לפידי תודעה

להסתכל מהצד על האור שבמרכז

האמת שהיו אזהרות מקדימות. צליל עמום של מוזיקה ועוד שורה של מנורות צבעוניות על היכל ישיבה. לאדם עם 'אידישע קאפ' זה אמור היה להספיק. אבל כנראה שמשמיים הרדימו את כל החושים.
מבעד לחלון הרכב אני מבחין בשורות של ילדים עם לפידים בוערים. הם פונים מרחוב צדדי אל הרחוב הראשי. מאות מטרים אחריהם מזדחל הרכב המפורסם עם המנורות והמוזיקה. ואחרי מאה מטר נוספים, חופה מקושטת ותחתיה ספר תורה חדש.
ברחובות המרכזיים של רמת בית שמש ב' לא נהוג להסתייע בשירותיה של משטרת התנועה הציונית. על חסימת כביש מסודרת לא שמעו פה. כשמדברים כאן על דרכים חלופיות, מתכוונים לחברת האוטובוסים 'דרכא אחרינא' המתחרה של אגד.
וכך, ללא שום התראה מוקדמת, מוצא את עצמו יהודי תקוע באמצע הכביש.

אנציקלופדיה של גאונות. הרב מאיר וונדר ז"ל

שמונת שלבי הזעם חולפים בתוך שניות. המוח כבר סוגר חשבונות עם כל הקנאים מהטיילונג בהונגריה, דרך רצח דהאהן ועד לקדושי מירון (תשפ"ד כמובן). אבל אחרי דקה של מחשבות ואיחולים שקטים לטנדר של יס"מניקים עם מגייקעס שישברו פה פרצופים; ההכרה הולכת ומתבהרת: ברבע השעה הבאה אתה לא הולך לשום מקום. עדיף לדומם מנוע ולפחות ליהנות מהמצב.
לא הרבה פעמים בחייו של יהודי חרדי יוצא לו לעמוד בצד ולהביט באירוע שהוא עצמו השתתף בו עשרות פעמים בחייו.
יש משהו מטלטל בהתבוננות הזו. פתאום אני מבין שהיא חסרה לנו בחיים. מאז שנולדנו אנחנו לומדים, מתפללים, עושים מצוות – אף פעם לא יוצא לנו לעמוד רגע בצד ופשוט להתרגש מהדברים הללו שאנחנו עצמנו עושים.
הנה למשל אירוע של הכנסת ספר תורה. יהודי בן גילי כבר עבר בו את כל השלבים. את הפעם הראשונה עשיתי ליד אמא, בצד; לאחר מכן כשבגרתי – עברתי לשורת הלפידים; וכשעוד יותר בגרתי – הגעתי למעגלי הרוקדים ואז אפילו זכיתי לקבל ריקוד קצר מתחת לחופה. מעולם לא יצא לי פשוט להתבונן על המעמד הזה.
עכשיו, מהצד, אני מתבונן ולאט לאט מרגיש את השערות מסתמררות על הידיים.
וואו, איזו עוצמה יש בזה.
מאות אנשים, נשים וטף, עוצרים את כל סדר היום שלהם. יוצאים לרחוב וקופצים בהתרגשות. והכל לכבודו של ספר.
מהמקום שאני עומד בו אי אפשר לראות את ספר התורה עצמו. רק את הכתר הכסוף שעל ראשו. יהודי של צורה, לבוש בגדי שבת, מחבק אותו כמו שמחבקים ילד אהוב.
ופתאום רחוב שלם, מלא בחנויות לבוש ומאכל, נעצר ומכריז בקפיצה קצבית: "אוי א-ש-ר-י ה-ע-ם שכ-כ-ה ל-ו, אשרי העם שהשם אלוקיו".

ערב מתן תורה הוא זמן של חשבון הנפש.
השיעור הראשון שמלמדים אדם שבא לעסוק בתקשורת, מסתכם בשלוש מילים: "אדם נשך כלב". כלומר, כדי לכתוב על משהו ולדון בו, הוא חייב להיות קצת חריג. אף פעם לא תראו בשום עיתון כותרת: "מיליון אנשים יצאו הבוקר הביתה וחזרו בשלום". ואם תראו, כנראה שתפהקו ותעברו לאייטם הבא, שמתאר את האיש היחיד מתוך המיליון שנחטף באמצע הדרך. זה כבר מעניין.
כך פועל המוח שלנו. השגרה משעממת אותו, מובנת לו מדי. כדי להסעיר אותו, חייבים לקחת אותו הכי רחוק מאזור ההרגל.
העיירה הכי משעממת ביפן יכולה לרתק אותנו כקוראים – הרבה יותר מאשר הרחוב הכי סוער במדינה הכי סוערת בעולם, שהוא כנראה רבי עקיבא בבני ברק. את זה אנחנו פשוט מכירים.
כשאני עומד כאן על המדרכה ובוהה בעיניים דומעות במאות היהודים שמפזזים ומכרכרים לכבוד התורה, אני ממש חש את ההחמצה הגדולה. כמה מאמץ מילולי צריך לעשות, כדי לגרום לאנשים להתרגש ממעמד כל כך מרגש.
סף הרגש שלנו היום דורש מעמד של ע"א רבנים גוזזים ע"א כבשים ועורפים עוד ע"א פטרי חמור, וזועקים י"ג מידות של רחמים – בשביל שנתחיל להתעניין במאורע (וכמובן שנסכים גם לתרום ע"א כפול ע"א שקלים לי"ג חודשים).
ולדבר יש השלכה ישירה על כל המתרחש סביבנו.
לא פעם אני מקבל מכתבים ותגובות מיהודים יקרים שהנקודה הזו ממש מפריעה להם, ובצדק. "יש בציבור שלנו כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה תורה, כל כך הרבה חסד, למה תמיד להתעסק בשוליים?!"
אודה ואבוש. ארך לי זמן רב להבין מה בדיוק מפריע להם. מה אתם רוצים?! הייתי מטיח בהם, שאהפוך למשגיח בישיבה?! שאכתוב כמה תורה יש בעולם?!
הבקשה הזו הזכירה לי את הידיעה הקבועה שמופיעה בעיתונות החרדית בכל שנה ביום שאחרי החג. משהו עם כותרת "ברוממות ותעצומות, חגגו רבבות אלפי ישראל, את חג מתן תורתנו". כמי שעבד בכמה עיתונים נראה לי שלא אפתיע איש כשאספר שהידיעות הללו מועתקות מילה במילה משנה לשנה, עם אותן טעויות דפוס.
אבל ככל שחולפות השנים, אני מתחיל להבין שיש בכל זאת צדק בדברי המגיבים.

לפני כשבוע רעשה התקשורת הישראלית מתמונה אחת מאוד לא פשוטה. נראו בה כמה וכמה בחורי ישיבה – לפחות לפי לבושם וחזותם החיצונית – צופים במשחק ספורט שבחלק מהעיתונים החרדים נהוג לא לקרוא לו בשמו. משהו שמשלב כדור (לא אקמול) ורגל (לא חג).
התמונה הזו מרתיחה. היא בהחלט השראה לטור ארוך ועסיסי. אבל אז אתה פתאום נזכר, שממש באותה שעה רבבות צעירים ישבו בהיכלי התורה – עזבו את כל מה שסוער מסביב – וריכזו את מוחם באותיות רש"י קטנות וניסו לפצח את תוכנן.
השנה האחרונה לא הייתה פשוטה לאף יהודי בעולם. כל כך הרבה יהודים איבדו חיים, איבדו שמחה, איבדו את שלוות הנפש. אך הכאב הזה מתווך ומתוקשר. יש לו לגיטימציה. הם הפכו לגיבורים בעיני הסביבה. כולם הרימו דגלים וענדו סרטים לכבודם.
ובתוך כל הקושי הזה יש הקושי של עמלי התורה. בתקופה האחרונה יצא לי לפגוש לא מעט בחורי ישיבות. כל מפגש שכזה מרחיב את הלב ואת הנשמה. אבל אי אפשר שלא לחוש בעננה שקופה של נמיכות רוח שאופפת חלקים מהם. מכל עבר מאשימים אותם. דנים בהם, מנסים למצוא להם 'פתרון'.
לדבר הזה יש השפעה על המורל הפנימי. על הדימוי העצמי של לומד התורה.
אגב, טועה מי שחושב שהדרך לסלק את התחושות הללו עוברת באמצעות הפגנות, הקצנות, או עיוות נתונים. מי שצועק "נמות ולא…" – לפעמים רק מעורר גיחוך בסביבה הקרובה שיודעת אם הוא באמת מוכן למסור נפש כשזה מגיע ללימוד תורה.
והנה חופת ספר התורה המקושטת חולפת. המוזיקה גם היא משתנה. בשנים האחרונות מישהו הלחין גרסה חדשה ומקפיצה למילים המצמררות של "כד יתבין ישראל".
עכשיו הרחוב שמולי רוקד בסערה ומעניק תשובה אחת עמוקה לכל התהיות. הנה הם, לומדי התורה של שלהי תשפ"ד. לא קל להם. הכל מסביב מבולבל ומתעתע. יש הרבה "צערא" מסביב. אבל הם, קדושים שכמותם, אין להם זמן לצער הזה.
והנה הם רוקדים. את המילים הכי דומעות שיש, הם רוקדים.
וקודשא בריך הוא אומר לפמליה דיליה: חזו חזו. תראו אותם, בחורי הישיבות של חורף תשפ"ד. לא קל להם. הכל מבולבל להם. והם רוקדים.
ועסקין בחדוותא דילי.

