למורת רוחה | מדורת השבט

בפסח שני, בהפסקה הגדולה, ישבתי בחדר המורות ופתחתי בהידור רב את הכריך הטעים שהכינה לי הבוקר בתי הסנדוויצ'ית רינה: שתי פרוסות לחם לבן עבות, שניצל תירס, טחינה, סחוג וחמוצים. חייכתי למול יצירת המופת ונגסתי בה בעונג, כשלפתע צדו עיניי התמות את העיניים של המורה מתוקה מימין, ושל המורה מזל משמאל, ננעצות בי בתימהון.
"מה? מה קרה?" העברתי את הביס מצד לצד. "יש בעיה עם הכריך שלי?"
מתוקה עפעפה והזיזה חצי פרצוף הצידה. "אם היית מביאה את הכריך הזה אתמול, רוחה, אז לא הייתה בעיה. אבל היום?!"
"מה הבעיה עם הכריך שלי היום?" ניגבתי שביל טחינה שפילס לעצמו נתיב לסנטרי, "אפשר לדעת?"
"הא!" הניפה המורה מזל את אפה לתקרה, "אני מתפלאת עלייך שאת בכלל שואלת, רוחה. הרי ידוע מקדמת דנא, שלאורך חג הפסח, יש להחביא חבילת מצות אחת במחסן, או איפה שלא יהיה, ולשמור עליה מכל משמר עד לפסח שני, שבו מביאים ברוב עם מצות עם ממרח שוקולד לתלמידות! איפה הדוגמה האישית שלך, רוחה?!"
"אולי היא מתחבאת במחסן!" צחקקה מתוקה וצירפה אליה את מזל, ושתיהן נגסו בעדינות במצות יבשות עם ים של שוקולד, והתרברבו לפני כולן רַבְרוֹב וָשׁוֹב, על פעילות המצות שהן הכינו עוד מזמן הניקיונות ועל האושר הצרוף של בנות כיתותיהן כשראו את ממרח השוקולד מבצבץ מהתיק.
אחר הצהריים ישבתי מתוחה ועצבנית על הספה והבנות מסביבי. "את לא אשמה שהעכברים במחסן של אבא כרסמו לך את המצות של התלמידות", ליטפה אותי חדווה, "דלגי על זה!" וכולן הנהנו.
"רגע!" קפצה ניקול, הבת של השכנים, שמתנחלת בביתי ללא הרף, "יש לי רעיון, רוחה! הפעם הן עקפו אותך, או קיי? אבל בפעם הבאה שיש פעילות שווה, את תעקפי אותן בסיבוב!"
"איך?" נפקחו עיניי כמסלול המראה, "יש לך רעיון בשבילי???"

"ברור! אני אדבר עם דוד שלי שיביא לי את כל משטחי העץ מהמכולת שלו, וככה, בפעילות של ל"ג בעומר, לכולן תהיה מדורה מצ'וקמקת, ולכיתה שלך תהיה מדורה ענקית!" שק תפוחי האדמה כבר היה מוכן ליד הדלת. ארזתי בשקית גדולה סליל חוט ברזל, מלח, פלפל שחור, גפרורים ושירונים, לחימום האווירה. הכל היה מוכן לפעילות הכי שווה בכל בית הספר! אוהו!
הגעתי לחצר בשבע וחצי, ומושיקו עזר לי לגרור את המשטחים הטריים ולהעמיס אותם מאחורי הבניין. אחרי ששחררתי אותו לדרכו, עליתי בצעדים קלילים ובלב מרנן לכיתה שלי. "בוקר טוב, תלמידות יקרות! היום נעשה מדורה כיפית בחצר!"הבנות צעקו: "יש!" ורק פאני נאמני פזלה לעבר השקית שלי. "מה יש לך שם, המורה?"
"זאת הפתעה!" רכנתי לעברה, "והפתעות לא מגלים!"
אחרי שהבערנו את האש, הגיע הזמן להוציא את תפוחי האדמה. מייד שלפתי את חוט הברזל ואת המשימה הכי יפה ששמרתי לרגעים מרגשים: "עכשיו כל ילדה תבחר את הבאה שתשחיל תפוח אדמה לחוט, ותגיד לה מחמאה, ואז תהיה לנו שרשרת של מחמאות!"
"אבל המחמאות יישרפו במדורה, המורה", מלמלה פאני נאמני לעצמה.
"לא יישרפו, פאני!" הכרזתי בקול, "הם יתבשלו! ואז כל אחת תאכל את המחמאה של חברתה! היש יותר סימבולי ונפלא מזה?"
בדיוק כשהייתי באמצע המונולוג המרגש, הופיעו התלמידות של המורה מתוקה, ושיפודי מרשמלו בידיהן. ניסיתי להרחיק אותן, אבל אז באו משמאל תלמידותיה של המורה מזל עם שיפודי נקניקיות וצ'יפס עטור בקטשופ.
"המורה", נעצה פאני עיניים בנקניקיה הרותחת והעסיסית, "אולי עד שתפוחי האדמה שלנו יהיו מוכנים, נלך לטעום קצת מהאוכל של הכיתות האחרות?"
בלית ברירה הסכמתי. השחלנו בזריזות את תפוחי האדמה, בצירוף מחמאות חפוזות, וברגע שזרקתי הכל לאש, הבנות התפזרו לארבע הרוחות במהירות האור. ראיתי שנשארתי לבד עם מדורה מכובדת, כשמעלי בוערת מדורה טבעית, הלא היא השמש, ולכן הלכתי לשתות פטל בטעם ענבים בחדר המורות, ואחר כך עמדתי מתחת לתריסים של המזגן והכנתי קפה.
הייתי באמצע השלוק האחרון, כשרעש צ'קלקה החריש את אוזניי. מייד קפצתי לעבר החצר ומה ראו עיניי? את נציגי משטרת ישראל, מד"א ולוחמי האש, וגם עשן אפור מיתמר: מהמדורה… וגם… מהאוזניים של תרצה המנהלת.

מָצָב רוּחָהּ
מתוך דף קשר: להורים היקרים שלום! השבוע זכינו, אני ובנותיכן היקרות, לראות עין בעין את הפסוק: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". אשרינו! נמשיך להחמיא זו לזו, ל"ג שמח!

מַדְּעֵי רוּחָה
מְזַמֵּר בְּחֵן ק"ב (פתרון החידה הקודמת: ספירה)

לְאָן נוֹשֶׁבֶת רוּחָהּ
הרמת מדורה כיתתית:
נגד: לא! אין לי תקציב לאנטרקוט, סטייק עין ונקניקיות מרגז!
בעד: אם להורים יש תקציב לאנטרקוט, סטייק עין ונקניקיות מרגז, אני מתנדבת להביא פחמים.

למורת רוחה' הוא מדור הומור וכך יש להתייחס אליו. הכותבת אף היא מורה ומחנכת ילדי ישראל, זה שני עשורים.