לדורו אבד

אבד מאיתנו כלי חמדה, בחודש מנחם-אב שלקה בכפליים – ומה נדרש מאיתנו בעת המרה הזאת?

וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ד'.

בלב דוָי מבכים אנו תמרורים את הסתלקותו של מורינו ועטרת ראשנו, חכם שלום, ראש הישיבה הנערץ, שהרבה חיילים לתורה ולומדיה, הכהן הגדול מאחיו, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.

הוכינו. שודדנו ונשברנו.

אולם זו העת לתת את הדעת על החוסר שנוצר ועל הנדרש מאיתנו לעת הקשה הזו, כשהדמעות עודן רותחות והלב מיוסר ופתוח לקבל ולהכיל שינוי לטובה.

הגמרא במסכת מועד קטן (דף כח ע"א) דורשת: "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת".

אין זה סוד ואין זה מקהה מתחושת הכאב על הסתלקותו המרה של הצדיק – שקודם לכן עברנו 'בין הזמנים' קשה. אסונות רבים. טרגדיות אנושיות מייסרות וחותכות לב. אם על בנותיה רוטשה. יונקים ותשב"ר, בחורי ישיבה ותופשי תורה עלו ונתעלו בתאונות דרכים מחרידות או שחלילה טבעו במצולה.

וכל זאת לא הספיק.

לא נרמזנו. לא לקחנו ללב. לא הפנינו את הקשב לרמז העליון שנשלח אלינו בשידור ישיר.

לא השכלנו להגביר חיילים לתורה דווקא בימים אלה שבהם ראינו בחוש כיצד מתרופפת חלילה השמירה האלוקית, בשל היעדר האחיזה הקבועה בתורה.

ועתה? שבר על שבר הושברנו. "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש השנה דף יח ע"ב). בחודש מנחם-אב, הושברנו פעמיים. ואחרי שלא זכינו לראות בבניינו של היכל, הרי שעתה מתחדדת לנו ההבנה בדברי חז"ל במדרש איכה (איכה רבה א, לז): "קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית אלוקינו".

ואין סתירה בין הדברים. מחד, שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו, ולנו, בני הדור הנוכחי – קשה היא ההסתלקות יותר מן החורבן – לא משום שפטירת הצדיק כואבת יותר מחורבן הבית, אלא בשל הקושי הכפול שנפל בחבלנו: כי מכיוון שלא נבנה בימינו בית המקדש, הרי זה כאילו נחרב (כדברי חז"ל בירושלמי); ואם הצדיק שמגן על הדור נאסף, הרי תחושת האובדן הכפולה, על בית המקדש ועל הכהן הגדול שכיפר על הדור בעצם חיותו – מתעצמת שבעתיים!

*

והנה, כבר מקונן הנביא ישעיה וזועק: "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב; וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין; כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק".

רש"י במקום מבאר: "'הצדיק אבד, ואין איש שם על לב' – למה נסתלק? 'באין מבין' – אין בנותרים מבין מה ראה הקב"ה לסלקו. 'כי מפני הרעה' – העתידה לבוא אל הדור, נאסף הצדיק".

מחד, ניתן להבין כי הקב"ה רוצה למנוע מהצדיק לחזות ברעה העתידה לבוא על עם ישראל, על כן הוא נוטלו קודם שתבוא הרעה והוא מסלקו מעימנו בחמלתו עליו כדי שלא יראה במאורע הקשה שעומד להתחולל. אבל מאידך, למדנו לעיל מדברי חז"ל (במס' מועד קטן), כי מיתת צדיקים, בכוחה לכפר ולמנוע את הצרה הבאה – שלא תבוא חלילה!

וכבר ביארו קדמונים כי אין כל סתירה בין הדברים וכי אם מידת הדין מתוחה על בני ישראל, נוטל הקב"ה את הצדיק לבית גנזיו ומותיר לפני בני ישראל שתי אפשרויות: האחת, להיטיב את דרכיהם וללמוד מדרכי הצדיק ובכך לכפר על עצמם במיתתו ולהימנע מבוא הרעה, ח"ו. האופציה השנייה שנותרה היא, להתעלם. להשליך מאחורי הגֵו, חלילה, ולא להבחין במה שאירע. הכי קל לומר כי כך היא דרך העולם. אך אז, ישמרנו השם, מביא הקב"ה צרה שעתידה לזעזע את הלבבות…

לא כנבואת זעם, חלילה, נאמרים הדברים. אלה הם ביאורי קדמונים המיוסדים על דברי הפשט שרש"י הקדוש כתבם, ואין לנו אלא לתת את ליבנו דווקא כדי למנוע מאיתנו כל צרה שלא תבוא – – –

*

הצדיק אבד, לדורו אבד – כלשון חז"ל (מגילה דף טו ע"א). רבינו חכם שלום הכהן זי"ע, היה מוסר נפש על שיעורי תורה, על הגדלת תורה והאדרתה, הגברת חיילים לתורה ולומדיה בטהרה, ותפילותיו מלאות הרגש שבקעו סמוך ונראה אל המקום שממנו לא זזה שכינה מעולם, מעניקות לנו שתי פרספקטיבות.

מחד, בהסתלקותו איבדנו כלי חמדה, איש אשכולות נעלה שהיו בו תורה בכל רמ"ח ושס"ה ויראה טהורה בכל מידה נכונה. דורנו הפסיד אפוא דמות פאר, צדיק אמת שלא ביקש ליהנות מהעולם באצבע קטנה וכל כולו היה ד' אמות של הלכה והרבצת תורה. בפטירתו התמעטה בעולם הקדושה, ועלינו למלא את החלל שנותר כדי להרבות ולהשיב את החסר שנוצר אחר הסתלקותו.

מאידך, על בני דורנו לתת גם את הלב והדעת לשוב בתשובה שלמה ולתקן את מעשינו ומידותינו. משום שמיתת צדיקים מגיעה כדי לכפר עלינו – אך הדבר אינו פוטר אותנו מקבלות טובות וממעשים טובים שיביאו אותנו ליום הדין הקרב ובא, זכים וראויים יותר, וכדי שנוכל לפרש את הפסוק "מפני הרעה נאסף הצדיק", על רעות העבר שהיו ואינם עוד, ולא על הרעה העתידה לבוא חלילה.

הבה נהפוך את "הצדיק אבד – לדורו אבד", למנוף צמיחה באמצעות מציאת האבֵדה שחָסַר הדור באַבוֹד הצדיק.

*

יעלה נא אדוננו הכהן הגדול אל קודש הקדשים, יעתיר ויחנן במתק לשונו ובסברותיו הישרות קדם ריבון עלמין: אנא, אמור לצרות עם ישראל די! שלח רפואה לחולי עמנו, המתֵּק את הדינים וכלה דבר וחרב, ורעב מבני עם קדשנו.

ובת קול תעננו מלמעלה לאחר ברכת הכהן: לכו בָּנַי, אַמצו אל ליבכם את דרכיו, ויהיו אלה לכם אותות של חיים וברכה למשמרת שלום – – –