מבט מפוכח ודלת סגורה

1.
אין לי מושג איך יסתיימו תוצאות הבחירות. גם לכם אין. אני כן יודע, שאם יהדות התורה תקבל שבעה מנדטים וגוש הימין לא ישיג 61, ההפסד המיידי של כולנו, חסידים כליטאים, יהיה בהותרתו מחוץ לכנסת של יצחק פינדרוס, שבחסות ההסכמים מוּקַּם שמיני ברשימה.

אם יש מישהו ביהדות התורה שיודע לנסח את משנתו של הציבור החרדי, באופן בהיר, מנומק, משכנע, זה האיש; אם יש מישהו שהוכיח, שגם מספסלי האופוזיציה אפשר לרשום בשקט, בלי רעש וצלצולים, הישגים דרמטיים, זה האדם.

בתקשורת יהדהדו, יחתכו ויערכו הקלטות שלו אומר כך או מצוטט כך, אבל במסדרונות, בשיחות השקטות בפרסה, מאחורי המליאה, קיצוני הפרוגרסיביים במשכן ידעו היכן יושבת הכתובת לסגור דילים שקטים, לקדם חוקים קונצנזואליים, לשלב ידיים גם באווירה כל כך רעילה.

יום ראשון השבוע, פגרת בחירות, סבב מי זוכר איזה. דלתות המשכן מוגפות, המעבר האלטרנטיבי נעול, הבידוק צומצם למינימום. הכניסה לתוך הבניין מתאפשרת רק דרך החניון התת-קרקעי. אבל פינדרוס כאן: קומה 1, חדר 1408. בניין שומם וח"כ פעלתן שמסיים יום עבודה בלשכה ומתארגן לנסיעה ארוכה. לעפולה. שעתיים וחצי הלוך; שעתיים וחצי חזור. כסף קטן. מחכים לו שם והוא בדרכו אליהם. לך תבין.

כהרגלו, מעשן בשרשרת ויורה לתוך הנייד. טמפרמנט של ג'ינג'י; דינמיקה של לוטוואק, ולב גדול.
פוזות מחוץ לתחום. הנעבכים, הלא יוצלחים, יקבלו עדיפות. להכעיס, עם אצבע בעין, יתענג לקרוא תיגר על הקורקט. מקומבנים ימתינו אחרונים בתור, הוא ילך עם האנדרדוג. למה? ככה.

המספרים תמיד לצידו. הוא בקיא בהם, שולט בהם, ונהנה להתעלל בפולמוסאים נטולי פרטים.
עכשיו הוא מרגיש צורך להסביר. הוא מכיר אותי לא מעט שנים. יודע מה מכאיב לי, מגלה הבנה, אבל לא מסכים.

את השיחה הזאת ניהלנו אין ספור פעמים. כל פעם בווריאציה אחרת. כמו תמיד, הדיון נפתח בנקודת הסכמה עקרונית: הצורך לעשות הכל כדי להגן על הצביון היהודי של המדינה, והחובה להיאבק בזרמים הפרוגרסיביים שמעוניינים לקעקע את יסודות הדת. מכאן מתחיל הוויכוח: הוא משוכנע שהגוש השני לא מתכוון את נתניהו אלא אותנו, אני בטוח, ללא צל של ספק, בדיוק את ההיפך: לנו יסכימו לתת הכל, העיקר שנתניהו ילך.

ערב ראש השנה תשפ"ג, זמן טוב לסכם שנת אופוזיציה פורייה. בהישג אי אפשר לכפור: נדרשו קצת יותר משנים-עשר חודשים לנפילת הממשלה. בדרך נחצו קווים, אומצו קווים חדשים, הגוש הפך את המאבק האופוזיציוני למלחמת קודש.

להלן תצוגת תכלית: התנגד והפיל את חוק האזרחות; התנגד והפיל את חוק יו"ש, התנגד והפיל חוקים סוציאליים.

