מסגור תקשורתי מעמיק את השסע

התבוננות בשנים האחרונות – ובפרט בשנה האחרונה – על סיקור המגזר החרדי בתקשורת המובילה בישראל, גורמת לרבים משני המגזרים, החילוני והחרדי, לזוע באי נוחות.

כאשר חוקרים את הסיקור של הציבור החרדי מבחינים בקלות בסיקור בהיקף גבוה ללא קורלציה למשקלם של החרדים בציבור. הבעיה היא שסיקור זה בעיקרו נוטה להיות שלילי, כאשר התקשורת תתמקד במקרים קיצוניים שאינם מעידים על הכלל או הרבדים השונים בחברה החרדית.

כציבור מובדל, הציבור החרדי מסוקר בעיקר על הפרות סדר וכדומה; לא מסקרים את מספר מוסדות הלימוד שנסגרו, אלא דווקא את אלו שנפתחו בימי הסגר. כך נגרם שמתדלקי הפילוג והשנאה משני המגזרים זוכים לתהודה גדולה ולבמה נרחבת שלצערנו משרתת את האינטרסים שלהם.

טבעי להשוות את סיקור החרדים לזה של הערבים – שני מגזרים שאורח חייהם שונה מזה של המגזר החילוני, כאשר שניהם מסוקרים מתוך הכללה. בסיקור שני המגזרים בולט ייצוג יתר של פוליטיקאים שהופך את אופי הסיקור לפוליטי.

כמו כן, בשני המקרים המסגור המקובל הוא "הם ואנחנו"; נוח לגופי התקשורת ולעורכים להבליט את המסר הזה ולהשפיע על התודעה באמצעותו. במסגור תקשורתי של הם ואנחנו התקשורת באופן טבעי עסוקה בלמצוא אשמים – עובדה שבלטה למדי במשבר הקורונה. העיסוק המתמיד בהפרות מחזק את המסגור של "הם ואנחנו" ומעמיק את השסעים החברתיים.

במקרה של סיקור החברה החרדית קיים תת-מסגור קשה ומפלג יותר: הם על חשבוננו. כלומר: כל הישג שהחרדים יזכו בו יבוא על חשבון המגזר החילוני. הקו הזה משרת פוליטיקאים משני המגזרים ותופס משקל רב בתקשורת.

דוגמה לכך היה אפשר למצוא בימים האחרונים, כאשר נחשפנו לסיפור ועדת החריגים סביב כניסה ויציאה מישראל לאחר סגירת נתב"ג. בתחקיר שפורסם הוצג כאילו חרדים ששבים ארצה זוכים להקלות ואילו חילונים נותרים בחו"ל. זאת דוגמה קלאסית המסגור הוא הם על חשבוננו, כלומר, ההקלות כביכול שזוכים להן חרדים הן על חשבון החילונים.

התחקיר נסב סביב ועדת ההיתרים שהוקמה ואמורה לאשר כניסת ישראלים דרך נתב"ג, אך המסגור של התחקיר היה סביב חרדים שנכנסים בקלות וחילונים שנתקעו בחו"ל. במקרה זה לא ראינו שנעשה ניסיון לאתר חילונים שנכנסו ארצה דרך קשריהם עם גורמי ממשל. במקום זאת העדיפה התקשורת להתמקד בהקלות-לכאורה לחרדים; שוב, מסגור של "הם ואנחנו", ובעיקר: הם על חשבוננו.

לאופי הסיקור של הציבור החרדי ישנה השפעה בלתי מבוטלת. באופן עקרוני, כאשר מנתחים השפעה תקשורתית תמיד מדגישים את השילוב של חוויה בחיי היום יום, בלתי אמצעית, והמידע שאנו נחשפים בתקשורת או בפעילות שיווקית אחרת. במקרה של הציבור החרדי החשיפה היום-יומית של הציבור החילוני היא מינימלית ובמקרים רבים אינה קיימת. אני משוכנע כי חשיפה של הציבור החילוני לזה החרדי ולהפך, הייתה יוצרת הבנה ואהדה בין הציבורים באשר לאורחות החיים והמנהגים השונים.

בסופו של דבר נותרנו רק עם החשיפה התקשורתית שלה אנו נחשפים, שמטבעה מובלת על ידי בעלי אינטרס בשני הצדדים וגופי מדיה שהאינטרסים שלהם לעיתים הם מסחריים, ולאו דווקא טובת החברה והציבור לנגד עיניהם. היא מוטה לכיוונים מסחריים ומנסה לשדר כמה שיותר תכנים שמעודדים את הצפייה או הקריאה.

אלו לרוב תכנים קצרים יותר, ולעיתים קיצוניים, שמושכים את העין. עליית כוחן של הרשתות החברתיות מגבירה מגמה זו, שכן התכנים ברשת שמקבלים ביטוי רחב יותר הם בעלי אופי קיצוני יותר, ואלו בתורם חוזרים ומוצאים את דרכם לתקשורת הממוסדת.

אחת הסיבות לבעיות האמורות: הציבור החרדי סובל מתת ייצוג בתקשורת. הייצוג הכמעט בלעדי הוא של פוליטיקאים שאינם תורמים לאיחוי הקרעים, בניגוד לציבור הערבי שזוכה בשנים האחרונות לייצוג שהולך וגדל, ואף נבנה מדד שבא לידי ביטוי בתקשורת לגבי ייצוג בני מיעוטים. הציבור החרדי אינו זוכה ליחס דומה; למרות שכמעט ואיננו זוכים לייצוג של אנשי כלכלה, תקשורת וכדומה שיציגו פן אחר, אנו לא שומעים קול חזק על הדרת חרדים בתקשורת, כפי שנעשה סביב הדרת בני מיעוטים.

זהו למעשה שורש הבעיה; הייצוג של המגזר החרדי צריך להיות רחב ומגוון יותר, ומעבר לפרשנות מגזרית גם לחשוף פנים נוספות – כלכליות, רפואיות וחברתיות – שיתרמו זוויות שונות לשיח התקשורתי. לצערי אינני רואה בטווח הקצר את השינוי, אולם כדי שזה יקרה צריך לעשות את הצעד הראשון והוא לפעול להופעת חרדים שאינם פוליטיקאים בתקשורת.

השינוי יהיה איטי ויארך זמן רב; תפיסות שמושרשות גם בציבור וגם בגופי התקשורת לא ישתנו בטווח הקצר – אך אני משוכנע שבטווח הארוך ובעבודה קשה ומשולבת הדבר יוכל להביא לשינוי בסיקור, ובסופו של דבר גם לשינוי בתפיסה הציבורית.

הכותב הוא מנכ"ל יפעת מידע תקשורתי

במקרה של סיקור החברה החרדית קיים תת-מסגור קשה ומפלג יותר: הם על חשבוננו. כל הישג שהחרדים יזכו בו יבוא על חשבון המגזר החילוני