הניה שוורץ
י' סיון התשפ"ד
תדמית
היא ילדה בת חמש נטולת חברות, ילדה טובה, בעלת מידות, לא מציקה, חמודה, מטופחת, חכמה ואי אפשר להסביר מדוע חברות לא ניגשות אליה. הן נענות לה בשמחה כשהיא מנסה להתחבר, אבל כישורי החברה שלה לא ממש תואמי גיל והיא כמעט לא מנסה ליצור קשרים. ולמה החברות לא מנסות להתחבר אליה אפילו שהיא דווקא ילדה שכיף לשחק איתה? כיוון שהיא משדרת כל הזמן שהיא נסיכה, סוג של פרח. אל תגעו בי. לא, זו לא גאווה ולא התנשאות, זו היא, וככל שהיא משוועת לחברה, החברה לא מנסה להתקרב ושומרת מרחק.
לברכי יש תדמית יהירה, רחוקה, לא מושגת, גאוותנית, ובאמת אין לה כלום מכל זה. עניין של אופי קצת יותר סגור, לבוש קצת יותר מדי מהודר ורמה שכלית מעל כולם, וכך נוצרה בעיה. כשהייתה קטנה ניסו לעזור לה ולהקנות לה דרכי פעולה, כשגדלה ועדיין הקושי הולך איתה משקפים לה את תחושת הריחוק שנודפת ממנה.
קשה היה לה להבין את זה, כי היא כל כך לבבית ורוצה להתחבר וקשה לשנות את התדמית הזו של 'אני לא שייכת' או סוג של 'הגבירה מול דלת העם'. כיוון שהיא ממש רוצה חברות היא מוכנה לעבוד ובהכוונה מקצועית עשתה, ועדיין עושה, את העבודה הקשה והיומיומית, בחריקת שיניים ובמודעות. היא מסיימת את בית הספר היסודי עוד מעט כשהיא מוקפת בחברות ואהדה, ויוצאת לגיל העשרה מצוידת בכלים מתאימים לגיל שבו החברות חשובות יותר מכל דבר.
שולי היא אם לחמישה, עובדת שעות רבות בתפקיד ניהולי בכיר במשרד ממשלתי נחשב, ושומרת בו זמנית על קן מטופח ונעים למשפחתה. היא מספיקה הכל: הבית מטופטפ, חמש בנות לבושות הכי נקי, מסודר ויפה שאפשר. ארוחה מבושלת טרייה מחכה כל יום לבנות עם שובן מהלימודים, והיא גם מצליחה להיות לצד אחיה ואחיותיה, משמשת להם אוזן שומעת וכתף תומכת, שולחת עוגה למי שעושה שמחה ושומרת על הקטנים של מי שצריכה לצאת וזקוקה לעזרה. בערב היא מגיעה להשתתף באירועים משפחתיים רעננה כאילו לא התעוררה בשש, ועובדת רצוף בהילוך גבוה.
זה הצליח עד שנולדה הבת השישית. הכל ברוך השם בסדר, לבת ולאם שלום, אבל משהו התחיל לחרוק כששולי חזרה לעבודה אחרי חופשת לידה שהוארכה. פתאום היא לא הספיקה כמו תמיד, פתאום היו דברים שהתנהלו לאט מדי ובהספק לא רגיל, לפעמים פשוט לא היה לה כוח להתעורר בבוקר, ובוודאי לא למשוך את עצמה מהמיטה. לא היה שם דיכאון אבל כן הייתה עייפות גדולה.
ככל שעבר הזמן נוצר צורך בעזרה פיזית ורגשית. לא משהו גדול אבל פתאום היא לא הצליחה להגיע לכל הפינות, והעומס גרם לה לרצות לשתף מישהי, להתייעץ, לקטר. אבל היא לא יכולה לקטר, היא הרי המוצלחת והמושלמת, ולא ייתכן שהיא לא מתגברת על משהו שולי כמו עייפות אחרי לידה או עומס. כי שישה ילדים זו משפחה ברוכה והגדולה כבר צריכה תשומת לב אחרת של ילדה גדולה בעוד הקטנות זקוקות להשגחה מסוג אחר, והיא פשוט לא מוצאת מספיק ידיים לכולם, ואין לה למי לבכות קצת על הכתף כי מושלמת כמוה לא יכולה לשבור את התדמית שטיפחה.
