לא סופרים אותם

התנהלות הגורמים האחראים לאחר האסון במירון מראה שלמישהו היה חשוב מאוד להוריד את הנושא מסדר היום – או שהם פשוט לא סופרים אותם

מיום האסון איני מוצא מנוח, ובעקבות האסון הנורא בחרתי בימי השבעה והאבל בדרכו של אהרון הכהן: וידם.

הלכתי למספר בתי אבלים לנחם משפחות שאיני מכיר ולא פגשתי מעולם. אינני נבחר ציבור או איש פוליטי, אך חשתי צורך לשמוע את האנשים. ניהלתי בעבר אלפי אנשים ואירועי ענק, אני יודע כיצד זה נראה במציאות ומה נדרש כדי לעשות זאת.

ישבתי בצד החדר והקשבתי לסיפורי המשפחות. דיברתי שעות רבות עם חברים חרדים מכל הזרמים והחסידויות, ולפתע התחדדה לי הבנה נוראית: לא סופרים אותם.

לצערי ראיתי מקרוב שני אסונות: אסון המכבייה, וקרוב עוד יותר – אסון נחל צפית.

אסון נחל צפית (שגם הוא אירע ביום חמישי) זכור לי שעה אחר שעה. זכור לי כי האסון אירע בשעות הצהריים (13:15), ועוד באותו יום אחר הצהריים הגיעו שוטרים למכינה בתל אביב. אספו ציוד מחשבים, ביצעו שלושה מעצרים, זימנו אנשים רבים לחקירות והתעקשו להזהיר מתיאום עדויות ושיבוש הליכי חקירה – ובצדק.

התנהלות דומה הייתה גם לאחר אסון המכבייה. בשני המקרים הוגשו לבסוף כתבי אישום.

אפילו נהג פשוט שנוהג בשכרות והורג אדם לא עלינו נעצר במקום לחקירה.

אנחנו נמצאים עשרה ימים לאחר האירוע האזרחי החמור בתולדות המדינה. 45 אנשים מתו ו-120 נפצעו. חייהם של אלפי אנשים לא ישובו להיות כפי שהיו. אחים, בני דודים, חברים ובני משפחה.

לקח למשטרה שבוע וחצי לפני שהיא בחרה לקחת מישהו לחקירה. לא ידוע לי על מעצרים או על ניסיונות למנוע תיאומי חקירה או שיבושה. למעשה, ההפך הוא הנכון: אני רואה את כל מנהיגי הציבור וכל העסקנים שהיו מעורבים במירון עד ציציות ראשם מדברים איש עם רעהו בחדרים סגורים – ומי יודע מה מתואם ומשובש שם.

יתר על כן: במהלך השבעה שמעתי בני משפחה שמספרים על שיחותיהם עם פעילי ציבור ופעילים פוליטיים  (ואני רוצה להדגיש שמעתי את זה מבני המשפחות, ולא באוזניי, לכן אזהר מאדו בדבריי). בני המשפחות ציינו כי הובטח להם שהחללים יזכו למעמד דומה לחללי צה"ל, או במקום אחר הובטח כי יזכו למעמד של נפגעי פעולות טרור. למעמד זה יש משמעות כספית גדולה. הובטחו להם הבטחות רבות. רק בקשה אחת הייתה: אל תעשו רעש, ואל תדרשו ועדת חקירה ממלכתית.

שאלתי את עצמי: האם אזרח אחר במדינה היה זוכה ליחס כזה? האם אסון אחר היה זוכה להסתרה והדחקה שכזו?

אחרי שבוע השבעה, ההסתרה וההדחקה אני מבין שלא.

פשוט לא סופרים אותם.

בעיני רשויות המדינה, השרים והממשלה, החרדים הם כנראה פרטים שאינם נספרים. הם אנשים שאין להם זכות עמידה עצמאית. הם קולות שבאים לקלפי, לא אנשים עצמאים. דנים עליהם מעל לראשיהם. אנשים אחרים דנים על זכויותיהם ומייצגים אותם בלי לשמוע את קולם ובלי להשמיע את זעקתם. נוח למערכת הנוכחית להתחבא ולברוח מכל חקירה בנושא.

מנהלי בתי ספר שנהרגו להם תלמידים בטיול שנתי נשפטו וישבו. פה יש כמה אנשים בשרשרת שידיהם חתמו על האישורים והם אפילו לא נחקרו.

הציבור הישראלי הכללי עמד לימין הציבור החרדי. בבתי האבלים ראיתי אנשים רבים כמוני שאינם שייכים לציבור החרדי, אך באו להביע כאב, להשתתף בצער לבכות ביחד. לזכור כי אחים אנחנו.

לצערי בתקשורת הישראלית אזכור של חרדים תמיד יהיה כקהל ולא כפרטים. צילום של חרדים תמיד יהיה צילום של מאות אנשים יחדיו. אנשים ללא זהות וללא פנים.

השבוע בלימודי בדף יומי במסכת יומא למדנו על עגלה ערופה. לראשונה למדתי שם שני עקרונות מעניינים: אין עגלה ערופה בירושלים, ואין עגלה ערופה כאשר ברור מי האשם.

יש לי תחושה שאסון מירון הוא דוגמה מצוינת למקרה שכזה. האשמים די ברורים, וחלק גדול מהם יושבים בירושלים. אין מי שיצעק את צעקת הנספים וימנע את האירוע הבא, אין מי שיצעק ואין מי שימחה. הריקבון מעמיק, ובממשלת ישראל האחריות לא מובילה לאשמה.

והאנשים היקרים והצדיקים שפגשתי השבוע בבית שמש, בירושלים ובבני ברק יישאו בנפשם ובגופם כל חייהם את הכאב הצער והצלקות הקשות, ואיש לא ייתן את הדין.

כי לא סופרים אותם.

הכותב הוא איש עסקים ויזם חברתי

בעיני רשויות המדינה, השרים והממשלה

החרדים הם כנראה פרטים שאינם נספרים