מה אפשר ללמוד מלבנון?

המערכת הפוליטית בישראל חייבת להניח בצד את האינטרס האישי כדי שהסיפור הלבנוני לא יחזור על עצמו

המצב הפוליטי בישראל כיום מזכיר מאוד את לבנון. מי שמכיר את התהליך שעברה לבנון מאז שקיבלה את עצמאותה בשנת 1943 ועד היום, יודע היטב שמה שחיסל את המדינה שכונתה "שווייץ של המזרח התיכון" ודרדר אותה אל זרועות חיזבללה ואיראן הייתה העובדה שפוליטיקאים – נוצרים, דרוזים ומוסלמים סונים – העדיפו את האינטרס האישי והכיתתי על חשבון האינטרס המדינתי.

פוליטיקאים הקריבו את המדינה וקיומה על מזבח הקריירה האישית שלהם על ידי פסילה אישית של מתנגדיהם, קידום קרוביהם ומקורביהם, והגרוע ביותר: זה ארבעים שנה הם משלימים עם קיומו של חיזבללה כארגון לוחם, ועם השנים אף הכשירו אותו, השלימו עם כניסתו לזירה הפוליטית והקימו איתו קואליציות פוליטיות. זאת אף על פי שכולם יודעים בוודאות מוחלטת וללא צל של ספק שכל קיומו נועד לשרת את ההשתלטות האיראנית על לבנון.

יש לא מעט דמיון בהשוואה למצב השורר במערכת הפוליטית בארץ. גם אצלנו מפלגות מוקמות ומופעלות על בסיס אישי, פוליטיקאים פוסלים זה את זה על בסיס אישי ובלי קשר לקיומה ושגשוגה של המדינה, והגרוע מכל: כולם – מימין ומשמאל – רומזים, מתכוונים ומנסים להסתייע בתנועה האסלאמית, שהאידיאולוגיה שלה שואפת לחסל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – והיא אפילו לא מנסה להסתיר זאת.

התנועה האסלאמית בישראל היא הסניף הישראלי של תנועת 'האחים המוסלמים' העולמית, החממה האידיאולוגית שהצמיחה ארגונים כמו חמאס, אל-קאעידה, דאע"ש ועוד מאות ארגוני ג'יהאד סוניים, שאינם מכירים בזכות קיומה של ישראל. גם הפלג הדרומי, זה שמשנת 1996 מיוצג בכנסת, לא הצטרף לבית המחוקקים הישראלי מטעמי ציונות, אלא כדי להשפיע על המערכת הפוליטית והציבורית הישראלית. מה שקורה היום – הכשרת 'האחים המוסלמים' כמפלגה לגיטימית במדינת ישראל – הוא הגשמת החלום של התנועה האסלאמית וניצחון התוכנית שלה: להשפיע על המערכת הפוליטית הישראלית תוך ניצול חולשותיה הנובעות מהסכסוכים האישיים, הכיתתיים והסיעתיים בין השחקנים הפוליטיים המככבים בה.

הימין והשמאל בישראל אשמים בתהליך הזה באופן זהה. שני הצדדים מדרדרים את מדינת ישראל בתהליך דומה לזה שהביא את לבנון לסיום דרכה כמדינה שנוסדה כהגנה עבור המיעוט הנוצרי מפני הרוב המוסלמי של המזרח התיכון – מסקנה הכרחית שהנוצרים הסיקו אחרי שואת הארמנים במלחמת העולם הראשונה.

הדמיון בין המקרה הלבנוני למקרה הישראלי מצמרר: ישראל נוסדה כדי לתת לעם היהודי מדינה בארץ אבותיו, ויהודים רבים עלו אליה אחרי השואה ובגללה. מלחמתה של ישראל על שרידותה היא מול העולם האסלאמי, כיוון שהאסלאם, באופן עקרוני, אינו רואה בה מדינה לגיטימית, שכן היהדות (כמו הנצרות) היא 'דין באטל' – 'דת בטלה'. מבחינתו העם היהודי איננו עם, אלא קהילות השייכות לכל עמי העולם שבקרבם חיו ב-1,900 שנות גלות, וארץ ישראל על פי האסלאם היא "פלסטין" המקודשת לה מאז הכיבוש האסלאמי של שנת 637 לספירת הנוצרים.

ביום שנשמע את מנסור עבאס מתנער מהתפיסות האסלאמיות האלה ואומר למצלמה, יחד עם כל חברי מפלגתו, שהוא מאמין שהיהדות היא 'דין חק' – 'דת אמת', שהעם היהודי חי, קיים וזכאי למדינה בארצו, ארץ ישראל ההיסטורית, וירושלים היא בירת העם היהודי ההיסטורית והנצחית – אז, ורק אז, נוכל לראות בתנועה האסלאמית תנועה לגיטימית שראוי להקים איתה קואליציה במדינת היהודים. אך הסיכוי שהתנועה האסלאמית תאמר זאת, גם כהעמדת פנים, הוא אפסי.

כל הסיסמאות מצופות הסוכר ומכוסות השוקולד שהופרחו לאוויר התקשורתי עד לא מכבר הטוענות ש"חל שינוי פנימי ועמוק במגזר הערבי", "הצעירים הערבים חושבים אחרת", "הם ישראלים לחלוטין באורח חייהם", "הם רוצים להשתלב בחברה ובמדינה", "הם שואפים לרדת מספסל הצופים אל זירת הפעילות הפוליטית" – כולן, עד האחרונה שבהן, נועדו לכסות על חרפת הפוליטיקאים ואת חוסר רצונם להוציא את המערכת הפוליטית מהמשבר שאליו הכניסו אותה, שכן אילו רצו, היו פותרים את הבעיה מהר מאוד: מסיטים הצידה את כל השיקולים האישיים והכיתתיים ונכנסים אל מתחת לאלונקה שעליה השכיבו את המדינה. אבל לא, הם מעדיפים להסתייע בתנועה שכל קיומה נועד לחסל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לכן אני רואה בכולם – שמאל, מרכז וימין כאחד – את האשמים בדחיפת ישראל לדרך שנסללה בידי הלבנונים, שגם הם התעלמו מהסכנה ששמה חיזבללה וטענו, כמו כמה פרשנים אצלנו, שכניסתו לפוליטיקה היא "יציאה ממעגל הטרור וכניסה לזירה הפוליטית".

הפרעות שחוללו ערביי ישראל בימים האחרונים מעידים יותר מכל שהשינוי המדובר הוא מאיתנו והלאה. הפוגרומים שראינו עלולים להיות חלילה רק קדימון למה שיקרה כאן אם לא נתעורר מייד.

• הכותב הוא מזרחן, מרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים