מטר על הגג

מה קורה כשמישהו עוקר את מוט המדידה

א

ככה זה. הכל עניין של מוצא. יש כאלו שכבר לפני שבוע חבטו על הסטנדר והרעידו את הדגים שבים; יש עדות שבניהן משכימים באמצע הלילה כדי לשיר חטאנו לפניך; ויש אותנו, שמנסים לקחת את הכל בממדים של סנגוריה.

אלא שאז הכל מתפוצץ בפנים.

בבוקר אחד לוהט, יורד לו יהודי, נכד של חסידים ממזרח-אירופה, מן הבית אל הרחוב. שפתיו לוחשות ברכת השחר מלומדה, ידיו אוחזות בתיק התפילין ורגליו מוליכות אותו לשטיבל – ופתאום הרחוב כולו צורח א-ל-ו-ל.

ומה שהכי מפתיע שהצרחה הזו נשמעת בערבית. במקום סטנדר ישיבתי, ניצבת אותה מדרכה עתיקה ומוזנחת שהעשבים שבין אבניה מזכירים כותל בן אלפיים. במקום בעל תוקע עטוף בטלית, יושב ישמעאלי בתוך דחפור ומרעיד את כל השכונה בקידוח.

תרועה, שברים, תרועה.

מה אתם עושים פה? שואל היהודי. ואחד הפועלים מתנדב להסביר. "אנחנו לעשות בו דשא חדש. ירוק, יפה. הילדים יהיו משחקים בו", הוא אומר, בשפה שנשמעת כמו קוראן מתורגם.

הקבלן היהודי שניצב בצד, מסכם את כל שיעור המוסר הזה במילה אחת. "נו בחייך, מה אתה שואל שאלות", הוא אומר קצר-רוח, "בחירות".

ופתאום אני שומע את בעל המוסר דופק שלוש דפיקות על הלב, וצורח: "והלא דברים קל וחומר. בעוד יותר מחודשיים יש בחירות. 'יום הדין' של הפוליטיקאים. זה לא שאלה של חיים ומוות, אלא בסך הכל של מי יהיה אחראי על תקציב ניקיון הרחובות. ותראה איך פתאום בבת אחת הם מתעוררים וחוזרים בתשובה. פתאום בכל מקום צצים לך פועלים שמתקנים, משפצים, סוללים ובונים. כולם עושים הכל כדי למצוא חן בעיניך. לגרום לך לחשוב עליהם אחרת ביום הדין.

"ואתה ישראל", מסיים בעל המוסר, "בעוד פחות מחודש, גם לך יש יום דין. אז אולי למען השם, תתעורר, תתחיל לשתול קצת עצים ירוקים, להשקות, לעשות 'מאצעב' שכל מה שהיה בארבע השנים האחרונות, לא באמת קשור אליך? עור ישן משנתך".

אך מתברר שגם ה'תשובה' הזו, תלויה במנהג עדות. בעוד בערים המעורבות ניכרת איזו תכונה יתרה, בשבועות האחרונים יצא לי לבקר שוב בכמה ערים חרדיות. אם לומר בעדינות, העסקנים המקומיים כולם – ליטאים, ספרדים וחסידים – מאמצים קו חסידי קיצוני. הם ממש לא מתרגשים מה'אלול' המוניציפלי. נראה שאין להם שום צורך ומאמץ לפנות אל ליבם של התושבים. לא תראו שום תכונה יתרה, לא רכבים משפצים ולא פועלים מתקנים.

קצת כמו חסידים, מסתמכים על ה'צדיקים' שביום האחרון יוציאו פתקא טבא שבה הם ימליצו טוב בעדם, ואולי גם יסתמו את פיות כל המקטרגים.

כמה חבל שאין איזה שופר שיתקע להם: עורו ישנים משנתכם.

ב

ועכשיו, בלי שום קשר לבחירות המוניציפליות הבאות עלינו לששון ולשמחה, לדיל ולחלטורה, אני רוצה לקחת אתכם לטיול עירוני קצר. כדי שלא להטות את ליבכם לאף אחד מהצדדים, אני מציע שנצא לאחת מעיירות אירופה, לא משנה איזו.

אפילו שלא שילמתם, אני מבקש לתת לכם את השיעור הראשון למטייל בעיירות אירופיות. נניח שאתם מגיעים לעיירה של סבא-רבא בפולין, הונגריה או אוקראינה, ואתם מנסים לחפש שורשים.

דבר ראשון תחפשו את השעון, או את המגדל.

בניגוד לערים המודרניות שבנויות בצורה מבולגנת ומבולבלת, לעיירות היסטוריות יש תכנון הגיוני מובנה. הסיבה פשוטה. עיירה לא נבנתה ביום אחד. לא יצאה החלטת ממשלה שבנתה בו-זמנית אלפי יחידות דיור. כאן הכל עבד הפוך.

ראשוני המתיישבים הגיעו והקימו כמה בתים זה ליד זה. ולכן לכל עיירה יש כיכר מרכזית. שם התנהלו החיים עצמם. שם התנהלו ימי השוק, לשם התכנסו בכל הזדמנות – ולמרבה הצער, לשם גם ריכזו הנאצים את כל היהודים בתחנה האחרונה.

בכיכר המרכזית נמצאים הבניינים הכי עתיקים בעיירה. בדרך כלל, יש שם בית-תיפלה ענק שעדיף להסיט ממנו מבט. אבל כמעט תמיד – במרכז ממש, נמצא 'בית העירייה'. ברוב העיירות אפשר לזהות אותו מייד, בדרך כלל יש על הבניין שעון גדול – כזה ששימש את כל בני העיירה.

אם אתם מחפשים שורשים היסטוריים, זה המקום. בכל בניין כזה, יושבת איזו פקידה בת אלפיים, שמחזיקה תעודות ומסמכים בכתב יד. ברוב המקרים, פקידים קשישים לא מאוד ידידותיים, גם לא מבינים אנגלית. אבל עם קצת 'סייעתא דשמיא' – עדיף בדולרים – ומתורגמן מקומי, אתם עשויים למצוא מסמכים אותנטיים מהחתונה של סבא רבא וסבתא רבתא. ואולי אפילו לקבל צילום ולחזור הביתה ולקלוט שהחיים שלכם נותרו אותו דבר כמו קודם.

בשלב זה אתם ודאי שואלים את עצמכם, לשם מה אני לוקח אתכם לטיול כל כך מוזר בלי שביקשתם. ובכן, אנחנו מייד מסיימים, אבל קודם בואו נצטלם מול בניין העירייה. יש שם משהו שאני רוצה להראות לכם.

ברוב העיירות כבר עקרו את זה, אבל יש מקומות – בעיקר שמרניים יותר – שבהם אפשר לראות מעל מבנה בניין העירייה מוט ברזל תקוע. במבט ראשון זה נראה כמו טעות. במשך שנים חשבתי שזה משהו ששימש בעבר לשעון שמש, או סתם עדות לחוסר טעם, עד שפעם אחת בנסיעה משותפת עם אדם שמבין, קיבלתי הסבר קצר: "זה המטר".

תחשבו על זה. היום, כשאתה רוצה לרכוש ממישהו חתיכת בד, כל מה שנדרש זה סרט מדידה, ועיפרון שיסמן בכמה מטר מדובר. אבל מה עושים בעולם שבו אין מידה אחת מוסכמת על כולם? כל אחד מהצדדים מציב סרט מדידה שונה? איך מסתדרים? לפי מה משלמים? והאם אפשר לדעת מי שיקר את מי?

טוב ששאלתם. עכשיו נרים שוב את המבט אל מוט הברזל ונהנהן יחד בהבנה. ובכן, זה המטר. כדי למנוע ויכוחים וסכסוכים, כל עיירה דאגה לקבוע מוט ברזל מוסכם שיסמן את אמת המידה המשותפת. בכל ויכוח, צריך פשוט לגשת אליו ולמדוד. ופתאום בא שלום לעולם.

(נזכיר שכמובן, המידה-האחידה היא לא המצאה אירופית. מי שלמד קצת גמרא, יודע שבמשך שנים חז"ל דאגו למנות אנשים "אגרדמים" שיפקחו על אחידות המידות.)

רגע לפני שחוזרים הביתה, אני מקווה שאנחנו מסכימים – אם מישהו יעקור את המטר הזה, הוא עלול לגמור את כל אפשרויות המסחר בעיירה.

בלי אמת-מידה, אי אפשר למדוד.

ג

הדבר הכי חשוב לפני שנכנסים לדיון או ויכוח, הוא להגדיר 'מטר' משותף. לא משנה מה נחשוב ומה נטען, אין שום אפשרות לדבר, לפני שאנחנו מחליטים על אותה אמת מידה.