פינדרוס לא חושב שיש על מה להתחרט. "תפקידה של אופוזיציה", הוא אומר, "להפיל את הממשלה ואת זה עשינו. ובכלל, חוק האזרחות הוגש בתחילה באופן מאוד חובבני. זה היה חוק גרוע. אחרי שעשו תיקון והגישו אותו בצורה הנכונה תמכתי בו".

הזמן הוא הרופא הטוב ביותר. זה נכון. יעבור זמן והקיטוב ימצא לו מזור. אבל בבין השמשות, במעבר בין פרק לפרק, הוא גם מתברר כמכשיר פרובלמטי למצבנו: חומות של שנאה, איבה ופחד נבנו וגבהו בין הצדדים.

יחד עם זאת, פינדרוס מבקש שנתבונן גם על המהות: המאבק בין שתי תפיסות עולם מתנגשות; ליברלים מול שמרנים. זה קורה בכל העולם, זה מתרחש גם אצלנו בבית.

ושוב ויכוח: אני מסכים עם הנחת היסוד, אבל טוען שסטטיסטית המספרים שנמצאים בצד השני לא היו אמורים להיות בסדרי הגודל האלו. מתכוון לומר: הרכב הנהגת הגוש, הבריח אנשים מסורתיים, שמרניים, לצד השני. זה, לדעתי, העוול הגדול.

הוא חולק עלי ויש לו דוגמה מצוינת: "בליכוד של פעם", אמר, "יכולת לראות בצמרת את דן מרידור, רוני מילוא, אריק שרון, יצחק שמיר. אלו אנשים שלא היה להם דבר וחצי דבר עם הדת, עם ערך המדינה היהודית כמדינה אורתודוכסית. הם אנשים שדגלו בעקרונות ליברליים; תמכו בעליונות מערכת המשפט. הליכוד של היום זה דודי אמסלם, שלמה קרעי, אלי כהן, יריב לוין. אנשים עם השקפת עולם שמרנית ומסורתית".

הניתוח שלו מרתק: בעבר, היחידים שנאבקו באקטיביזם של בית המשפט העליון היו החרדים. רק אנחנו צעקנו, מחינו, התנגדנו. היום, אולי בגלל כתבי האישום, אולי בגלל סיבות אחרות, אנחנו מוצאים עצמנו חלק מקבוצה בת שישים מנדטים, שכולה מזדהה עם המאבק במעורבות היתר של מערכת המשפט, בטהרנות השמאל ובכפייתו החילונית. במשפט אחד: ברצון לשנות סדרי בראשית ולהפוך את המדינה היהודית למדינה ככל העמים.

תיכף נעמיק בדברים, קודם לכן מסקנה מתבקשת: אם מישהו חשב שיהדות התורה, באיזושהי קונסטלציה – נאמר, בהיעדר 61 אצבעות – תראה לנתניהו את דלת היציאה, מתברר שזאת אשליה. לשיטתו, האחרונים שישתפו פעולה עם פירוק הגוש אלו החרדים.

גפני יגיד שהתמיכה בליכוד נובעת מזהותם המסורתית של מצביעיו; דרעי יטען דברים דומים. שניהם יצדקו, אבל שניהם יימנעו במכוון מלגעת ביסוד הדברים: לראשונה בתולדות המדינה, בחסות המתח הבין-גושי, היהדות החרדית מקבלת תמיכה אדירה בליבת מצעה. זאת איננה תמיכה אינטרסנטית, על רקע פוליטי, שכביכול מצטרפת לעמדת יהדות התורה כדי שזו תהיה חלק מהמחנה. לא. זאת עמדת הליכוד של היום בלי קשר לסדר היום החרדי.

כל הגוש, כלל המפלגות, רואות במאבק על השלטון מלחמת קודש. נכון, יש טרמפיסטים שרוכבים על זה ומערבבים בין קודש לחול. אבל המחשבה שרק ביבי ילך ותבוא הגאולה, לשיטתו של פינדרוס, תלושה מהמציאות.

"בשבילנו לא רלוונטי מי יהיה ראש הממשלה", הוא אומר, "זה פחות מעניין אותי מכמות הסוכרזית שיש בקפה הזה. הדבר המרכזי שרלוונטי זאת השאלה לאן המדינה הולכת, כל השאר לא מעניין".