שפרה לעומתה מעולם לא ראתה את עצמה בשווי כלשהו אפילו קטנטן. גדלה כילדת סנדוויץ', היו אחיות גדולות ממנה שתפסו את כל התפקידים, אחיות קטנות ממנה שלקחו לדעתה את כל האהבה, והיא? סתם. שום דבר מיוחד. בהרגשה זו היא בגרה, גדלה, נישאה, תמיד מהצד, תמיד לא שווה. יום אחד משהו נסדק בה, לכאורה בגלל משהו אחר, אבל השבר היה מספיק גדול כדי שתלך לטיפול, ושם זוהה הכלום שהיא חשבה שהיא. החלה עבודה של בנייה, התדמית של הכלום בעיניה התחלפה בידיעה ובהרגשה של שווי וערך.
תדמית משמעותה היא איך אנחנו נראים בעיני האחר, איזה רושם אנחנו משדרים החוצה ומשאירים במי שמכיר אותנו, איך אנחנו חושבים שהחברה רואה אותנו ולעיתים בכלל איך אנחנו רואים את עצמנו. כל עוד התדמית שלנו חיובית ו'עובדת בשבילנו' אנחנו מרוצים, חיים איתה בשלום ואף מתקדמים בזכותה. אבל אם התדמית פוגעת בנו, אם היא מקטינה אותנו ועוצרת את התקדמותנו בחיים, כדאי לעצור ולבדוק את העניין לפעמים בעזרה של מישהו שמכיר אותנו היטב ושאנחנו סומכים עליו, לפעמים בעזרה של מישהו קרוב שאפשר להתייעץ איתו והוא מספיק כן וישיר כדי להגיד לנו את האמת גם אם היא כואבת, ולעיתים יש צורך בעזרה מקצועית. בכל מקרה שווה להתעכב לעיתים בהרהור על 'מה התדמית שלי'. מחשבה כזו יכולה בהחלט להביא לתובנות שיעזרו מאוד לעשות עבודה עם עצמנו, כדי לשדרג את איכות החיים או לשנותם.
כמה מילים
כשהייתי בת חמש למדתי לבד לקרוא. אני כמובן לא זוכרת איך זה קרה, ועוד בימים שבהם את האל"ף בי"ת לא למדו בגן אלא בכיתה אל"ף. אני כן זוכרת את ההליכה לספרייה שהחלה בגיל שש, כשדודה שלי זיכרונה לברכה גילתה את היכולת שלי לקרוא ולהבין ורשמה אותי לספרייה. מאז ספרים ואני הם אהבה גדולה, עד כדי כך שכל דבר שקשור בספרים עושה לי טוב, אפילו הריח. ריח של בית דפוס הוא בשבילי הבושם הטוב ביותר בעולם, וחנות ספרים עמוסה היא נוף שבו אני מוכנה לגור. ברוך השם האהבה הזו לא פגה, ועד היום ספר טוב הוא המתנה הכי יפה שאפשר לקנות לי.
אני יכולה לכתוב עשרות סיפורים שקרו לי במפגש עם ספרים ועל ספרים, אבל הטור הזה לא יספיק… אני רוצה לשתף בחוויה ששמחתי לגלות שאני עוד נהנית ממנה מאוד מאוד.
הייתי בפגישה באנשהו בירושלים, במקום שלא ממש הכרתי, אבל ידעתי באיזו סביבה אני, כי בכל אופן אני ירושלמית במקור ואי אפשר להוציא ממני את הירושלמיות שבי. אחרי הפגישה החלטתי לחתור לכיוון רחוב יפו באיזו דרך שתהיה, והכי הכי בין סמטאות, וכך הגעתי לסמטה שאין לה שם אפילו. מטרים ספורים מהרחוב הסואן, מצאתי חנות ספרים יד שנייה. חנות שיש בה בקושי מקום לבני אדם, אך מקום נרחב לספרים. מהרצפה ועד התקרה הכל מכוסה טורים טורים של ספרים בכל הנושאים האפשריים, היסטוריה ובריאות, אקטואליה והורות, ועוד.
