמה מחיינו.
אנחנו שומעים על הידבקויות, אנחנו עוטים מסכות, שומעים על בעיות בנתב"ג. אין לנו בעצם מושג מתי היא תיעלם מחיינו אם בכלל, וכל חום של ילד מפחיד אותנו, שמא…
אז אפשר לנשום עמוק ולנסות להירגע.
אבל אם התחושות שלכם קיצוניות, אם אתם מבינים שזה לא קצת חוסר סבלנות, לא קצת חוסר כוח, לא קצת עצבנות, אלא יותר מזה; אם אתם סובלים – כדאי שתלכו לבדוק מה אפשר לעשות. כי אפשר.
