שמעון ברייטקופף ד' שבט התשפ"ה

 

חמישה שקלים ונאום

לפני כמה שנים השתתפתי בכינוס מקצועי שהתקיים בעיר אילת. הגעתי בטיסה ומשם צעדתי לתור של המוניות שהמתינו לקבל את פני הבאים. שמתי את המזוודה בתא המטען, התיישבתי ליד הנהג ופלטתי את שם המלון.

"שלושים שקלים", הוא אמר.

"עשרים וחמש", אמרתי אינסטינקטיבית, כמעט בלי לחשוב.

הרי פראייר אני לא, ועם כל הכבוד לכולם אף אחד פה לא יעקוץ אותי.

הנהג התחיל לנסוע, ואחרי שתי דקות פתח במונולוג שאני סוחב איתי מאז ועד עכשיו: "תראה", אמר, "אתה מגיע פה למלון לאיזה כינוס. שילמת כרטיס טיסה, שילמת עבור שני לילות במלון, אתה תשלם בטח על מתנות לילדים ועל השתתפות בכינוס, טיפים למלצרים, טיפ לבחור שסוחב את המזוודות, שתייה קלה וחטיפים.

"כל החגיגה הזו תעלה לך כמה אלפי שקלים. עם אף אחד מכל נותני השירותים אתה לא תתווכח. לא עם חברת התעופה שגבתה ממך מחיר מפולפל, לא עם המלון ולא עם מארגני הכינוס.

"על מי אתה חכם? על חמשת השקלים של היהודי שבקושי גומר את החודש. דווקא פה החלטת לגלות את כישורי המסחר שלך? תשלם לי כמה שאתה רוצה. לא אתעשר מחמשת השקלים ולא אתה תהפוך לעני, אני כבר יהודי מבוגר, אבל אף פעם אל תהיה חכמולוג על מסכנים".

נתתי לו חמישים וירדתי עם לא מעט מחשבות.

האמירה שלו ליוותה אותי אחר כך תקופה ארוכה. המוח שלנו הוא דבר מורכב. אין כמעט מי שיודע להסביר לעצמו למה יש דברים שהוא מוכן לשלם עבורם כמעט כל מחיר, ויש דברים שהוא יילחם עליהם עד זוב דמו שלו, או דמו של המוכר. אין היגיון. יש אין ספור מחקרים שעוסקים בשאלות מה המשמעות של מאה שקל עבורנו, ובאיזו סיטואציה.

כשאתה קונה אוטו, אם יעשו לך הנחה של מאה שקל, אבל תצטרך ללכת חמש דקות לסניף אחר, כמעט בטוח שזה ייראה בעיניך קטנוני. אבל לחסוך שלושה שקלים במחיר הדלק אחרי שהוצאת את האוטו מהחברה, תיסע גם רבע שעה. למה? מי יודע.

 

ספת ביזנס בסלון

האדם תמיד מודד את המחיר ביחס לסביבה. אם הוא נמצא במדינה מזרח אירופית, בשוק הערבי או במדינות המזרח, הוא יילחם על אגורות; כשהוא נמצא במדינה מערב אירופית הוא לא יעז להתווכח על כלום. התרבות והסביבה מכתיבות את הכל.

אבל אין ספק שאנשים מוכנים לשלם הכי הרבה בשביל להרגיש תחושת עליונות על מישהו אחר.

מטוס הוא המקום היחיד שבו מעמדות חברתיים מתחככים זה בזה, ורואים זה את זה.

אם נסעתם לצפון ובחרתם במלון הזול ביותר, אתם תפגשו שם רק אנשים כמוכם. לא תמצאו בשולי המלון וילון שמאחוריו מסתתרים שועי עולם.

אתם לא תראו אותם, הם לא יראו אתכם. הסדר הישן יישמר.

אבל במטוס, כולם נדחסים לתוך גליל מתכת עם אשנבים צרים, ואת החלוקה החברתית כולה, על מכאוביה וייסוריה, עושה וילון ניילון דק שמהודק לדופנות המטוס בכפתורים.