אחד האסונות התודעתיים הכי חמורים בעידן שלנו – נקרא 'פוסט-מודרניזם'. בעצם, בעולם של ימינו, אין מטר משותף. אי אפשר לדבר על טוב ורע מוסכמים. הדברים שהיו מוסכמים במשך אלפי שנים, התפוגגו. לכל אחד האמת שלו. אם אדם יקום בבוקר ויאמר שהוא תרנגול, כל מי שינסה לרמוז לו שהוא טועה, ייחשב לגזען חשוך ששונא תרנגולים.

בעולם שכזה, לשכל וההיגיון אין הרבה מקום. ברוב האוניברסיטאות בעולם – בפרט אלו שדוגלות בחופש הביטוי – אסור למורה ללמד את התלמידים דברים ש"מרגישים" לא נעים. כך למשל, אם מישהו יגלה – שממוצע האיי-קיו של אנשים בעלי צבע-עור מסוים נמוך יותר משל אחרים – הוא לא יהיה מדען, אלא גזען.

המידע הזה חשוב לכולנו. כי כפי שכבר דיברנו בשבוע האחרון, סביר להניח שהתקופה הקרובה לא תהיה פשוטה עבור היהדות החרדית. גל השנאה שמתפרץ עכשיו נגדנו, נראה סוער מאי פעם. משום מה, רבים מאיתנו מתקשים מאוד לחיות בעולם שבו יש מישהו שלא אוהב את מה שהם עושים.

מרוב צער אתה רואה אותם נעמדים ומנסים להסביר, לדבר, לבכות ולהצטלם. ובעיקר להיעלב. זה נוגע ללב. אבל כאמור, כשאתה ניצב מול מישהו שהמטר שלו שונה לגמרי משלך, אין לך באמת סיכוי להסביר לו משהו. מה שבעיניך פסגת הטוב, בעיניו נתפס אחרת לגמרי. הסיכוי שלך לנצח בכזה ויכוח קטן יותר מהסיכוי שלך להתבלבל ולאבד את המטר שלך.

בקיצור, אם אתם חייבים להיכנס לוויכוח, בבקשה, אל תאבדו את המטר.

ד

ואם כבר אמות-מידה.

צריך לומר ביושר: הציבור החרדי בהשקפתו, איננו ימני ואיננו שמאלני. הוא חרדי. אבל בתפיסת עולמו יש לו הרבה יותר קווי דמיון לציבור השמרן. חשיבות המשפחה, חשיבות המסורת והצביון היהודי.

וכאן חייבים להיות הוגנים. לפני כשנה, הציבור החרדי כרת ברית קואליציונית עם הימין הישראלי. יחד יצאנו למסע משותף. ההבנה הראשונה הייתה שמערכת המשפט הישראלית, היא זו שמפריעה לנו.

עמדנו ליד לוין ורוטמן, ועודדנו אותם לצאת לדרך. שרקנו להם בהתפעלות, ביקשנו מהם לרסק את בית המשפט. רצינו שהם ידאגו שנוכל להסדיר את נושא גיוס בני הישיבות. וכן, היו מאיתנו כאלו שעשו זאת מאינטרסים אישיים. כמו למשל יהודי חשוב שבג"ץ אסר עליו לכהן כשר.

במבט לאחור, כל הצדדים מבינים, שההתנפלות הזו לא הייתה מאוד חכמה. במקום לעשות פעולות עוררנו את כל השדים הרדומים והבערנו את הרחובות. וכמו שקורה תמיד, מי שמשלם את המחיר, זה דווקא החרדים.

עצוב מאוד. אבל עם קצת הגינות, מה שקורה באולפנים בשבועות האחרונים, הוא מופע מכוער. אותם עסקנים ועיתונאים שרק לפני שבועיים הסבירו כמה חשובה הרפורמה, מתהפכים פתאום על לוין ורוטמן, ולא מצליחים להבין "איך אנחנו קשורים לסיפור. הרי אנחנו מעולם לא התענייננו במערכת המשפט".

ובכן זה ממש לא נכון. הציבור החרדי לוחם בבג"ץ הרבה לפני שלוין ורוטמן חשבו להיכנס לפוליטיקה. וכן, הצעד של השנה האחרונה, לא היה מופת של חכמה פוליטית. אף שותף מהצד הימני לא אשם בזה. מותר לקחת אחריות, להודות בכישלון ולהפיק לקחים לעתיד.

לא בבגידה בשותפים ננצח, אלא בתפילה, צניעות והרבה סייעתא דשמיא.