לטובת החישוב הכללי

ברוך קורצווייל, שברח מגרמניה לפני השואה והפך לחלוץ בתחום ביקורת הספרות, לא היה ציוני מתלהב. למרות ביקורת קשה שהטיח על הציונות וראשיה, הוא הדגיש היבט מסוים שבו העריך מאוד את הישגיהם:

"…הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע, אם חס-ושלום יהיה צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול … תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הרואי".

במילים אלו מבטא קורצווייל עמדה ציונית קלאסית שאותה אנו ממשיכים לשמוע מדי שנה סביב ימי הזיכרון הלאומיים. במרכזה של עמדה זו חקוקה מילה אחת: כוח. סיסמאות ציוניות רבות, ובראשן "לעולם לא עוד!" ואף שירו הקליט להפליא של צור ארליך ("שְׁנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָׁנָה/לְטוֹבַת הַחִשּׁוּב הַכְּלָלִי/כַּמָּה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה/וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי"), מבטאים את המעבר החד של העם היהודי מגלות לגאולה – ממצב של היעדר כוח למצב של כוח.

האם כוח היה עוזר לנו מול המפלצת הנאצית שכבשה בקלילות את מדינות אירופה? האם יש הבדל מהותי או מוסרי בין מותו של גיבור וחרבו שלופה בידו לבין אלו שהלכו למותם ו"אני מאמין" בפיהם? האם יום השואה הוא אכן "יום השואה והבושה", כפי שכינה אותו רן ברץ במאמר בעל כותרת זו שפורסם לאחרונה? שאלות אלו אינן מעניינות את הנרטיב הרווח של הימים הלאומיים: המעבר מחולשה לעוצמה ומבושה לגאווה הוא חד וברור. לא כדאי לטשטש אותו.

בקרב הקהילות החרדיות מעולם לא הודגש המעבר משואה לתקומה שמעניק למדינת ישראל את הגדרתה העצמית. להפך, נעשה מאמץ עצום להדגיש את ההמשכיות – את הישיבות הקדושות שירשו את מקבילותיהן באירופה, את החצרות החסידיות, את הלבוש והשפה והמנהגים. ואולם, נדמה לעיתים שהרטוריקה הנהוגה אצלנו אינה מייצגת היטב את המתרחש בשטח.

אם נחזור לשאלת הכוח, נראה כי הציבור החרדי אינו נמצא במקום שבו היה מתמול שלשום. גם בלי לאמץ את הדמות הציורית של ה"יהודי החדש" מבית מדרשו של בן גוריון וחבריו, ברור שתלמיד ישיבה ממוצע כיום אינו מייצג הלך רוח של חולשה, של סבילות ושל גלותיות. להפך, הוא גדל משחר ילדותו לתוך אווירה ציבורית של ביטחון עצמי, של עמידה על זכויות ושל מפגני עוצמה. גם בלי לשרת בצבא, התנועה הפנימית של הציבור החרדי עוצבה בעידן חדש, והתוצר הוא בהתאם. הרטוריקה הקבועה אודות "המשך הגלות" לא מעלה ולא מורידה.

מצב עניינים זה מעמיד בפנינו אתגר לא פשוט. הוא עלול להביא אותנו מהרה לגישה המכונה: ריאל-פוליטיק (realpolitik), שמזהה את המוסר עם האינטרס של החזק. או כמו שחז"ל מלמדים: במקום שבית דין מושכים את ידיהם, אנו חוזרים למצב של "כל דאלים גבר".

קל לנו למתוח ביקורת על תפיסת הכוח של המדינה ולהציע לה "חישוב כללי" מסוג אחר. לא חזרנו לארצנו כדי להיות חזקים. הכוח אינו מטרה אלא אמצעי – גם אם אמצעי חשוב – ובמקום לחגוג את הכוח עצמו יש להרהר על המטרות שאותן אנו מבקשים להגשים בכוח אשר בידינו. הילולו של הכוח עצמו מביא אותנו כמעט בהכרח לאמירת "כוח ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". עלינו להודות להקב"ה על הכוח שבידינו, ולהתמקד בעשיית החיל המוטלת עלינו.

אך לצד הביקורת המוצדקת, טוב נעשה אם נפנה את הזרקור פנימה. כן, גם אנחנו ישראלים. מבלי לאמץ את הנרטיב הציוני של שואה לתקומה, גם אנחנו חווינו את המעבר מהיעדר כוח לכוח. עם השנים אף אימצנו לעצמנו שיח של ריאל-פוליטיק. גם אם יש לכך הצדקה מעשית, אנחנו לא נקיים מהחשש של גזירת הצדק מהכוח: אנחנו צודקים בהגדרה, שהרי ככה אנחנו נוהגים.

תקופה זו מעניקה לנו הזדמנות נהדרת לערוך אף אצלנו את "החישוב הכללי" – להתעלות מעל חגיגת הכוח שבידינו ולהרהר כיצד אנחנו משתמשים באותו הכוח. התורה דורשת מאתנו לקבוע את אופייה של החברה לאור הטוב והישר, ולא להפך – לקבוע את הטוב והישר לפי מה שנהוג בחברה. יש לברך על הכוח שאליו זכינו. ויש להיזהר מסכנותיו.

הכותב הוא המייסד והעורך הראשי של כתב העת 'צריך עיון'

קל לנו למתוח ביקורת על תפיסת הכוח של המדינה ולהציע לה "חישוב כללי" מסוג אחר. לא חזרנו לארצנו כדי להיות חזקים