שאיפה נוספת מבדל הסיגריה, פתיחת חלון לאוורור, ושתיקה. אחרי הרהור הוא אומר: "תראה, לאף אחד, בוודאי שלא לי, אין רצון להרגיז מישהו; אנחנו לא אמורים ואנחנו גם לא חלק מהוויכוח העקר כן ביבי, לא ביבי. אבל צריך להבין: יש פה מאבק אמיתי בין ירושלים לתל אביב. הרב ש"ך כבר הצביע על זה ב-1990 בנאומו המפורסם. יש צד אחד שרוצה שהמדינה תהיה יהודית יותר, שבבתי הספר ידעו מה זה 'שמע ישראל', מה זאת תורת ישראל, שבת – ויש צד שני שרוצה שהמדינה תהיה ליברלית יותר, דמוקרטית יותר ופחות יהודית. זה הדיון האמיתי.

"בגלל הפערים הללו השאיפה שלנו תמיד הייתה להיות במצב שבו הציבור המסורתי יבין את מהות המחלוקת ויזדהה איתה עד הסוף. המצב הזה הגיע. נכון שממניעים אחרים, אבל זה הגיע וזה מה שחשוב.

"כשהרב אלישיב והרב ש"ך דיברו נגד הסכם אוסלו, זה לא היה בגלל שהם היו נגד הערבים. הם פשוט הבינו שהאנשים שמובילים את ההסכמים האלו שונאים את ארץ ישראל כי אין להם שום חיבור לתורת ישראל. ולכן אין להם הבנה בערך שלה. זה מה שהפחיד אותם".

ובכל זאת ישבתם בעבר עם ממשלות שמאל

"בתרגיל המסריח הרב ש"ך עצר ממשלה עם פרס. עם ברק ישבנו בקואליציה ואחרי חמישה שבועות יצאנו ממנה. אגב, זאת ההוכחה שאין היתכנות לכך. תפיסות העולם רחוקות זו מזו ומתנגשות זו בזו, וממשלת ברק הראיה. אין אפשרות טכנית שנצליח לנהל סדר יום קואליציוני בלי חיכוכים תמידיים שיובילו מהר מאוד לפירוק הממשלה.

"בסוף, זה מחזיר אותנו למשפט שאני תמיד אומר לך: 'אמור לי מי בוחריך, לא מי נבחריך'. הציבור המסורתי נמצא בימין, בליכוד. אז אנחנו שם. זה גם מה שהרב ש"ך אמר בזמנו לרבין. הוא היה איש טוב, הגון, אבל במבחן הפוליטי לא האיש קובע אלא האישיו. הבוחרים שלו מגיעים ממדינת תל אביב ואנחנו מגיעים ממדינת ירושלים ובני ברק. הוא צריך לייצג את בוחריו, וזה בסדר מבחינתו, ואנחנו צריכים לייצג את בוחרינו. לכן זה שידוך שלעולם לא יכול להתאים.

"בשנת 1492, הייתה בספרד אליטה יהודית מאוד חשובה. כל מי שנמנה עליה התנצר. ודווקא הפשוטים, התמימים, חסרי ההשכלה, נשארו ביהדותם. בגירוש ספרד הם אלו ששמרו על העם היהודי. אנחנו איתם.

"כשאתה מעמיד קומה מול הדת יש הבדל בין מי שאומר: 'אני לא דתי אבל אין לי משהו אחר', לבין אלו שאומרים: 'יש לנו דרך אחרת'.

"מי מנהל את המלחמה על שירת נשים בצבא? מי קידש מאבק נגד הדרת נשים בקווי המהדרין? עמותות השמאל; קרנות מחו"ל שמזוהות עם זרמים פרוגרסיביים. הם אלו שתומכים גם בשמאל הפוליטי והם אלו שמעודדים עכשיו את אחוזי ההצבעה במגזר הערבי כדי שהשמאל יעלה לשלטון".

