מה טובו אוהליך

חילול בתי הכנסת צריך להיות עבורנו קריאה לתגובה ההפוכה • בשנה האחרונה קיבלנו תזכורת כי תפילה בבית הכנסת אינה דבר המובן מאליו. כדי שנזכור זאת

המעשים שהתוודענו אליהם לאחרונה, של חילול ופגיעה בבתי הכנסת, זעזעו את כולנו. פגיעה בבית-כנסת, היא פגיעה בעצב הרגיש והבסיסי של כל אשר בשם ישראל יכונה. גם יהודי שרחוק מהוויה של תורה ומצוות, מזהה עצמו עם חיבור כלשהו לבית הכנסת – אם זה לצורך עלייה לתורה בבר המצווה, לאמירת קדיש ביום השנה, ביום הכיפורים או בכל אירוע אחר.

ניסיון לאתר שרידים לחיים יהודיים בפזורת הגולה תמיד יוביל לבית כנסת ו/או לבית עלמין. בבית עלמין – לראות היכן נפטרים היהודים, ובבית כנסת – לראות היכן חיו היהודים. פגיעה בבית כנסת היא פגיעה בפינת הטוהר בליבו של כל יהודי באשר הוא. אולם יש גם זווית נוספת, חיובית יותר.

הגמרא מספרת שכאשר הוציאו את רבי חנינא בן תרדיון לשרפה, כרכו אותו בספר תורה כדי שיישרף עימו בייסורים איומים. עמדה מולו בתו החכמה ושאלה: "אראך בכך?" – "כלומר, זו היא שכרה של תורה" (רש"י).

ענה לה אביה: "אלמלא אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי. עכשיו, שאני נשרף וספר תורה עימי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה – הוא יבקש עלבוני".

בעוד הבת קובלת על כך שכביכול יש כאן סימן שאלה על צדקותו של רבי חנינא, הוא אומר לה, אילו הייתי אני לבד נשרף, היה מקום לטענותייך. אולם אם גם הספר נשרף עימי, והוא ודאי לא חטא – אני בחברה טובה, ומי שיתבע עלבונה של תורה יתבע גם את עלבוני.

• • •

יש בדברים אלו אמירה מאוד מעודדת, ומבט מלא תקווה. תחושת הזעם נוכח פגיעה בקדוש וביקר לנו, אומרת בעצם כי אנו חבוקים עם הקב"ה, אנו מזוהים בעיני האנטישמים למיניהם עם בית הכנסת וספרי התורה. תחת שפיפות הקומה ותחושת חוסר האונים נוכח זלזול כלפי בני תורה ועמליה, צריכה לחמם את ליבנו ההכרה כי אין זה אלא חלק ממאבק היסטורי בין האור והחושך, בין הטוב והרע, ואשרינו שאנו בצד הזה, הצד של קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא; הצד החזק שסופו בוודאי לנצח.

אולם לאידך גיסא, לימדתנו התורה, גם ברמה העכשווית מהו המענה. כאשר המצרים אמרו "פן ירבה" רוח הקודש ענתה "כן ירבה". בתפיסת עולמו של היהודי המאמין, זהו המענה הנכון לפעולות רוע כאלו. הם אומרים לחלל בתי כנסת ואנחנו נרבה בכבוד בית הכנסת. הם מבזים ספרי תורה, ואנחנו נימנע מדיבורים בשעה שספר תורה מונח על הבימה; וכן הלאה. כבוד בית הכנסת צריך להיות צו השעה בימים אלו.

הזמינות של בתי הכנסת וריבוים בלי עין הרע בכל אתר ואתר, גרמו לנו להקל ראש בגודל הזכות, וממילא בכובד החיוב לקיים מצוות 'מורא מקדש' בבית מקדש מעט. התנהגות ההולמת את הבית אותו איווה השם למושב לו, בית מקדש מעט, מקום ממנו עולות תפילותיהם של ישראל, היא עבודה שיש להשקיע בה מאמץ, ולהטמיעה על ידי דוגמה אישית לדורות הבאים.

בשנה האחרונה קיבלנו תזכורת כי תפילה בבית הכנסת אינה דבר המובן מאליו, ולעיתים אף התאהבנו מדי בפסטורליה של מנייני החצרות, ושכחנו כי אמרו חז"ל "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת". גם אם בצוק העיתים נאלצנו לצאת לחצרות בית השם, היה עלינו לפחות להתגעגע ולהפנים כי "מפני חטאינו גלינו"… ולוואי ונצליח בחודש הרחמים ובימי התשובה, לשכנע את הקב"ה שאנו יודעים לכבד את בית תפילתנו, ובכך לזכות לכבד את הבית שעליו אנו אומרים בסליחות: "והביאותים אל הר קודשי… כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים".

• הכותב הוא רב קהל חסידים – כפר גנים פ"ת, ראש ישיבת נתיבות יצחק – ת"א, ורב ארגון 'למענכם'

הזמינות של בתי הכנסת וריבוים בלי עין הרע בכל אתר ואתר, גרמו לנו להקל ראש בגודל הזכות, וממילא בכובד החיוב לקיים מצוות 'מורא מקדש' בבית מקדש מעט