ובמעבר לא חד.
תתבוננו רגע בשורה הבאה: "יושבי הערים והעיירות היהודים בגליציה סרו למרותם של רבנים ואדמו"רים", כך, במילים הפשוטות הללו, נפתח אחד הפרויקטים הספרותיים הכי מרשימים שנערכו בשנים האחרונות בעולם הספר החרדי.
למפעל האדיר הזה קוראים 'אנציקלופדיה לחכמי גליציה'. אלפי(!) עמודים צפופים שבהם אפשר למצוא כל פרט ובדל מידע על כל אחד מאלפי הרבנים והחכמים של יהדות גליציה.
כשהמפעל הזה יצא לאור השנה הייתה תשל"ח. איש עוד לא חלם אז על תוכנות חיפוש. את כל ים המידע הזה נאלץ יהודי אחד שקט וחרוץ לאסוף, פרט אחר פרט, בשקדנות של נמלה עמלנית, ובידע אנושי בלתי נתפס.
אם תחפשו בתוך הספר פרטים על המחבר הגאון הזה, תגלו רק את שמו – מאיר וונדר. בלי שום פרט נוסף. עכשיו, כשתחזרו אל השורה הזו שפותחת את ההקדמה, תוכלו להבחין שראשי התיבות שלה, הם אותיות שם הוי"ה הקדוש.
אותו מחבר גאון שקדן וצנוע הוציא עוד שורה ארוכה של ספרים ופרויקטים מרתקים. באף אחד מהם הוא לא כתב מילה על עצמו. ברוב הספרים אין בכלל הקדמה. באלו שיש, היא כמעט טכנית. ותמיד אפשר לזהות את שם הוי"ה בפתיחה: "ידידיי היקרים והנכבדים הפצירו בי" (הקדמה ל'אלף מרגליות'), או "יודעים הרבנים ומבינים הצורבים" (הקדמה לפרויקט המפתח על השולחן ערוך 'מאיר לציון').
שנים רבות חלמתי לפגוש את המחבר הגאון לשיחה מעמיקה. קיוויתי לראיין אותו ולפרסם את שמו ברבים, אבל כמו שקורה לחלומות גדולים, הם נדחים מפני עניינים קטנים יותר.
לפני כשנתיים ביקרתי בבית החולים 'שערי צדק'. נכנסתי להרטיב את גרוני בחדר האש"ל (לצערי אינני זוכר את שמו). ושם אני פוגש יהודי זקן יושב על כיסא גלגלים. ופתאום הוא פונה אליי ושואל לשמי. היה נראה לו שפניי מוכרות. הוא קרא פעם, והזיכרון הצילומי שלו קטלג.
בתגובה שאלתי אני לשמו. והוא השיב: "מאיר וונדר, כנראה אתה לא מכיר". מרוב סחרחורת הנשימה נעתקה. לא ככה דמיינתי אותו. "הרב וונדר", תיקנתי. והוא חייך. "כתבתי על יותר מדי 'רבנים' בחיי. כדי להפוך לרב, צריך לקבל סמיכה. לא מספיק שאתה נהנה מהספרים שלי".
רבע השעה הבאה הייתה דחוסה. פרקתי עליו כמה שאלות שביקשו מענה. על הדרך הוא אישר לי את השמועה על חיבור נוסף שהוא כתב ומישהו אחר חתום עליו. ואז הוא נעלם. "לא צריך לעשות לי הספד בעיתון", הוא צחק.
השבוע עולם הספר התורני נפרד מאחד המלקטים החשובים שלו. הוא נעלם ואיש לא ידע את סודו.
יהי זכרו ברוך.