נכון, לא קל לטוס במחלקת תיירים ולשבת על כיסא כך וכך שעות, אבל האמת היא שגם טיסה בביזנס, לפי השמועות, היא לא תענוג גדול כשלעצמו.

אם תעקרו את מושב הביזנס ותעבירו אותו לסלון שלכם, גם תמורת תשלום לא תסכימו לישון עליו לילה. אני אומנם לא ניסיתי – מסיבות עקרוניות אגב – אבל חברים שכן ניסו, אומרים שמדובר ב'מיטה' ברוחב 40 ס"מ, שמרופדת במזרן קשיח, שגורם לכם להתגעגע למזרן הישיבתי המחוק. אם תיתנו לחוצן שזה עתה נחת מהחלל לשפוט מה זה המתקן הזה, הוא יסיק מייד: מיטת עינויים למתנגד המשטר בסוריה.

אין בסיטואציה הזו לא חן ולא הדר.

אבל מה שמחזיק את העסק, הוא אנחנו, הציבור הגדול שמאחורי הווילון, שסובל קצת יותר.

העובדה שאתה איכשהו מגיע למצב שכיבה במתקן שינה מפוקפק, לא באמת מצדיקה תשלום של פי ארבעה מהמחיר המקורי של הכרטיס, אבל העובדה שבאותו זמן העוילם מאחורי הווילון מתכווץ למוות – לזה אין מחיר. אין הנאה שתשווה לה.

 

השולחן של הספונסר

והעניין הזה הוא יסוד גדול בחיים. אנשים מודדים את סבלם בהשוואה לרמת הסבל של זולתם.

קחו את מכוניות הענק, מלונות הפאר המוגזמים, כל הפינוקים חסרי הפרופורציות של העולם הזה – הם מתקיימים ונרכשים רק בזכות שכבת האנשים שמודרים מאותם מקומות.

המלון הכי זול בטבריה, שיש בו שירותים פועלים, ברז תקין ומזגן, שלא לדבר על מקרר משרדי קטן, היה רק לפני חמישים שנה נחלתם של שועי תבל. למי היה מזגן בחדר? למי היה שירותים בבית? ומקרר?

את כל זה אני כותב אחרי שבת באחת מקהילות הגולה. בגלל הרגישות, לא אכתוב את המקום, אבל אפשר כבר עכשיו לגלות שלא מדובר באוקראינה או מרוקו.

אין בית מדרש בלי חידוש, ואני אוהב מאוד את הקהילות היהודיות בחו"ל שתמיד מנפקות תובנות מרתקות.

הקהילה המדוברת היא קהילת ענק שבשבת הזו נהנתה מריבוי תיירים שהגיעו לפקוד את העיר במסגרת חופשת החורף.

הקידוש נועד לכמה מאות אנשים אחרי תפילה לא קצרה, שמכניסה גם את הרגועים ביותר לבולמוס. אין ספק, אירוע לא קל שמצריך לוגיסטיקה והכנה מרובה.

אבל מי שתרם את הקידוש, המכונה 'הספונסר', גילה איך הוא יכול לעשות לו מחלקת עסקים באמצע הקידוש. הוא תרם קידוש שכמותו לא רואים בארץ. באמת שפע עצום ורב. היה דוכן עם כל הסט הרגיל: קוגלים, טשולנט, ושאר מעדני השבת, ולצידו היו דוכנים לפי קטגוריות. דוכני דגים מכל הסוגים, מעושנים ורגילים, שלמים ומפולטים, וכמובן גם גפילטע פיש לציבור שלא מוותר. דוכן נוסף התמקד בנקניקים ובשרים כבושים ומעושנים מכל הסוגים, שנחתכו ועוצבו ביד אומן. דוכן אחר התמקד בעוגות ומאפים, דוכן נוסף בסלטים מכל הסוגים, בדגש על סלטי ביצים בכמה וכמה וריאציות, וזאת לצד דוכנים שמאחוריהם ניצבו שפים בכובעים לבנים וסכינים ארוכות ופרסו לציבור נתחי בקר שומניים.

שלא לדבר על השתייה, השירות, הכלים, הפרחים ומה לא. הכל היה נפלא, מעוצב ולחלוטין נעדר טעם.