פינדרוס מייצג את הדור הצעיר של העסקונה החרדית. הוא דובר אנגלית רהוטה, מתחבב על ציבור העובדים, ומסייע להם למצוא את מקומם. ואף על פי כן, אין קנאי ממנו בהשקפת העולם. "מבחינתי", הוא אומר, "רק בדיעבד אנחנו לוקחים חלק בקואליציה. זאת לא משאת החיים שלנו. המבט שלנו על מדינת ישראל שונה, מרוחק, מתבדל, לכתחילה לא היינו אמורים להיות חלק מהשלטון. זאת גם הסיבה שאנחנו, בדגל התורה, מתנגדים לתפקידי שרים. הוחלט מה שהוחלט ואנחנו חברים בקואליציות. אז אם כבר, בוודאי שלא עם השמאל.

"מי עצר את הכניסה של ארגוני החוזרים בתשובה לצה"ל? שר הביטחון במפלגת העבודה. למה הוא עצר את זה? כי הוא ייצג בוחרים שדרשו זאת ממנו. כמו שאני תמיד אומר לך: בפוליטיקה הכלל התקף לבחירת זהות השותפים שלנו הוא – 'אמור לי מי בוחריך ולא מי נבחריך'.

"כל הנושאים הליברלים, האג'נדה הפרוגרסיבית, מי מייצג את הדברים האלו? מי מקדם אותם? מפלגות השמאל. אתה יודע איזה גיהינום אנחנו עוברים כאן בכנסת? המשחק הוא לגמרי לא מה נבחר הציבור עושה בביתו הפרטי והאם הוא מניח תפילין מידי יום או הולך לבית הכנסת בשבת.

"לי אין ספק שיצחק הרצוג הרבה יותר מסורתי וקרוב לדת מבנימין נתניהו. אבל כשהרצוג עמד בראש מפלגת העבודה ידענו בבירור במי אנחנו הולכים לתמוך אחרי הבחירות ובמי לא. הליכוד כמפלגה, קרובה לתפיסת העולם שלנו ותומכת בנו ברוב המאבקים. למה היא עושה את זה? כי מי שעומד בראשה אדם מסורתי? ממש לא. כי הבוחרים שלה הם כאלו.

"כל הוויכוח על ביבי, לא מכוון אליו; הם מתכוונים אותנו. ברגע שהוא יוותר עלינו, על הנושאים שחשובים לנו, הם יניחו לו".

בסוגיה הזאת, אמרתי לפינדרוס, אני סבור ההיפך: ברגע שאנחנו נניח את ביבי, הם יניחו לנו; הם מתכוונים אותו, לא אותנו. והראיה: הם מוכנים לתת לנו הכל, כולל הכל, כדי שנלך איתם ולא איתו.

נואשנו מלהמשיך ולהתווכח ועברנו לנושא הבא.

חול המועד פסח, ערב הקמת ממשלת השינוי. גדעון סער נוטש חופשה משפחתית בצפון ויורד לפגישה בהולה עם ח"כ גפני בבני ברק. תעזבו את ביבי, אמר לו, ואני איתכם בממשלת ימין מלא-מלא. גפני השיב את שהשיב, טען גם לחוסר יושרה בהתערבות בעניינים הפנימיים של מפלגה אחרת, והיתר ידוע: ממשלת בנט קמה, החרדים נותרו בחוץ.

"זאת הייתה החלטה נכונה מכמה סיבות", אומר ח"כ פינדרוס, "הקטנה שבהן היא, שאין מישהו כיום במערכת הפוליטית שמשתווה ליכולות של האיש. המרכזית שבהן היא, שאנחנו מתעקשים על כך שלא להתערב למפלגה אחרת בהליכים הפנימיים שלה. בדיוק כפי שאנחנו לא נרצה שיתערבו לנו. ואני רוצה לומר גם עכשיו: שאיש לא ישלה את עצמו שאחרי הבחירות נישבר ונחליט לחתוך לכיוונים אחרים. זה לא יקרה. אנחנו עם הליכוד ועם המועמד שהוא בחר לשים בראשו".

