"איזו השפלה", נאנחתי כשהתפרסמו תמונות החטופים העוברים מסע מביש של 'ניצחון' בידי חמאס. "לא די שאנחנו צריכים לשחרר מחבלים מרצחים, אלא שהם מנצלים כל רגע של תשומת לב ופרסום כדי להדהד את המסר שהארגון הנפשע עדיין חי ובועט".
"לא אכפת לי הבושות", טען יהודה בשיקול דעת בוגר, "העיקר שהחטופים חוזרים הביתה".
"זה נכון", הסכמתי איתו, "אבל זו עדיין השפלה נוראית שלא מתאימה לעם ישראל".
"אין מה לעשות, ככה זה הגלות", הניחה עלי אילת זרוע מנחמת, ומייד הוסיפה: "אבל שתדעי לך שלמדנו בחומש שמות שגם במצרים הייתה גלות קשה ונוראה, אבל כשעם ישראל צעקו אל השם והתפללו בכל הכוח, הם ניצלו".
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם… וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר… אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב כג-כד).
תפילה היא יסוד עצום וגדול. תפילה היא הכוח המניע ומוליך את הברכה והשפע בעולם, ובזכותה נפתחים שערי רחמים.
על פניו, תפילה בכוונה ומעומק הלב היא הדבר הנכון לעשות בכל שלב בחיים – בעת שמחה, ובוודאי ובוודאי בעת צרה וצוקה. אלא שמול ההנחה הבסיסית והידועה הזו, עומד רגע מופלא שבו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבקש אחרת… רגע שבו בורא העולם מבקש שנחדל מלצעוק אליו.
זה היה כשעם ישראל ניצב מבוהל ומבועת בין ים סוף ובין המצרים הדוהרים לעברו עם סוסי מלחמה. כשהם רדופים וחסרי אונים עלתה מעומק ליבם זעקה עצומה, תפילה שאין כמותה להצלה. והנה דווקא אז, כשהיינו מצפים שהתפילה תחולל פלאות, פונה השם למשה:
"וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד טו).
ומפרש רש"י הקדוש: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונין בצרה. דבר אחר: מה תצעק? אלי, עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן: עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי (ישעיהו מה יא)".
הקדוש ברוך הוא שמתאווה לתפילתם של צדיקים, אמר למשה: "מה תצעק אלי?! תפסיק להאריך בתפילה!" והדבר תמוה מאוד, שכן היינו מצפים שזה יהיה הרגע המושלם לתפילה מעומק הלב.
כדי להסביר את התמיהה הזו, מביא רש"י מדרש ששופך אור חדש על הרגעים הנשגבים ההם: אמר השם למשה: מה אתה צועק אלי? הרי כל הגאולה של עם ישראל מונחת עלי! אני הורדתי את בני למצרים ואני אגאל אותם! מה לכם להתפלל?! הרי הגאולה עומדת מוכנה ומזומנה, וכל הפחד והצער שאתם חווים הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה שנקרא 'גאולה'.
הרמב”ן ממשיך את פירושו של רש”י ומסביר יסוד עמוק בנפש האדם.
כידוע לנו, אדם צועק כשהוא מגיע לרגע של חוסר אונים, של כאב לא פתור, של מצוקה ובלבול. הצעקה היא ביטוי פנימי לבקשת עזרה דחופה במקום שאין מוצא.
לעומת זאת אדם שיודע בדיוק את אשר לפניו, ומודע לכל הגורמים וההשלכות, לא צועק, שכן הידיעה מאפשרת לנפש האדם להכיל גם את הקושי והצער שמשולבים בכל תהליך.
ומשום כך, מבאר הרמב”ן, ביקש הקדוש ברוך הוא ממשה לא לצעוק אליו שכן התהליך של הגאולה ידוע מראש. בבקשה זו אומר השם לעם ישראל: למה אתם מבוהלים ומבועתים ואבודים ודואגים?! מה אתם צועקים?! אז מה אם המצרים מאחוריכם והים לפניכם, הרי הבטחתי לאברהם, יצחק ויעקב שאוריד אתכם למצרים וגם אעלה אתכם משם! נשבעתי לאבותיכם שאהיה עימכם בשעבוד, בצער ובצרה. הבטחתי שאגאל אתכם ואקח אתכם לי לעם! התהליך ידוע ומתוכנן, ילדים אהובים שלי. הגלות היא רק אמצעי לגאולה, ומשום כך אני מבקש מכם לא לצעוק שכן הכל צפוי וידוע ומושגח. מה שעליכם לעשות הוא להתחזק באמונה ובידיעה שאני משגיח עליכם בהשגחה פרטית ואוהבת, וכל שעליכם לעשות הוא לעמוד ולצפות כיצד תתגלגל הישועה.
"'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב ד).
ומבאר רבנו בחיי: "על דרך הפשט זה מרים, שהרי מרים נתנבאה עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וזהו שאמר לדעת מה יעשה לו לדעת מה יהא בסוף נבואתה".
מרים הנביאה, אחות משה ואהרן, התנבאה שאחיה העומד להיוולד יגאל את ישראל. מתוך אמונה עזה היא פנתה אל אביה עמרם, ראש הסנהדרין, וביקשה ממנו להחזיר את יוכבד אימה הביתה – וכך היה. לאחר מספר חודשים, ילדה יוכבד את משה והצפינה אותו מעיני המצרים. אבל כשמשה גדל מעט, לא יכלה יוכבד עוד להצפינו, ונאלצה להניח אותו בתיבה על היאור.
הרגע הנורא הזה, שאם נאלצת לשלוח את בנה למוות בטוח, מאגד את עומק ושבר הגלות. גם יוכבד וגם עמרם היו שבורים ורצוצים, ואף כעסו על בתם שעצתה גרמה לכל זאת.
אבל מרים לא הפסיקה להאמין. היה לה ברור שהנבואה אמת, והיא תתקיים בצורה כזו או אחרת. משום כך היא נותרה לעמוד סמוך ליאור והמתינה בציפייה מודעת, לראות כיצד תתקיים הנבואה ואיך תבוא הגאולה.
הגלות שאנו עוברים קשה, איומה ומשפילה עד תהום הנפש. אויבינו יכלו לנו והם ממשיכים לפגוע, לדרוס ולהשפיל. בגלות הזו יש כל כך הרבה רגעים של חושך ושל אין אונים ושל בלבול, עד שנדמה שהדבר היחיד שנותר הוא רק לזעוק זעקה גדולה ומרה.
אבל האמת היא אחרת!
העולם מושגח ומתוכנן, וחובה עלינו לאחוז בדרכה של מרים הנביאה. עלינו לעמוד ולהחריש ולהמתין בציפייה מודעת שהגאולה בוא תבוא – לא תאחר.
