אילת בריטמן ד' שבט התשפ"ה

קובי

בגיל תשע חליתי, בגיל שתים עשרה בחסדי השם החלמתי.

החיים שלי, של ההורים שלי ושל כל משפחתי היו אז במסלול של רכבת הרים ללא תחנות ביניים. היו ימים שהייתי על ערש דווי, ולעומתם תקופות שהיה שיפור במצב. תקוות, ייאוש, כשהגרף – תמיד קיצוני.

החלמתי, ברוך השם. אני בריא כמו שור, אבל את שלוש השנים האלה ומה שעברנו בהן אי אפשר למחוק מהזיכרון. לא שלי, בעיקר לא של אמא שלי.

הישיבה הגדולה שאני לומד בה נמצאת כמובן בעיר שלנו, מדי יום אנחנו מדברים בשעה קבועה, ואם אני מאחר בכמה דקות להתקשר היא מייד מתקשרת אלי. כל השבתות אני בבית. לא יוצא עם חברים למסלולי שטח בבין הזמנים, לא מתרחק מהבית ליותר מיומיים. העיניים שלה, הלב שלה, כל הזמן עלי. לא פעם נשטפות העיניים שלה בדמעות כשהיא מתבונת בי ונדמה לה שאני לא שם לב. אני מבין אותה, באמת שאני מבין אותה. התפילות, והריצות, והטיפולים היקרים, והטלטלות הרגשיות. הכל מובן. אבל זה קשה. אני אוהב אותה ומכיר לה טובה על כל מה שעשתה בשבילי ורוצה בכל מאודי לקיים מצוות כיבוד הורים בהידור. אבל אני כבר לא בן שתים עשרה. אני כבר בחור, עוד רגע בשידוכים.

ההורים כבר הודיעו לי שברור לגמרי שנקנה דירה בשכנות אליהם, זה תנאי מקדים. אז איזה מין בית אני הולך לבנות? כמה מרחב יהיה לאשתי לעתיד בתוך הקשרים הכל כך מפותלים שלנו? האם נוכל בכלל להתנתק ולבנות שותפות אמת, כזאת שלא כוללת בתוכה גם את אמא?

 

עדינה

מי שלא כמעט איבד ילד שלא ידבר. אלה לא דברים שאפשר להבין אותם, אלה לא דברים שאפשר להסביר אותם.

יש כתמים ששום חומר ניקוי בעולם לא יכול להוריד אותם, נכון? ככה גם הפחד הזה. כמו כתם לידה. הגוף גדל, והוא גדל איתו, ואין שום דרך להסיר אותו. אז כן, אני לא יכולה שיעבור יום שלם בלי שאדבר איתו ואשמע שהכל בסדר והוא מרגיש טוב.

אני חייבת לדעת בכל רגע נתון מה עובר עליו. טיולים נחשבים למקומות של סכנה וקובי שלנו כבר מיצה את הסכנות בחייו. וחוץ מזה, מה עם הלב שלי, זה שלא חזר לגמרי למקום אף על פי שכבר עברו שמונה שנים מאז שהוא החלים? נפשי קשורה בנפשו. זאת המציאות, זה המצב. נלחמתי על חייו בכל החזיתות האפשריות, והקשר החזק שנוצר בינינו לא יכול להיפרם.

 

השק של קובי

בלי שאף אחד מתערב בתהליך, ילד לומד ללכת, לעמוד על הרגליים ולצעוד לבד. זהו טבעו של האדם: להיות עצמאי, להתקדם בכוחות עצמו, ולשם שואף גם קובי.

כל קשר בין הורים לילדים כולל בתוכו גם תהליך של נפרדות ולרוב הוא מתפתח בצורה תקינה. במקרה הזה, מחלתו של קובי שיבשה את המהלך. אמא חוששת ומגוננת יותר מדי, וקובי קרוע. מצד אחד הוא אינו רוצה לצער אותה, מצד שני גם הוא מרגיש תלוי בה ונזקק לקשר הקרוב ומצד שלישי – קיים בו הצורך הספונטני להתנתק ולהתבגר ולחיות בהתאם לגילו. הקושי במצב זה הוא מובן ואף צפוי, והדבר החשוב הוא שקובי ידע להמליל ולשיים את סבך הרגשות האמביוולנטיים שלו – השמירה על אמא, הצורך שלו בהגנה שלה והצורך שלו בעצמאות.

 

השק של עדינה

אימהות מוכנות ויכולות לעשות הכל עבור ילדיהן. כמעט אובדן של ילד ר"ל, הוא חוויה מטלטלת שמעצבת את העולם הפנימי ומגדירה מחדש את גבולות הגזרה של האימהות. נראה שעדינה לא מצליחה להתאושש מהאימה של שנות המחלה ועדיין מחזיקה בתפקיד האימהי – להגן ולשמור על קובי בכל מחיר. לא רק מצבו הבריאותי מטריד אותה, אלא גם הפחד לאבד את הקשר המיוחד שנוצר ביניהם בשנות המחלה.

 

מפגש השקים

קובי ואמא יקרים, הסיפור שלכם הוא עדין ורגיש וכך בדיוק גם צריך לטפל בו. אבל! העובדה שהוא כה רגיש איננה בשום אופן סיבה להניח לו, להתעלם ממנו ולקוות שדברים ישתנו מעצמם, מכיוון שהחששות של קובי מפני נזקים עתידיים – אכן מוצדקים.

את אמא יקרה, שנלחמת כה רבות למען קובי, חייבת גם עכשיו להמשיך ולהילחם, אך הפעם באינסטינקטים ובצורך שלך לגונן עליו ולתמוך בו. כל רצונך הוא רק בטובתו, זה ברור, ולכן כאשר את יודעת שזוהי מטרתו של השינוי המתבקש תמצאי בתוכך גם את הכוחות לעשותו, יהיה לך קל יותר להתגבר על הדאגה ולעזור לו לפתח נפרדות ועצמאות.

ואתה קובי, הוויתורים וההקרבה שאתה עושה כדי לצמצם את הפגיעה באמא ראויים להערכה. עם זאת, כדאי לבדוק לעומק אם אכן זהו המניע היחיד שלך. ייתכן שגם בתוכך עדיין מסתתר ילד מבוהל שעבר חוויות מטלטלות ונוח לו שאמא המגוננת נמצאת תמיד בסביבה. הריקוד כאן הוא משותף לשניכם, ולכן גם אתה יכול, וגם אתה צריך לפסוע את הצעדים הראשונים לעצמאות. בהצלחה!