אז החרדים לא מתערבים לליכוד, אבל נראה שזה לא בדיוק מרשים את מנהיגה. הוא למשל התערב גם התערב במחלוקת שניטשה אך לפני שבוע בין חסידות בעלזא לדגל התורה. ניסה עם צד אחד, וכשלא הלך עבר לצד השני. התוצאה: יצחק פינדרוס, המרענן הרשמי של הכנסת היוצאת, שובץ במקום השמיני.

האם אתה מאוכזב ברמה האישית מהמיקום שלך?
"ממש לא. היה הסכם שבקדנציה הזאת אנחנו בזוגיים. ידעתי שאם יש הסכם המשמעות שנכבד את ההסכמים ולמרות זאת אני הייתי אחד האנשים שדחפו לאחדות השורות.

"המחיר היה שתמורת קבלת התפקיד הבכיר המיקומים יהיו לטובתם. זה המחיר. בעזרת השם ננצח בבחירות, ואכנס באמצעות החוק נורבגי".

והנה הגענו לשאלה הקבועה: אם לא יהיו 61 תלכו עם גנץ?
פינדרוס לוקח עט ודף ומבקש ממני לשרטט סיטואציה ריאלית שבה אין 61, אבל גנץ נבחר כברירת המחדל; כדיפולט.
נעניתי לאתגר: 33 ליכוד, 11 ציונות דתית, 7 יהדות התורה, 9 ש"ס, 12 המחנה הממלכתי. 72 כולל גנץ, 60 בלעדיו. ריאלי.
פינדרוס רואה את המספרים וצוחק: "אתה באמת חושב שמישהו ייתן לגנץ ראשות ממשלה עם 12 מנדטים? כל הגוש יכפיף עצמו אליו?! לא יקרה".

אז מה, בחירות שישיות?
"מצידי גם שביעיות. זה לא יקרה. כשיש לך גוש ש-60 חברים ממנו לא קשורים ל-12 אין סיכוי שנאפשר דבר כזה".

הליכוד כבר נתן והציע לסער, לבנט, לגנץ, רוטציה על הרבה פחות
"הלקח נלמד, לא יקרה הפעם. גנץ טועה אם הוא חושב שיאפשרו לו דבר כזה. אני אומר לך באופן חד- משמעי שזה לא יקרה. ובכלל, אם הליכוד יגיע למסקנה שנתניהו לא יכול להיות, הוא ישים את גנץ במקום מישהו אחר מהמפלגה?!"

הגעתי כעת לפגוש אותך בכנסת. השערים הראשיים סגורים. אתה מבין שזאת מציאות החיים שלנו ב-4 השנים האחרונות? זה נראה לך נורמלי?##
"תשאל את הגוש שהחליט 'רק לא ביבי'. מי שהחרים אותו צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש".

##איך לדעתך זה ייגמר; איך מרבעים את המעגל?

"המתח הפוליטי, חידוד הקטבים, קיים היום בכל העולם. מתישהו זה יסתיים, לא יודע איך, אבל אין ספק שהציבור היותר שמרן מתחזק.

"הבעיה האמיתית של מדינת ישראל דומה למה שקורה בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם. קוראים לה דיפ-סטייט. המדינה, שלטון הפקידים, מעורב בתוך חיי האזרחים. צריך לנער את המערכות. כשבאים אנשים מהליכוד ואומרים: 'אנחנו רוצים להרוס ולהחריב את שלטון הפקידים' יש איזשהו סיכוי שמשהו ישתנה במדינה. אם ניתן לאנשים יפי הנפש, המתורבתים כביכול, להמשיך ולדבר יפה, בשפה ממלכתית, זה בסדר גמור אבל בסוף התוצאה תהיה שהשיטה ההרסנית תימשך.

