מה שרואים מקולומביה

לאלו ששאלו לאן נעלמתי בשבוע שעבר, אל דאגה, לא השארתי את הטלפון סגור מעבר לשמונת ימי החג (הלוואי ויכולתי). גם לא נחטפתי על ידי קבוצת סטודנטים באחד הקמפוסים. כן נחטפתי מרצוני לכמה ימים על ידי קבוצה אחרת, אבל על כך בהמשך.
ממוצאי החג נאלצתי להתמודד עם מבול בלתי נתפס של הודעות. רובן הודעות חדשותיות שאבד זמנן, רפרוף קל גילה שמה שנראה לנו כל-כך מעניין, הופך לא רלוונטי יום למחרת. האחרות התחלקו לתגובות על החשיפה האישית בפרויקט 'מאפלה לאורה', תגובות תודה מיהודים שבעקבות הטור זכו גם הם לסגור את הטלפון לכל החג, ואחרון חביב החברים האישיים ששאלו בבהלה אם הזמנתי כרטיס טיסה כדי לברוח מאמריקה הנצורה והבוערת.
ורק לי לא היה מושג על מה בדיוק הם מדברים. "לא שמעת על ההפגנות בקמפוסים?" "לא, לא שמעתי". "אין לך מושג מה קורה באמריקה. סטודנטים מתבצרים במוסדות להשכלה גבוהה במחאה נגד מדינת ישראל. אמריקה כבר לא בטוחה ליהודים".
האמת, שמאוד רציתי לתפוס מטוס לארץ באותן דקות, אך מסיבות אחרות.
אולי אתם מצפים לתיאור חי מהמצב המפחיד באמריקה, אך אני ממש שמח לאכזב אתכם. האמת היא, שעבורנו, היהודים שגאים ביהדותם וצועדים בגאון עם כל מה שמייצג אותה ברחובות מנהטן, ברוקלין ולוס אנג'לס, לא היו ימים טובים ורגועים כימים אלו. אולי יישמע לכם מוזר, אך תושביה החרדים של ארצות הברית חווים את אחת התקופות השקטות ביותר. גילויי האמפתיה כלפינו מדהימים וקומץ התקריות האנטישמיות לא רק שאינו במגמת עלייה אלא להפך. אחרי שרק לפני ארבע שנים חוותה הקהילה החרדית שלוש מתקפות טרור קטלניות במונסי, ג'רזי סיטי ולוס אנג'לס. אני אישית וכך גם כמעט כל מי שאני מכיר, מעולם לא חווינו גילויי אנטישמיות בארה"ב, אם כבר דווקא בארץ היהודים זכיתי לחטוף מכות בשל היותי חרדי, ולא משוטרים.
מי שאכן חוטפים את שוק חייהם הם אחינו הרחוקים, שמגלים בימים אלו בדרך הקשה שלא משנה כמה ינסו להתרפס בפני כוחות האופל הפרוגרסיביים, כמה יתאמצו לינוק את הביוב האידאולוגי שלהם, יקנו בשכר לימוד של אלפי דולרים בחודש את האידיאות הכי אפלות ומטורפות מבית מדרשם, יאמצו את דרך החיים הדוחה והאנטי מוסרית שלהם, בסוף הם תמיד יישארו י-ה-ו-ד-י-ם.
לאלו עדיין יש תקווה כי כעת, אחרי השוק, אולי תגיע ההתפכחות. אך יש עוד סוד אפל שעלינו לדעת. חלק נכבד מאותם חוליגנים שימים ארוכים שיתקו את הלימודים באוניברסיטאות הכי נחשבים כביכול בעולם, הם מזרע ישראל, רפורמים בחלקם הגדול, שאיבדו כל צלם אנוש ושימשו כאידיוטי מחמד בידי קבוצות פרו-פלסטיניות שמחככות ידיים בהנאה למראה האוטו-אנטישמיים שעושים עבורם את העבודה.
הימים הללו העניקו לנו הצצה לתקשורת שיכולה לנטוע פחד שווא בלב המונים. אחרי החג נדהמתי לקרוא תיאורי פחד על 'ליל הבדולח', על 'חזרה לגרמניה של 1937', ועוד שטויות הזויות מעלות גיחוך שלובו על ידי תקשורת המיינסטרים בארץ, שכל תפקידה בימים אלו לשדר כאוס ולזרוע פחד. דווקא אלו שחיים באותן ערים ומדינות די גיחכו. חלקם אפילו יצאו להחזיר מלחמה שערה ופירקו פיזית חלק מהמאהלים וגם חלק מהמפגינים, עוד לפני שהמשטרה פינתה בכוח את ההתבצרות הכושלת. ללמדך כוחה של שטיפת מוח תקשורתית.
האמת רחוקה משם. מדובר בקבוצה מפונקת ואליטיסטית של ילדים טיפשים בני 19-18 שהתרגלו מגיל קטן לקבל 'כן' על כל שטות שהוציאו מהפה, שבטמטום שצריך להילמד בפקולטות שניסו לחסום, החליטו בשם הרצון ל'פלסטין חופשית' להפוך את מקום הלימודים הפרטי שלהם ל'חירייה החופשית', הרסו את עתידם האישי כשרבים מהם סולקו לצמיתות, ועל הדרך השניאו את עצמם על רוב חבריהם, שנחסמו על ידם מלהיכנס לקמפוס ימים רבים.