המוכר שאל מה אני מחפשת, אמרתי לו בכנות שאין לי מושג. ראיתי חנות ספרים ואני מחפשת את כולם. הוא צחק ואמר שיש בקומה העליונה גם פינת קריאה ואני מוזמנת. אמרתי לו שכשהם סוגרים את החנות שיבוא להגיד לי, כי אני עלולה לשכוח את עצמי שם. הוא צחק, כי השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת והם סוגרים בתשע בלילה… אני דווקא הייתי רצינית. חובבי קריאה ואוהבי ספרים יוכלו בוודאי להזדהות, וחובבי ממתקים יכולים לתאר לעצמם מה קורה להם כשהם נכנסים לחנות שכולה ממתקים. זה אותו דבר. כלומר בערך.
לפני שנים יצאנו לחופשה בירושלים, חופשה מלונאית כזו בשל איזה כינוס שאני למזלי לא הייתי צריכה להיות בו. היו לי כמעט שלושה ימים ארוכים לעצמי. כירושלמית לשעבר ידעתי שיש הרבה שכונות ומקומות חדשים שלא יצא לי להיות בהם, ירושלים התפתחה וגדלה. אמרתי לעצמי: נניח שאת בלונדון רק בהרבה יותר נחמד, לונדון בעברית. תעשי מה שאת אוהבת לעשות בחו"ל. בחו"ל אני הולכת לאיבוד, כלומר מגיעה לנקודת ציון מסוימת והולכת משם בלי מטרה לכל מיני כיוונים שמעניינים אותי, בלי לדעת מה אמצא ומה אראה בדרך, הכל חדש לי, שונה ומעניין. אני יכולה לעלות לאוטובוס לאנשהו, לרדת באמצע במקום שמסקרן אותי ולהתחיל לתייר אותו. ואם נאבדים? אפשר פשוט להזמין מונית ולחזור לנקודת היציאה.
בירושלים רבתי אפשר לעשות את אותו הדבר. אחרי ארוחת הבוקר יצאתי מהמלון שהיה בשכונת יוקרה ירושלמית, התחלתי ללכת 'לאיבוד', נהנית מהעברית שנשמעת באוזניים ששדרגה את כל הרפתקה, ושוטטתי לי בסמטאות ותיקות. איכשהו מצאתי את עצמי ברחוב בצלאל ליד בית העם הירושלמי. בילדותי זה היה מיקומה של הספרייה העירונית, ואולי היא עודנה שם. ביליתי שם בילדותי מאות שעות מענגות בין חבריי הספרים. היום לציבור החרדי יש ספריות משלו והסכנה שבללכת לספריות לא מבוקרות ידועה ומובנת, אבל בילדותי התמימה והרחוקה זו הייתה הספרייה הכמעט יחידה בירושלים וכולם הלכו אליה. עכשיו החלטתי להיכנס מטעמי נוסטלגיה.
כמעט בכניסה ראיתי שלט 'מכירה במחסן הספרים הישנים' ומייד הלכתי על פי השילוט ונכנסתי לעולם שכולו כריכות מרוטות ודפים מצהיבים, קמוטים מיושן ובלויים משימוש. הספרייה רצתה להיפטר מהמוני ספרים שכבר בלו מזוקן והוציאה אותם למכירה בחמישה שקלים לספר. זה היה מחסן חסר כל תכנון וסדר, והבלגן היה נורא, אך מבחינתי זו הייתה חנות אוצרות של ממש. שלושה ימים ביליתי במחסן הזה מבוקר ועד ערב, או יותר נכון מארוחת הבוקר ועד ארוחת הערב, וכך התחילה וגם נגמרה החופשה שלי בירושלים.
חזרנו הביתה עם כעשרים ספרים שכולם עוסקים בהורות וגידול ילדים. חיפשתי את המהדורות המוקדמות ביותר של כל ספר, והיה מעניין מאוד לעקוב אחרי השינויים הרשמיים בגידול ילדים. כולנו יודעים איך נראו חיינו וחיי הורינו כילדים (חלק מהם עם מקל וסרגל…) ואיך הם נראים היום, כשיש הורים שפוחדים לנשום כדי שלא יואשמו באלימות. חלק מהספרים היו ממש מורה נבוכים של הדור הראשון שגודל בישראל.
ואסיים במשפט שכתוב לי בקובץ של כל מיני כבר הרבה זמן, ואני לא זוכרת אם העתקתי אותו או אולי המצאתי בעצמי אבל הוא חכם ואני שמחה לחלוק בו: לאהוב לכתוב זו מתנה, לאהוב לקרוא זו עשירות מופלגת…