"אמרתי לך דברים דומים כשהייתי בחוץ ואני אומר לך את זה היום כשאני נמצא בפנים: זה הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי; זאת הבעיה האמיתית. ביבי הוא סימפטום של זה. כל זמן שהמערכת הזאת לא תנוער, המאבק יימשך. בסוף הניעור הזה יצליח. זה ייקח אותם אחורה וימתן אותם. לצערי, זאת הדרך היחידה שזה יקרה".

ניסים משעל נחשב לווירטואוז התקשורת הישראלית לדורותיה. בימים שבהם מדורת השבט התכנסה סביב מדיום אחד והרייטינג היה בשמיים, משעל חרך את האולפנים והמרואיינים.

כולם היו אורחיו; כולם היו קורבנותיו. ממשה דיין, דרך רבין, שרון, פרס, ברק, נתניהו, אולמרט, ושוב נתניהו. כוכבו דרך בטרם נחת עלינו ווריאנט הרשתות והרפש העולה ממנו. אולפן אחד, מראיין אחד, ושואו תקשורתי בערבי בחירות שהתנקז לערב הגדול מכולם: עימות בין שני המועמדים על ראשות הממשלה.

פעם זה שמיר ורבין, פעם זה פרס ונתניהו, פעם זה נתניהו – כיסאו הריק של המועמד המוביל אהוד ברק שנעדר – והצגת התכלית של איציק מרדכי: "ביבי, תסתכל לי בעיניים" וכו'. ואז רפורמה, צניחת רייטינג, כניסת הרשתות חברתיות, ופוליטיקאים שזנחו את המנהג והעדיפו לדבר ישירות למצביעים מפלטפורמות מקוונות.

בספרו החדש, "שוליית הסנדלר", משעל מתאר את חייו כנער במעברת תלפיות. העוני המחפיר, העלבון של אבא, הגבורה של אמא, מפגשיו המרתקים עם האריות בפוליטיקה הישראלית, והמחלה הארורה שתקפה אותו לפני כעשור. השבוע שוחחנו. בין תפילת מנחה לשיעור דף יומי, התיישבנו ל-50 דקות של נוסטלגיה, פוליטיקה, דת ומדינה.

מכל המפגשים, הוא זוכר במיוחד את הראשון שבהם. זה קרה כשמונה בגיל 29 לכתב לענייני מפלגות של הערוץ הראשון. מנהלו, חיים יבין, המליץ לו לנסוע לכנסת ולרחרח אחר המתרחש. משעל, ירוק בתחומו, עשה כהמלצתו. "נכנסתי למזנון הכנסת בפעם הראשונה בחיי", סיפר לי, "ואני זוכר שהרגשתי כמו ילד שנכנס לחנות עמוסת ממתקים וצעצועים: בשולחן אחד יושב בגין עם העוזרים שלו, בשולחן השני יושב עזר וייצמן והפמליה שלו, בצד השני יושבים רבין ופרס עם אריק שרון. ובקצה של הקצה יושב לו בודד, משה דיין. שותה תה וטובל בו ביסקוויטים.

"שאלתי את העיתונאים הבכירים שעמדו בכניסה למזנון אם אפשר לגשת אליו, והם השיבו שרק אם קבעתי פגישה שכן דיין מעדיף תמיד לשבת לבד. עם עצמו.