מתברר שטעם טוב וכסף לא תמיד הולכים יחד. קוגל אטריות ופרוסת מלפפון חמוץ בקידוש שנערך בקרוון במודיעין עילית, יספק לכם חוויה של טעמים הרבה יותר מכל מה שהוגש כאן על הברים היוקרתיים. אבל על זה נרחיב בהזדמנות אחרת.

מה שמשך את עיני הנוכחים היה מתחם מגודר במרכז האולם שבתוכו הוצבו כיסאות ושולחנות מפוארים, ערוכים בכוסות קריסטל שמלצרים הבריקו דקות ארוכות לעיני כל, ומנות ערוכות בכלים מיוחדים. אלא שכל זה היה מיועד רק לספונסר, משפחתו ואוהביו.

כולם נהנו מהאוכל, כולם שתו, דיברו וקשקשו, אבל הוא היה היחיד שהיה במחלקת עסקים. הקידוש הזה עלה לו מן הסתם 50 אלף דולר לפחות, אבל במחירים של מחלקת העסקים היום, הוא עשה עסקה מצוינת.

 

ליהודי אין מחיר

הציבור בארץ היום עסוק מאוד במחיר שאותו אנחנו משלמים בעסקת החטופים הנוראית עם חמאס.

מחיר נורא שאת ההיקף שלו אנחנו עדיין לא תופסים.

ראיתי סרטון של ערבי שצועק איך מעכבים מיליון ערבים מלחזור לצפון הרצועה בגלל ארבל יהוד אחת. וזה כל הסיפור.

יהוד אחת שווה מיליון ערבים.

השווי שאנחנו מוכנים לשלם עבור כל יהודי, הוא בלתי נתפס בשכונת המגורים שלנו. הם בטוחים שאנחנו פראיירים.

אבל בניגוד לעולם השקר שמסביבנו, כאן אנחנו רואים כיצד משולם מחיר כבד מאוד על משהו אמיתי. משהו שגם ממחיש את הערך האמיתי שיש לנו לחיי אדם.

וכן, להבדיל אלפי מיילים של הבדלות, ממש כמו הדוגמאות של שולחן הספונסר ושל מחלקת העסקים במטוס, אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הגבוה של הביזנס, בין היתר משום שאנחנו באמת מבדלים את עצמנו מהשכונה הברברית והפרימיטיבית שלידנו.

יצא שמכל אומות העולם אנחנו מוקפים בעם הנחות והפרימיטיבי ביותר, שאין לו ערך לחיי אדם, לא שלו ולא של שכניו, ומחייב אותנו בעצם קיומו לזכור ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא כמותם. שאנחנו במחלקה אחרת. שהמושגים שלנו שונים. שהעולם שלנו שונה.

נכון, המחירים מופקעים, ואנחנו נמצאים בסביבה שלצערנו הדבר הכי זול בה הוא חיים אדם, וגם אנחנו היינו אמורים להיכנס לאותן מחשבות ולאותם הרגלים – אבל למרות השכונה הקשה הזו, העם היהודי זוכר מה הוא צלם אלוקים. ועל זה גאוותנו.

אני כותב את הדברים גם בהקשר לשיח שלאחרונה מגיע גם לציבור שלנו, שתוהה למה אנחנו לא מתנהגים כמותם. למה אנחנו מתעקשים לשמור על צלם אנוש, למה אנחנו לא מחזירים להם באותו מטבע, למה אנחנו לא טובחים בבלתי מעורבים, לא רוצחים ללא הבחנה, ואולי כבר נהיה כמו פוטין ונשתלב באווירה המזרח תיכונית שמסביב.

זו היא בדיוק הנקודה.

אנחנו משלמים ביוקר, כי אנחנו נמצאים בסטטוס שונה.

ההשוואה קשה לעיכול, אבל בסופו של דבר מחיר הוא לא נגזרת רק של ערך אמיתי, אלא של נכונות לשלם. מושב בביזנס לא באמת מגלם רק את הערך שלו, הוא מגלם גם את היחס של הסביבה אליו, ובאזור כולו יודעים, שחיים של יהודי שווים המון.

שנזכה להכיר גם בעצמנו, בערך שלנו כיהודים.