לקרב את הקרובים

אפס סובלנות

השבוע יצא לי להשתתף בדיון סוער ורב משתתפים שעסק ביחס של החברה החרדית לשוליים ההולכים ומתרחבים שלה. אנחנו רואים אותם, אנחנו חיים איתם, אבל במקרים רבים הם גם מצליחים לאתגר את השיח.

מישהו הביא דוגמה של צעירים שלא התנהגו לפי ההלכה וקבע בפסקנות שעלינו להוקיע אותם מחוץ למחנה. לגנות בנחרצות. לגלות אפס סלחנות. לא להשאיר זכר. היפרדו נא מעלינו, החוצה, החוצה, קישטה ומהר.

לטיעונים הנחרצים הללו מצטרף גם היגיון חינוכי. אם לא תגנה בתוקף ובאופן שאינו משתמע לשני פנים, זה עוד עשוי להשתמע שאתה נותן לגיטימציה למעשים שלא על פי הלכה. מדשתיק משמע דניחא לי – כמו שהיו אומרים המשגיחים בישיבה.

ואם אתה נותן שתיקה ונראה שנוח לך, מהר מאוד תראה את כל הדור הצעיר בציבור החרדי מחרף ומנאץ שם שמיים בפרהסיה. אשר על כן אין מנוס אלא לנקוט מדיניות של אפס סובלנות.

ולא רק את העוברים על ההלכה צריך לנאץ, אלא גם את מי שחושב אחרת ומוביל קו קצת יותר עגול עם פחות פינות חדות – צריך להוקיע. 'אין מקום לתופעת הקרליבכיזם', צעק אחד בקול נחרץ וצרוד. הקרליבכיזם, אם לא הבנתם, הוא שם קוד לגישה של הרב שלמה קרליבך ז"ל, שאהב יהודים ללא תנאי, בלי לפשפש בציציותיהם ובלי לחפור במעשיהם. אתה יהודי? אתה רוצה להתקרב? אצלי יש לך מקום. לא משנה מה היה אתמול ומה תעשה מחר.

ובדיוק מהתופעה הזו הם חוששים.

"כל תופעת הקרליבכיזם צריכה לעבור מן העולם. אין מקום לסלחנות", הם חורצים. "ובכלל, צריך לפשפש בציציותיו של מי שמלמד זכות, לך תדע מה הוא עושה במחשכים שהוא מלמד סנגוריה על אנשים משלנו שלא נוהגים על פי כל כללי ההלכה".

האנשים שנוקטים את הכגישה הזו לחיים, תמיד יסיימו את הטיעון שלהם בסוג של רמיזה אפלה נגד הצד השני, 'מי יודע מה הוא מסתיר'. לדידם, מי שמסנגר על עם ישראל בכל מצב וללא תנאי יש לו קופה של שרצים, ואלו שמנהלים משמרות צניעות וקוראים להחרים ולחסל, להשמיד, להרוג ולאבד, הם צדיקי הדור.

בלשון עדינה אפשר לומר שלא בטוח שההיסטוריה מוכיחה את התזה הזו, אבל לא על זה באנו לדבר.

…

חרדים על הרצף

כי האמת שיש פה דיון שחייבים לנהל אותו, ויפה שעה אחת קודם.

לצד ירידת הדורות, תהליך שנמשך כבר אלפי שנים, בשנים האחרונות יש עוד תופעה מרתקת. אנשים שמתקשים להתמודד עם כל הסט של המצוות ובוחרים לא לזנוח את הכל ולעבור לצד השני של המתרס לחיי הפקרות גמורים, אלא לשמור על אורח חיים שהם מכנים 'כמיטב יכולתם'. חרדים על הרצף.

אין פה בשורות האלה שום הצדקה לתופעה הזו, אבל יש פה הפניית זרקור.

הם יכולים להופיע בכל מיני פורומים בצורה שלא הייתה מזכה אותם במדליה של 'משמרת הקודש' (פלא שעוד לא נפתחה תחרות מדליות כזו), אבל מייד אחר כך לארח בבית דינר לטובת החזקת כולל אברכים ולשיר שם עד דמעות 'וזכנו לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים ויראי אלוקים'.

יש בהם גם את זה וגם את זה. דיוטה תחתונה ושמי שמיים.

ובשני המקומות הם מרגישים בבית הטבעי שלהם. מין יצור כלאיים של שני תאומים בבטנך. רוצים לצאת גם בבתי מדרש וגם בבתי עבודה זרה.

אפשר לדחות את הכל ולהטיח בהם: צאו ממחננו. אל תהיו כאן. תבחרו, או כפי הפתגם האהוב על המפגינים הקנאים: "חצוף, תוריד את הכיפה. גיוואלד!"

ואפשר לחשוב בדרך קצת שונה. קצת אחרת. איך מנסים ללהטט בין "חובת המחאה" – אחת מחובות הדור החשובות בימינו, לבין חובה קצת פחות פופולרית, לקבל ולקרב כל יהודי.

…

לא לראות

בדיוק השבוע סיפר לי ראש ישיבה חשוב סיפור נפלא על חכימא דיהודאי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.

"זה היה בתקופה הראשונה אחרי שהקמתי את הישיבה הקטנה" הוא מספר, "ובליל שישי חורפי אני נוסע באחד מרחובות ירושלים ורואה שמונה בחורים מהישיבה שלומדים בשיעור ג' עומדים בפינת הרחוב ומעשנים סיגריות.