"הייתי ילד חצוף. חציתי את המזנון והגעתי אליו. 'מר דיין מה שלומך?' שאלתי אותו. הוא הרים את עינו (דיין היה עיוור בעין אחת, י"י), ואמר לי: 'מה, באת לשאול אותי על הסרטן שלי?' זה היה רגע מאוד מביך שאתה לא יודע אם לברוח או להמשיך. אחרי התלבטות אמרתי לו: 'אתה מזכיר לי את סיפור אדם הראשון שהקדוש ברוך כביכול חיפשו בגן עדן ושאל 'אדם, אַיֶּכָּה'. ושואלים כל המפרשים: וכי עולה על הדעת שהקדוש ברוך הוא, מלוא כל הארץ כבודו, לא ידע היכן אדם? דיין מסתכל עלי ושואל: נו, באמת איך מסבירים את זה? אז אמרתי לו שרש"י אומר שהקדוש ברוך הוא אמר 'אדם אייכה' כדי להיכנס עימו בשיחה. 'זה מה שעשיתי איתך', אמרתי לו, 'לא שהייתה לי כוונה לשאול על משהו ספציפי'. הוא חייך ואמר לי: 'טוב, שב, שב'. התחלנו לדבר במשך שעה. הוא פשוט לא נתן לי ללכת. באותה שיחה הוא סיפר לי לפרטי פרטים על המחלה שלו. כולם מסתכלים עלינו איך אני יושב איתו ואני צובט את עצמי. ואז הוא תולש דף מהיומן שלו, כותב עליו מספר טלפון, ואומר לי: 'תראה, זה מספר הטלפון שלי בבית. אני מבקש שתתקשר לשם כי אני רוצה להמשיך בשיחות איתך'. יצאתי מהכנסת, הסתכלתי לשמיים ואמרתי: הקדוש ברוך, אני ניסים משעל ממעברת תלפיות ישבתי כעת עם שר הביטחון הנערץ, משה דיין מנהלל'".

משעל, עדיין משדר ברדיו אבל הוריד את פעילותו באופן דרסטי. לא מעט בגלל המחלה הנוראה שתקפה אותו לפני כעשור. מחלה, שבחסדי שמיים יצא ממנה. זה התחיל באופן הכי בנאלי שניתן לתאר: שפעת קלה הפכה לקשה, חום שלא ירד, וראיונות אינטנסיביים בתקופת בחירות. ואז הגיע אהוד ברק לאולפן.

"הוא ראה שאני כבוי ואמר לי 'ניסים, אתה לא נראה טוב. משהו לא בסדר אצלך'. אמרתי לו 'נכון, אני עשרה ימים עם חום גבוה'. אז הוא, עם הציניות שלו, אמר: 'מה יגידו, שניצחתי מנחה חולה? אני רגיל לניסים משעל שנותן פייט, שואל שאלות קשות. כשיצא מהאולפן אמר לרעייתי 'קחי אותו ישר למיון, זה לא ניסים שאני מכיר'.

אחרי סבב בדיקות מהיר בוצע לו אולטרסאונד. אז התגלה גוש חשוד. "שלחו אותי לעשות סיטי כדי לבדוק באיזה סוג מדובר, ואחרי זה, עד שתגיע התוצאה, הלכתי בינתיים לשתות קפה בחוץ. תוך כדי שאני שותה, מתמחה שליווה אותי חולף על פני במסדרון ואומר לי: 'אתה יודע, מצאנו לך סרטן'.

"אתה שואל אותי מה הרגשתי באותם רגעים? ביום הכיפורים, בסדר העבודה, יש פסוק: 'והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. הרגשתי נפשית שאני כורע ומשתחווה ונופל על פניי. זאת הייתה סצנה סוריאליסטית מדהימה שבה המתמחה מנחית עליך פטיש חמישה קילו וממשיך בדרכו הלאה, אפילו לא מתעכב.

"אני יהודי מאמין. האמנתי שהגורל של האדם נקבע, ואם גורלי יהיה שאצטרך למות זה מה שיקרה. נזכרתי בסיפור עם המלך חזקיהו, שהנביא ישעיהו נכנס אליו ואומר לו 'כה אמר ה' צו לביתך ולא תחיה. ואחרי דין ודברין ביניהם הוסיף ואמר לו שלא יעזור לו דבר כי כבר נגזרה הגזירה. אבל המלך חזקיהו משיבו: 'בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". ואז המלך מסב פניו אל הקיר, מתפלל, בוכה בכי גדול, ומבקש רחמים. והקודש ברוך הוא נענה לתפילתו והוא חי עוד חמש עשרה שנה.

"נזכרתי בזה ואמרתי שבעצם אדם, גם אם חרב חדה מונחת על צווארו, לא יתייאש מהרחמים. האמנתי שבסופו של דבר התפילות והבקשות ייענו. והקדוש ברוך הוא יוציא אותי מזה וזה מה שקרה".

אולי יעניין אותך גם..