למטיבי לכת

אמרו לו שילך לקחת את סבא מבית הכנסת לאחר התפילה בליל שבת. בסוף סבא לא התעכב בבית הכנסת והם נפגשו בהמשך הרחוב. בחזור הם חלפו שוב, ביחד, ליד בית הכנסת, והזאטוט דרש שתקוים ההבטחה להיכנס לבית הכנסת, גם אם התפילה הסתיימה זה מכבר. "בית כנסת!"

הבטיחו – צריך לקיים. הסבא היה אני. לקחתי אותו אל בית הכנסת, הריק בשעה זו. הוא ניגש אל ארון הקודש לנשק את הפרוכת ובהמשך ביקש לשבת על ספסל בית הכנסת ולפתוח סידור כדי לחפש 'אל"ף'. אבל לפני כן, בעומדו על המדרגות היורדות מארון הקודש, הוא גילה בצמוד אליהן את ה'כיסא של אליהו', העומד שם דרך קבע, מוכן לבריתות.

הכיסא עצמו עשוי עץ מגולף, אך הריפוד עשוי מקטיפה בצבע בורדו.

"תורה!" אמר הנכד והצביע על הקטיפה, מבקש לנשק אותה.

בעיניו זה כמו מעיל ספר התורה שבתוך ארון הקודש ושאותו לא ראה הפעם, ואם כך – צריך לנשק. "תורה!"

לא ברור מה הוא מבין בגיל זה. אחד הנושאים המרתקים הוא מה באמת עובר להם בראש ומה הם באמת 'מבינים'. כי הם מבינים כל כך הרבה, אבל ברמת המשכל וזווית הראייה הילדותית שלהם. לפעמים מבצבצות כאן ושם תובנות מדהימות של חשיבה מקורית ופרשנות תמימה לאירועים שכלל אינן עולות על דעתנו, המבוגרים. מה עובר בראש הקטן והמתולתל הזה? מה משתקף בעיניים הערניות והבורקות כל כך, ששום רז לא נסתר מהן?

לפחות עכשיו ברור: קטיפה בורדו, בטח בתוך בית כנסת – זה תורה.

לפני כחודשיים הוא ביקש לראשונה להצטרף למנחה בשבת. הוא שרד עד לאחר קריאת התורה. בהוצאת ספר התורה, כשניגשו איתו לנשק את הספר, הוא החליט בניגוד לכולם שלספר התורה מגיע 'חיבוק' חם. בסולם הערכים שלו נשיקה היא מעשה רגיל דבר יום ביומו, אבל חיבוק הוא כבר משהו עם רגש וקשר עמוקים.

ולא שהוא ראה את זה אצל מישהו, בסך הכל מדובר במנחה של שבת רגילה בשטיבל עמוס, אבל זה מה שליבו הקטן שידר לו והוא אף אמר: "חיבוק!"

*

ואנו, המבוגרים החכמים כל כך, בעצם בכלל לא שונים. נכון, אנו רואים בחלק החיצוני של התורה קצת יותר עומק מאשר רק קטיפה בצבע הנכון, אבל מצד שני, היכן החיבוק התמים כל כך?

הגאון רבי אלעזר שמחה וסרמן זצ"ל, בנו הבכור של רבי אלחנן הי"ד, הסביר פעם למה לפני קריאת התורה מברכים 'אשר בחר בנו' ולאחריה 'אשר נתן לנו תורת אמת'. למה לא להפך? והוא המשיל את זה לאדם שחברו נותן לו מתנה עטופה. ברגע הראשון המקבל עדיין לא יודע מה מכילה החבילה הסגורה, אבל הוא מודה מקרב לב על כך שהוא זה שנבחר לקבל מתנה. רק בהמשך, לאחר שפתח אותה וגילה מה היא מכילה, הוא מודה שוב, והפעם על תוכנה של המתנה.

גם אנו מברכים קודם כל על כך שהקב"ה בחר דווקא בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, עוד בטרם נדע מה היא מכילה. נעשה ונשמע. לאחר הקריאה, כשכבר גילינו מה החבילה מכילה, אנו מודים שוב והפעם על התוכן, תורת אמת וחיי עולם.

לכן חשוב שלא להישאר רק עם הקטיפה אלא להבין גם מה התכולה של המתנה.