"אצלנו סיגריות היה הדבר הכי חמור. כל מי שנתפס – הועף מהישיבה. הייתי נסער מאוד. רציתי לזרוק את כולם, שיבינו שהכללים בישיבה זה דבר רציני. גם חששתי לשם של הישיבה ולעתיד שלה. איזה הורה ירצה לשלוח את הילד שלו למקום שכולם מעשנים ולא מצייתים לכללים? אבל החלטתי לנשום עמוק, ולחשוב לפני שאני נוקט פעולות בלתי הפיכות.

"ביום שישי בבוקר נסעתי להתפלל אצל מרן הגראי"ל, ומייד אחרי התפילה ישבתי איתו, סיפרתי לו מה קרה ושאלתי מה לעשות. האמת, לא היה לי ספקות. הייתי בטוח שהראש ישיבה שבעצמו היה ראש ישיבת פוניבז' והבין מה המשמעות של התפרקות המשמעת, יגיד לזרוק אותם לאלתר, אבל הופתעתי.

"הראש ישיבה הסתכל עלי כמה שניות ושאל אותי: "למה ראית?"

זהו.

ואולי הם-הם הדברים. לא כל דבר צריך לראות.

ואם ראית, אל תרוץ לספר לכולם שראית.

…

כולנו חרדים

והאמת היא, שהציבור החרדי הוכיח שהוא יודע גם לא-לראות.

רק לפני חודש התקיימה מערכת בחירות. אולי לראשונה, הלכו הנציגים של 'יהדות התורה' לכל מי שמגדיר את עצמו כחרדי וביקשו לצרף אותו למשפחה המורחבות של היהדות החרדית בארץ ישראל.

הפנייה נעשתה אל כולם. הלא אנשים אחים אנחנו. כן, גם לכאלה שעדיין לא זכו לקבל סטמפל רשמי של ר' מוטק'ה בלוי, רח"ל. הנציגים שלנו הלכו למשרדי עורכי דין, לריכוזים של 'חרדים מודרנים', פעלו ברשתות חברתיות ה"י, ופנו גם לכאלה שלצערנו יכולים לעבור בפרהסיה על סעיפים כאלה ואחרים מהשולחן ערוך.

'יהדות התורה' לא פנתה רק למי שהמערכת מגדירה כחרדי, בבחירות היא הסכימה להכיר גם בכל מי שמכנה את עצמו ככה.

"כולנו חרדים", היה אחד הסלוגנים בבחירות האחרונות. הכוונה בכולנו, הייתה לכולם. לכל בעל זכות הצבעה שרואה בעצמו יהודי חרדי.

בלי לשפוט, אין מתבקש מלאמץ את הגישה של 'יהדות התורה', שמונחית ע"י מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א. לקבל כל יהודי כמו שהוא. בלי לדון אותו, בלי לחרוץ את דינו.

במקום שבעלי תשובה

אנחנו נמצאים בדור מאתגר מאוד. קל מאוד לזרוק את כל מי שלא הולך בתלם. הדרך הכי קלה למצב את עצמך במקום טוב, לשדר לסביבה וגם לעצמך שאתה פועל נכון, היא לחרוץ גורלות. להכריז את ראשו של מי צריך לערוף.

רבים וטובים מחזיקים בכוונות טובות. הם רוצים לשמור על המחנה. הם מבינים את האיומים שמתרגשים בחוץ, ומבקשים לשמור על הציבור בתלם.

הבעיה המרכזית היא שעוד מעט לא יישאר תלם.

אפשר להדר במצוות, להוסיף על הקודש, ועדיין לא לראות בכל מי שלא מהדר פושע ישראל. אפשר להקפיד על קלה כבחמורה, ועדיין לנסות לא לשפוט יהודי אחר שפחות מקפיד, ואף רחוק מכך.

כל מי שיצא לו פעם לשמוע הרצאות בסמינרים לבעלי תשובה, יודע שאחד העקרונות המרכזיים על מנת לקרב את אחינו הטועים, הוא לאפשר להם גם קיום מצוות הדרגתי, מותאם. שמירת שבת הדרגתית, כיסוי ראש, חינוך, חגים ועוד.

אם בעבר הייתה מגמה לעודד את המתחזקים לעזוב הכל ביום אחד, לאמץ באופן מלא את כל החיובים והציוויים, לעטות את התלבושת ולעבור למאה שערים, ההבנה היא שבדור הזה – זה לא יכול לעבוד.

אין כאן מקום להשוות, וכל דבר הוא לגופו ולדרכו.

אבל אפשר לנסות תרגיל קטן. מה יקרה אם נסתכל לרגע על אותם יהודים שנמצאים על הרצף, כבעלי תשובה. אחים שחיבוק וקירוב יכולים לגרום להם דווקא לחזק את הקשר שלהם לשמירת ההלכה, ולא להפך.

ובכלל, אם אותם סוקלים ומגדפים היו מזדעזעים מחילול שבת של ראש הממשלה המיועד למשל בנימין נתניהו, אולי היה קל יותר לקבל את הגישה שלהם. אם היו מדברים באותו זעזוע על העלייה להר הבית של בן גביר, היה קל יותר להתחבר לנחרצות והפסקנות שלהם. הרי בשם השבת, בשם קדושי ישראל הם מדברים.

אבל ללמד זכות על רחוקים, זה קל ופשוט.

לקרב את הקרובים, זו המשימה הגדולה שלנו.

והלוואי שנצליח.