טורים רפאל וואהל ט' חשון התשפ"ה

את השורות הבאות אני כותב לכם מארצנו הקדושה, אחרי חודש מופלא, חודש של קרבת השם. אני יושב כאן במרפסת מביט על מקום המקדש והלב מתרחב ומתכווץ גם יחד.
פתגם עתיק טוען שאורח לרגע רואה כל פגע. התרגום האידישאי למשפט הזה הרבה יותר חיובי וטוען בתרגום חופשי שאורח לרגע רואה את התמונה היותר רחבה. זה יותר מתחבר למה שאני רוצה להביע. מטבע הדברים אדם שגר במקום מסוים לא באמת יכול להבחין בשינויים גדולים, כי הם נעשים בהדרגה. אך אדם שמגיע לדוגמה אחרי שנה לבקר במקום, שכשהוא עזב אותו לא היה בו כלום וכעבור שנה הוא מגלה בו בניין רב פארות, מתפעם הרבה יותר ממי שראה כל יום את יציקת החומר והלבנים.
אם רק ניקח את הנושא שקרוב לליבו של טור זה, נושא הכלכלה החרדית העצמאית, דיינו. המהפך הזוחל נראה היטב בכל עיר ובכל תחום. אך דווקא השבוע אני רוצה לעסוק בצד השני של הסקאלה, ולכפר על הרבה טורים שבהם יש מי שלא יורדים לסוף דעתי הענייה, וחושבים שהכתיבה שלי על הצורך בכלכלה חרדית עצמאית ששולטת לבדה ברוב ככל תחומי התעסוקה, באה מתוך יחס מזלזל חס ושלום ברום דרגתם של נזר הבריאה ותפארתה, אלו שעושים את הדבר הנשגב ביותר, מוותרים על מנעמי עולם עבור שקיעות מוחלטת בתורה, ולא היא. עייפתי כבר מלנסות להסביר שאין בכך שום סתירה, וכלל ישראל צריך את שניהם, אם אין קמח אין תורה, אבל חובה על מי שמתעסק בקמח לזכור שוב ושוב שכל הזכות לצאת לעבוד היא כי יש מי שיושב ולומד, ומחובתי להרוויח כמה שיותר כדי שאוכל לתמוך בו ביד רחבה וברוח נדיבה.
בואו ואשתף אתכם בחלקו השני של המסע לארץ הקודש. כשהחלטנו להגיע לארץ ביקשתי מכמה חברים לנסות להשיג לנו דירה בבית שמש, ליד השווער והשוויגער, משימה לא קלה בעיר שאין לאף אדם בעולם סיבה לבקר בה כתייר.
תתפלאו. דווקא יהודי אמריקה עזרו לנו מאוד להשיג את הדירה. איך? היות שהשנה משום מה האמריקאים לא הגיעו כמעט לארץ לחגים, מחירי הדירות בירושלים צנחו למינימום, וכל מה שהיה עליי לעשות הוא להציע ליהודי כלשהו להשכיר לי את הדירה שלו והוא ישכור דירה בירושלים במחיר שפוי וישהה בימי החגים בצל רבו.
היו כמה יהודים שנענו להצעה. אשתי ביקשה מאימה ללכת לראות את הדירה המדוברת, כדי לוודא שהיא מתאימה לסטנדרטים של כאלו שכבר אינם 'ישראלים פשוטים', הם גרים באמריקה והילדים שלהם אפילו מדברים ברי"ש מתגלגלת, ולא רק. הם אפילו אוכלים רק אוכל שהוכנסו בו לפחות שתי חבילות סוכר כמנהג בעלי בתים חשובים דאמריקה, לא כמו הישראלים שמשום מה מעדיפים להשתמש במלח ובתבלינים.
אבל השווער שלי, שהוא הדוגמה האמיתית של יהודי ארץ הקודש האמיתיים שיש להעריץ, יהודי שיודע ש"ס בעל פה אך ברחוב נחשב לעוד יהודי פשוט, שאם תפנה אליו בתואר 'ר" הוא יכעס עליך, התרגז בכלל על ההצעה שצריך ללכת לבדוק את הדירה: "למה צריך ללכת לבדוק? יש שם מיטות? יש מקום לבנות סוכה? מצוין. אני מכיר את בעל הדירה, הוא יהודי יקר. הכל בסדר".
כדי לא לגרום למשבר שלום בית הסכמתי בלית ברירה, ואני שמח על כך בכל ליבי, כי אם הייתי בודק, לא הייתי לוקח את הדירה ומגלה שוב את מה שהחיים באמריקה כמעט השכיחו ממני.
כששאלנו כמה חדרים יש בדירה, ענו לנו שלושה. אבל כשהגענו לבית גילינו לחרדתנו שני חדרי שינה בלבד. פשוט בכל הלחץ של הטיסה שכחתי לרגע שבשונה מארצות הברית, בארץ דירה כזאת נחשבת לדירת שלושה חדרים, כי מחשבים גם את הסלון במניין החדרים, לעומת ארה"ב שבה סופרים רק את חדרי השינה.
אבל זאת הייתה רק ההתחלה, ואלמלי חוויתי זאת בעצמי לא הייתי מאמין שזה קיים עדיין. בבית הזה חיות יחד 13 נפשות, שני הורים מדהימים שהשאירו לנו דירה נקייה ומסודרת להפליא, ו-11 ילדים שישנים יחד בשבע מיטות. ארבעה בחדר ילדים, ועוד שלושה בסלון שהופך לחדר שינה בלילה.
עדיין לא הגענו לסוף. יודעים מה היו התמונות בסלון? כל הקיר המרכזי בסלון הורכב מעשרות (!) תעודות של הילדים מהחיידר והישיבה. כל תעודה של ילד, אם היא על בחינה על מסכתא, פרק, או סתם שעות רצופות, מקבלת מקום של כבוד. זה המשיך גם לחדר הילדים, שהיה מלא בשתי שורות של תעודות לאורך כ-ל הקירות. כשחיפשתי תמונה של אחד עשר הילדים המדהימים הללו על אחד הקירות, לא מצאתי. אלו הן התמונות שהבית הזה מתהדר בהן.
בהמשך פגשתי את בעל הבית והילדים המדהימים, רק כדי לגלות את העיקר. חושבים שהם מסכנים? חושבים שהם מרגישים עניים? הלוואי על כל ילדי אמריקה שמחת החיים של המשפחה המדהימה הזאת.
האבא יהודי ירא שמיים שקשה למצוא, לומד חצי יום בכולל, במחצית השנייה של היום הוא עובד קשה מאוד לפרנסתו. אחרי שהוא גומר את העבודה, הוא משמש כ'הֵיימִישֶׁער טַיילֶער' (מלצר בלע"ז) בחתונות, בקיצור, יהודי שעושה הכל כדי להביא הביתה לחם וחלב למשפחה הגדולה שלו. אבל אם ארצה להשוות אותו לחבריי באמריקה הגדולה, הוא ממש, אבל ממש, לא מרגיש שחסר לו משהו. טוב לו באמת. ורק בשביל התזכורת הזאת שהספקתי לשכוח בחיי הנוחות של אמריקה, היה שווה להגיע לארץ.