*

אצלנו בבית הכנסת השכונתי, חניכי הישיבות, הגדוש בני תורה אמיתיים, עמלי תורה כפשט הפשוט והמעשי ביותר של המושג, אורך ה'אהבה רבה' של בוקר חג השבועות זמן רב, כמו שנהוג בחלק מהישיבות. מי שלא יודע או לא התרגל, עלול למצוא את עצמו בסוף הברכה ממתין לשאר הציבור דקות ארוכות ונלחם בשמורות עיניו הנעצמות מרוב עייפות לאחר ליל שימורים.

זה חלק מה'חיבוק', מהפינות הכי עמוקות החבויות בנבכי הלב. זה התחיל אצל מורנו הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, שהפך את בית הכנסת השכונתי לישיבה וכולל של ממש. זה השיא של ליל שבועות. אברכים מתמוגגים בדמעות, ששוטפות את פניהם המזוככים אחרי לילה של תורה.

אין ספק שהדבר קשור בקשר בל יינתק להבנה העמוקה של תוכן המתנה. כגודל העומק, כך חוזק החיבוק. איך מגיעים לזה? בשיר המפורסם שלא נודע מקורו 'כד יתבין ישראל' מודגש 'ועסקין בשמחת התורה'. לא 'ולומדין תורה', לא 'שמחים בתורה' – 'ועסקין'.

לשון ה'טור' (או"ח סי' מ"ז) המפורסמת: "ונוסח אשכנזים 'לעסוק בדברי תורה'" – בניגוד לנוסח 'על דברי תורה'. מה ההבדל? מסביר הב"ח: "נראה דלפי שעיקר ההבטחה שהבטיחנו הוא יתברך לא היתה אלא על עסק התורה הוא העמל והטורח כמ"ש 'ואם בחוקותי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה שבעל פה"…

ללמוד בעמל ובטורח. על זה באות הבטחות התורה, ועל זה מברכים. לזה התורה קוראת 'הליכה'. כך מתקדמים. ומגיעים.

הט"ז מרחיב על פי הגמרא בתשובה לשאלה על מה אבדה הארץ "עד שפירשה הקב"ה בעצמו שנאמר 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה'". הגמרא מבררת מה ההבדל בין 'ולא שמעו בקולי' לבין 'ולא הלכו בה' ומסבירה בשם רב: "שלא ברכו בתורה תחלה".

הט"ז מסביר ש'לא הלכו בה' פירושו שלא עמלו בתורה, עמל זה 'תלכו'. "לפי שלא הלכו בה, שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה כמ"ש על 'בחוקותי תלכו' על מנת שתהיו עמלים בתורה… וזהו שלא ברכו בתורה תחילה, כי הברכה היא 'לעסוק בדברי תורה' דרך טורח דווקא".

וכל אחד יכול. גם בדף יומי, אפילו במשנה יומית, אפשר להשקיע. כמה דקות. אבל לעמול. דרך טורח. 'ועסקין'.

*

דווקא בתקופה זו, הקרובה כל כך לביטול הסופי של הרע, עושה הפרוגרס את נשימותיו האחרונות, בניסיון לשרוד. התרגום המעשי שלו ביהדות מתמצה במחיקת המילים 'בחר בנו מכל העמים' ב'סידורי' הרפורמים. מבחינתם זה חלילה 'כפירה' בעיקרי האמונה שלהם, עפ"ל.

מצד שני הקדושה הולכת וגוברת ומגיעה לפינות הנידחות ביותר, בניגוד לכל היגיון. קם בארץ דור של נוער המתמרד נגד ניתוק וכפירת אבותיו ומיישם את הבטחת הנביא 'והשיב לב בנים על אבותם', בצורה מופלאה ביותר. בתחילה הם קולטים אומנם רק את הקטיפה, את החיצוניות – אבל זה מספיק כדי לגרור אותם בהמשך פנימה.

אחד מאושיות השמאל שהתפכח בתקופה האחרונה הגדיר זאת במילים הכי פשוטות: "טבחו בנו בגלל שאנחנו יהודים, לא בגלל שאנחנו ישראלים!"

ועדיין זו הקטיפה בלבד. אבל אנו מברכים בתורה תחילה ולא מכירים רק את ה'בחר בנו', אלא גם את ה'תורת אמת' וה'עסקין בשמחת התורה'.

חג שמח.