הרב זאב קצלנבוגן ט"ו תמוז התשפ"ד

תודה לרב על התשובות התורניות. אני אם לבן ובת שנמצאים בשידוכים כבר זמן… לאחרונה אני מרגישה שנעשה לי קשה להגיע לחתונות, אפילו של שכנים מעדות אחרות שוודאי לא הייתי משתדכת עם מי שהם השתדכו. אפילו בחתונה של אחיין שלי עם בת של מחותנים, שאני שידכתי ביניהם (וברור שלא הייתי יכולה להשתדך עם מי מהם) הרגשתי כאובה וחנוקה. איך אני יכולה לשמוח בלב שלם בשמחת הזולת?

 

וואו, קודם כל אני מאחל לך בכל ליבי שתראי את ילדייך מוצאים את זיווגם ההגון להם במהרה, בדרך קלה, נעימה ושמחה, ותזכי לראות אותם בונים בתים נהדרים בישראל.

 

מקום לכאב

אפשר לכתוב כאן כמה הקנאה מקשה על החיים ולהזכיר את מה שלימדנו שלמה המלך ש"רקב עצמות קנאה". אבל זה די מיותר במקרה הנוכחי, כי את מרגישה על בשרך, שזה פשוט לא מוצלח.
אפשר גם להסביר שהכל מלמעלה, וברור שאף אחד לא לקח לך את שלך, ושהקב"ה עושה את הכל לטובה, ואולי בעזרת השם עוד תזכי לראות בעינייך כיצד העיכוב הזה בנה את הטוב מתוכו וכו'. אבל גם זו לא נראית לי הסוגיה.
ואולי לפני כל אלה צריך לדעת לתת מקום לכאב? זה הרי כאב שבוודאי לא צריך להסביר אותו.
מעבר לעיכוב, ככל הנראה יש כאן כמה וכמה רגשות נלווים. אין כאן דד-ליין לסיומה של התקופה, לפעמים הדימוי העצמי עלול להישחק במהלך התקופה, האשמה עצמית, שיקוף… בקיצור כל הדברים הנחמדים מהסוג הזה, לא שווים התייחסות?
קשה לאנשים, כואב לאנשים וזה הכי אנושי בעולם.
מה, אנחנו לא בני אדם? אין לנו רגשות? אסור לנו לכאוב?

 

להוריד מהכאב

ומה עושה הכאוב? כמובן מתפלל. אבל אני כרגע מדבר מזווית שונה, מהזווית החברתית. אותה זווית שהעלית כאן כגורמת לקנאה.
שלמה המלך מלמד אותנו "דאגה בלב ישיחנה", כלומר יכופף וימעיט אותה. אבל איך עושים זאת? הגמרא מביאה שתי שיטות. שיטה ראשונה 'יסיחנה' מלשון היסח הדעת, ואילו השיטה השנייה היא 'ישיחנה' מלשון שיחה.
שתי השיטות בגמרא הן דרך לתת מעט ריפוי לכאב הגדול. אפשר להסיח את הדעת מהכאב. לא מדובר כאן בבריחה לדברים צדדיים, אלא בהתבוננות מהסוג שכתבנו קודם, על טובו של הקב"ה ועל כך שבוודאות גם המקרה הזה יוביל לטוב ועוד.
אבל ההצעה השנייה של הגמרא כיצד לרפא מעט את הכאב היא דווקא לשתף חברים – 'ישיחנה'.
וכאן אני רוצה להציע הצעה שלא ראיתי אותה במקורות אבל ראיתי אותה בחיים.
אפשר לשוחח על הכאב עם חבר/ה טוב/ה, עם שכן, עם הורים, עם חברותא… זה מועיל, וכמובן נאמנים דברי חז"ל ששיחה כזו מקטינה ומכופפת קצת את הכאב. אבל אפשר לשוחח על כך גם עם אנשים בזמן החתונה של בנם של השכנים.
הכרתי בחור מבוגר שלא ויתר והגיע לחתונות של מכרים שונים. בכל פעם שהייתי פוגש אותו בחתונה, כדי לחסוך את המבוכה של ה'בקרוב אצלך', הוא היה אומר מעצמו: "תאחל לי, גם אני רוצה להתחתן…" הוא אמר את זה בהמון חן. הוא לא הסיט מבט, הוא לא ברח, הוא כן הציג משהו בריא. העיניים שלו היו אומרות: 'אני שמח מאוד במה שקורה כאן כעת באולם, אבל זה לא סוד שאני גם רוצה'.
אני לא בטוח שזה מתאים לכל אחד. אני גם לא בטוח שכל אחד יאהב את זה כפי שאני אהבתי. יהיו ודאי שיאמרו שזה קצת משדר מסכנות. אז כמובן לא אכנס לטעם אישי.

 

ישיחנה

אבל הכלל שלמדתי ממנו הוא מדהים. הרי בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, אנו משוחחים על הכאב שלנו. לא נגיע לשמחות של השכנים? זו שיחה. נגיע ונחשוב שמסתכלים עלינו? זו שיחה. אז במקום לשוחח עם עצמי, לימד אותי אותו בחור, אני בוחר לשוחח עם הסובבים. שניים-שלושה אנשים ממשתתפי השמחה שגם מכירים את הכאב שאני מתמודד איתו. שניים-שלושה אנשים שיודעים שאני מפרגן מכל הלב למה שקורה כאן באולם, אבל מבינים שזה לא סותר את העובדה שגם אני רוצה. אנשים כאלה שבמשפט או בקריצת עין יבינו מה עובר עלינו ולא נצטרך להסביר להם במשך חצי שעה את הקונפליקט.
זו שיחה שבעזרת השם אולי תכניס לפרופורציות גם אותנו – שיחה של ישיחנה.