נכון, כמעט שום דבר בארץ לא יכול להשתוות לחיי הנוחות הגשמיים שאמריקה מציעה. זה לא רק ברמה המעשית, זה הרבה יותר ברמה המנטלית. הישראלי המצוי עסוק ברדיפה אחרי היום יום. הוא לא יכול להרשות לעצמו לוקסוסים כל הזמן. את המעט שיש לו הוא ישמור לאיזו הנאה אחת פעם בתקופה. לכן אין בארץ מושג כזה שמישהו יארוז לך קנייה בסופר, משהו שהוא חלק בלתי נפרד מהקנייה בסופר האמריקאי, כי אין לו כסף לשלם על השירות הזה. מכירת חסד שכונתית בחיים לא תוכל להתרחש באמריקה. האמריקאי יסכים לשלם כפול, העיקר לקבל הכל ליד הדלת, מה שימנע ממנו את הצורך להתאמץ.
המושג 'מותרות', שהוא כמעט מילת גנאי בלקסיקון הישראלי, לא קיים בכלל בשפה של היהודי האמריקאי שהוא ירא שמיים לא פחות ממקבילו הישראלי, לומד, אוהב ותומך תורה בכל ליבו ונפשו, אבל הוא לעולם לא יבין את הרעיון שיש מעדן מתוק ששומרים לשבת דווקא. הוא לעולם לא יבין מדוע לקנות עוף שלם אם הוא זול יותר מהעוף המחולק בכמה שקלים. זאת תודעת שפע, ומי שהקב"ה בירך אותו ביכולת, ודאי שכל דבר שיכול להקל על האישה שהיא זו שצריכה להתמודד עם הנטל בסופו של דבר, הוא מבורך. אבל דבר אחד ומרכזי הביקור בארץ הזכיר לי שוב: כל זה לא הופך את האמריקאי לשמח יותר.

אחרי הכל, שהות של חודש בארץ הקודש לימדה אותי שוב ששפע כלכלי אינו גורם אפילו בטעות לשמחת חיים או לאושר. אחרי ריקודים של שעות עד רבע לחמש לפנות בוקר עם אלפי יהודים מכל החוגים, בקרלין החסידית או ב'אהבת שלום' הספרדית (המקומות הכמעט יחידים בארץ שנשארו נאמנים למוזיקה האותנטית של פעם, שכמוה אפשר לפגוש היום רק במגזר הדתי לאומי, שכולנו יכולים להתבייש בטוהר הנגינה שהוא אימץ, שעה שאצלנו הוא נזנח עד כמעט נעלם), לאחר שעות של התרוממות מלאות קנאה באלפי הרוקדים שחולצותיהם משחירות מזעה אך פניהם בוהקות בשמחה טהורה, אתה מבין שאומנם החיים באמריקה הרבה יותר נוחים וגם הרבה יותר רגועים, לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה מנטלית, אבל במבחן התוצאה, תסלחו לי אחיי האמריקאים, אחיכם הישראלים אומנם לחוצים יותר, אבל בתכל'ס שמחים יותר. אושר הוא משהו פנימי. הוא פחות נמצא בדברים הנוצצים ויותר בתעודות הממוסגרות שמצאתי בדירה הצפופה בבית שמש. אם רק נדע לקחת את המעלות משני המקומות – יהיה לנו מתכון מנצח.