בשונה ממה שניסו להציג, לא רק יהודים נחסמו מלהיכנס לקמפוס, לאורך ימי ההתבצרות האנרכיסטים הכניסו רק אנשים משלהם, מחשש שהמשטרה תנסה להסתנן אליהם בבגדים אזרחיים, בעוד שכאמור היהודים שתומכים בהם דווקא הורשו להיכנס. סטודנטים מהמחנה הנגדי שהצליחו להסתנן למבנים תיעדו את 'לוחמי החופש' האמיצים חיים במדמנה סרוחה, בלי אוכל וצורכי היגיינה הכי בסיסיים. בשלב קומי במיוחד שהפך לבדיחת היום, יצאה אחת המארגנות לתקשורת ודרשה מהנהלת המוסד לספק להם 'סיוע הומניטרי', לא פחות, כדי ש'לא ימותו בצמא'.
מהילדים האלו אין מה לפחד אלא מהמושכים בחוטים שמממנים אותם, שאחד מהם הוא למרבה הזוועה יהודי, שעומד גם מאחורי מימון רוב הארגונים שנלחמים בארץ בכל מה שריח יהדות נודף ממנו. אז דווקא במה שאחרים רואים אולי התפתחות שלילית, יש לדעתי הענייה תקווה גדולה. כפי שכתבתי בעבר, בארצות הברית קיימת הקבוצה היהודית הכי גדולה והכי נוחה להשפעה בעולם, הקהילה הישראלית שמונה כמיליון נפש, וכמעט אף אחד לא דואג לה ברוחניות. כעת, כשהחלום השקרי שנטעו בו תקוות מתערער, הזמן להשקיע בהם. לאלו שישכילו לנצל את ההזדמנות ההיסטורית מחכות תוצאות יותר גדולות ומהירות ממה שחוו אי פעם בפעילות בקרב אחינו בארץ.

ועכשיו, למה רציתי לתפוס טיסה לארץ במוצאי החג?
בשעה שהגרועים שבאומות הפגינו בארצות הברית, נערכה עוד הפגנה מרגשת בארץ ישראל, אמנם הפגנה שקטה, אך כזו שמנענעת עולמות.
באולם ענק בבני ברק התאספו ביום חמישי שעבר כאלף אברכים ובחורים. אך בשונה מהפגנה רגילה שבה המפגינים צריכים להפגין 'על' משהו או מישהו, בהפגנה הנדירה הזאת אותם אלף יהודים נדרשו להפגין 'שליטה' בעל פה, ממינימום 750 דפי גמרא עם רש"י ובעיקר תוספות, עד כל הש"ס.
לפני שתחשדו בי במה שאין בי, לא רציתי להגיע לשם כדי להיבחן. הלוואי שאזכה. רציתי להגיע לשם כדי להתפלל, ואני לא היחיד. עשרות יהודים נוהגים להגיע מדי חצי שנה למבחן הזה שנערך על ידי המפעל העולמי 'ושננתם', רק כדי להתפלל לישועה במקום שבו נבחנים כעת יהודים שהינם מבחר הבריאה על כשני מיליון דפי גפ"ת במצטבר. כשיסיימו, יצאו להלך בצידי הדרכים, כי 'מה זה לדעת רק אלף דפי גמרא עם תוספות בעל פה'.
לפני כחצי שנה נחשפתי באקראי לארגון הענק הזה על ידי נשיא הארגון ר' בערל קרניאול, שמתגורר בשכנותי. נפעם כולי, כששהיתי בארץ נכנסתי לאחד מעשרות מוקדי המבחנים של הארגון הפרוסים בכל רחבי הארץ, שבהם נבחנים בכל חצי שנה יותר מרבבת בחורים ואברכים ממינימום חמישים דפי גמרא עם תוספות עד כל הש"ס לפי מה שליבם חפץ, בתוכנית מדהימה בגאונותה שדורשת מכל נבחן להיבחן במבחן הבא גם על הדפים שנבחן בפעם הקודמת, במטרה להבטיח את זכירת התורה.
כעצלן לעת מצוא קשה לי מאוד לקחת מטוס עד לארץ כדי לשאת תפילה באחד מאותם מוקדי קודש, לכן לקחתי על עצמי משימה לעזור לר' בערל להביא את הארגון הקדוש הזה גם לארה"ב. שעה לפני כתיבת השורות חזרתי מהמבחן הראשון וההיסטורי שהתקיים לראשונה במונסי. הביזיונות היו קשים. אנשים שפגשו אותי בין הנבחנים עם ספר תהילים, שאלו בהפתעה: "מה לקבר בבית הכהן? הגם רפאל בנבחנים?" באין ברירה עניתי שבאתי להיבחן על נגעים ואהלות, מצביע על התהילים, ומי שהבין הבין.
אז בפעם הבאה שמישהו מדבר לידכם על בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, כדאי שתספרו לו שבשבוע האחרון, בזמן שיש לכל בחור את מלוא הזכות לטייל ולאגור כוח, כ-ח-מ-י-ש-ה ע-ש-ר א-ל-ף בחורים ואברכים מכל העדות והחוגים, מסאטמר עד הר-המור ניגשו למבחני 'ושננתם' על גפ"ת, שכדי להצליח בהם הקדישו את כל חודש בין הזמנים ללימוד לשמה.
אנו רצים והם רצים.