כשהשמש תזרח שוב

איך שורדים מחשבות קיומיות קשות ברגעי אסון? מפגש של חכמים מאיר לדורות

אחד המחזות הכי עלומים שמופיעים בספר התורה, נמצא בפרשתנו. רגע לא ברור, שבו יעקב אבינו חוזר לאחוריו, מחפש כמה 'פכים קטנים', ולפתע מתגלה אליו אלמוני חסר-שם שיוצא איתו למאבק פיזי שנמשך עד עלות השחר. יעקב אבינו יסיים את המאבק הזה בניצחון, אך גם בצליעה. לדורי דורות בני ישראל לא אוכלים חלק מסוים מהבהמה, כזכר לאותו אירוע חסר פשר לכאורה.

קריאת הפרשה הזו מעלה לנגד עיניי את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא: "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע… מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזרות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצוות ואין מנחת אותנו להיכנס לשבוע הבן (ברית מילה), ואמרי לה לישוע הבן (פדיון הבן), דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

יש כאן קריאה ממש מפחידה. ברגע מסוים של ההיסטוריה המצב היה כל כך קשה, עד שהיו כמה חכמים שחשבו – אולי הגיע הזמן לעשות משהו שאין דרך אחרת לכנותו אלא 'התאבדות לאומית'. לא להתחתן, לא ללדת ילדים, "ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו".

מי שחתום על הברייתא הזו, רבי ישמעאל בן אלישע, לא רק מדבר על הגזרות הקשות של מלכות הרשעה, אלא חש אותן על בשרו. הוא עצמו נפל קורבן להן, בהיותו אחד מעשרה הרוגי מלכות, זה שעלה למרום והודיע לחבריו כי גזרה היא משמיים.

הקריאה בגמרא הזו מחזירה אותי בכל פעם מחדש אל הימים של קיץ תש"ה, אחרי תום מלחמת העולם השנייה. היו אלו ימים מחרידים. רבבות פליטים חבולים ומוכים צעדו ברחבי אירופה. מצבם הגופני והנפשי היה אסוני. הם שבו אל העיירות ואל הבתים שמהם גורשו רק לפני כמה שנים, חיפשו מישהו שאולי שרד את התופת – אך לא מצאו. לא את הבית ולא אף אחד מהמשפחה.

הייאוש צרח מכל עבר. בכל מקום צצו מחנות עקורים, שאליהם זחלו אחד מעיר ושניים ממשפחה. עם מראה של מוזלמנים, עם מחלות קשות ובדידות נוראה צריכים היו לצאת מחשכת המעמקים לאור החיים. רגע שבו כל מחשבה על עתיד, נראתה הזויה. רגע של ייאוש ומחשבות שאולי הגיע חלילה הזמן ש"זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו".

ובחזרה אל אותה תקופה קשה של הרוגי המלכות, תקופה אומללה שממנה נותר לנו גם הסיפור הבא, שמוזכר במסכת חולין (דף צא:):

רבי עקיבא מספר על שאלה הלכתית שהוא שאל את רבן גמליאל ואת רבי יהושע ב'איטליז של אימאום'. ומה חיפשו חכמי ישראל באיטליז? היה זה כ"שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל". השאלה הייתה דחופה: כתוב בפסוק בפרשתנו 'ויזרח לו השמש' – וכי לו לבדו זרחה, והלא לכל העולם זרחה? "אמר רבי יצחק, שמש הבאה בעבורו, זרחה בעבורו, דכתיב 'ויצא יעקב מבאר שבע… כי בא השמש'".

תירוצו של רבי יצחק לוקח אותנו פרשה אחת לאחור, כאשר יעקב יוצא מבית אביו והולך חרנה. בדרך, פתאום שוקעת השמש מוקדם מהרגיל וגורמת לו ללון בבית-אל. עכשיו, בשובו מחרן לאחר עשרים שנה, אומר רבי יצחק, השיבה לו השמש את השעות שניטלו ממנה.

אך מה שלוכד את העין בגמרא הזו, הוא המיקום של השאלה: מה פשר הפירוט על מיקום האירוע – באיטליז של אימאום?! אם רוצה רבי עקיבא לפרש לנו פסוק בתורה ואת פשר המילה 'לו', לשם מה עליו לפרט כי השאלה נשאלה לרבן גמליאל ורבי יהושע דווקא באיטליז של מקום מסוים, בעת שבאו לקנות בהמה כדי לספק בשר לסעודה של נישואי בנו של רבן גמליאל?! הרי אין כל שייכות, לכאורה, בין השאלה לבין הרקע הזה.

כדי להסביר את פשר הדבר יש לזכור כי רבי עקיבא, כמו רבן גמליאל ורבי ישמעאל, היה גם הוא מעשרה הרוגי מלכות. לא רק שעותיהם האחרונות, אלא כל התקופה שמאז החורבן ועד עלותם בסערה השמיימה הייתה תקופת רדיפות וגזרות קשות שהנחיתו הרומאים על שארית הפליטה שנותרה אחרי המרד הגדול שהתרחש בזמן חורבן בית שני.

כפי שלימד אותנו רבי ישמעאל, באותם ימים מצב הרוח היה כל כך בשפל, עד שכבר עלו מחשבות לא להקים משפחה ולא להמשיך את קיום העם.

והנה, בדיוק באותם ימים עומד בנו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, לשאת אישה, ואביו, בליווי רבי יהושע בן חנניה, הולך לשוק הבהמות לקנות בהמה כדי להאכיל את המסובין לסעודת המצווה. רבי עקיבא החליט למנף את המאורע הזה להגברת האמונה, לעידוד, לתקווה, להפקת לקח לדורות הבאים – כי אין להתייאש וליפול למרה שחורה, אלא חובה להתגבר על כל הקשיים ולהמתין לזריחה שתבוא אחר השקיעה הנוכחית.

דווקא שם, 'באיטליז של אימאום', הוא שואל את חבריו – יודעים אתם למה כתוב 'ויזרח לו השמש'? וכי שמש פרטית הייתה לו ליעקב אבינו, הרי לכל העולם זורחת השמש? אלא – מצטט רבי עקיבא את רבי יצחק – התורה באה ללמדנו כי אבינו שבשמיים מחשב את הופעתה של השמש בדיוק רב, ואין כל מקריות בדבר. השמש שקעה מוקדם כשיעקב יצא לגלות, וזרחה בגללו מוקדם מהרגיל כשעבר את פנואל, שם הוא אומר: "ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי".

את הלקח הזה, שהשמיע לנו רבי עקיבא באירוע הייחודי של ההכנות לנישואי בנו של רבן גמליאל, סיכם דוד המלך במשאלה: "שמחנו כימות עיניתנו שנות רעינו רעה".

אופייני הדבר, לעניות דעתי, כי אותו רבי עקיבא שראה את חבריו בוכים על חורבות בית המקדש בהר הבית ששמם ושועלים הילכו בו, הוא שעודד אותם – כמסופר בסיום מסכת מכות – כי דברי הנבואה על החורבן שהתגשמו הם הבטחה כי דברי הנבואה על הגאולה שתבוא יתקיימו גם הם. ואמרו לו חבריו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

כל המערכה הזו מהווה מופת לימינו אנו. השנה האחרונה לא הייתה קלה. דם יהודי נשפך כמים. אך מעשה אבות סימן לבנים, מובטחים אנו שתזרח לנו השמש. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שאבינו שבשמיים מחשב את הופעתה של השמש בדיוק מושלם. אחרי שספגנו לא מעט שקיעות מוקדמות, תקופות של אפלה – יגיעו גם רגעי זריחה מאושרים.