מירון זה רק משל

אולם ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון הפך להיות מעין חרך שדרכו ניתן להציץ למצבה של מדינת ישראל בשנת תשפ"ב. המון עדויות נשמעו מול חברי הוועדה, שסבלנותם אמנותם: הם נינוחים וקשובים, משרים על העדים הרגשה טובה, ומתוך כך מצליחים לדלות מידעים קריטיים על ההתנהלות בין השורות בשטח ההפקר הגדול ביותר במדינת ישראל.

ומה שבולט יותר מכל, הוא הפער הגדול בין המילים הגבוהות שאנו רגילים לשמוע בפורומים המקצועיים ובריאיונות לתקשורת, לבין החיים עצמם; מה שעובר כחוט-שני מודאג בין כל העדויות – הוא ההבדל התהומי, הבלתי-ניתן-לגישור, בין האופן שבו מדינת ישראל מציגה את עצמה כישות מתקדמת של מנהל תקין, כללי ברזל ונהלי בטיחות – לבין המציאות במלוא עליבותה. זו מדינה שמציגה את עצמה כחברה מכובדת במדינות ה-OECD, אך בפועל נראית ומתנהלת כמו שטיבל זניח בפאתי לודז' בשנות העשרים של המאה הקודמת. ובמחילה מגבאי השטיבל'ך בלודז' נוחם-עדן, על ההשוואה הפוגענית.

נשמע לכם מוגזם? האמת היא שלנו זה נשמע ממעיט. כי מהשאלות והתשובות שנשמעות בוועדה עולה תמונה מובהקת של מושבה חפיפניקית, מרושלת וחלמאית, שבה כל שרשרת הפיקוד מושכת בכתפיים, נדה בראש ומגלגלת את האחריות הלאה. המהנדס באמת לא מבין מדוע היה צריך לבדוק את תקינותו של איזה מתקן, ומנהל המחוז לא קולט למה היה צריך לוודא תפוסת קהל, והמפכ"ל אינו יודע מה הקשר שלו בכלל לאירוע, ולפקיד לא ברור מה לו ולאופן שבו מתנהלת ההילולא שעל ארגונה הוא מופקד. לאף אחד אין אחריות. כולם בסך הכל עשו טובה. באו לעזור קצת, ונמלטו ברגע שהתברר שיחד עם הסמכות – מגיעה האחריות.

כשהוקמה ועדת החקירה, איש לא חשב שיהיה קל כל-כך לחשוף את הליקויים, לגלות את הערֵמה הבלתי נגמרת של נקודות התורפה – אין למעשה מילימטר בלי נקודת תורפה – ולהבין איך כולם, כולל כולם, נרדמו בשמירה. והתמונה הזו מתגלה, עדות אחר עדות, הופעה אחר הופעה. בכל משפט, מכל תשובה, מבצבץ לו עוד פרט במבנה המפואר של החלטורה הישראלית שאינה יודעת גבולות, שעשויה טלאי-על-טלאי, שאין בה חלקה אחת בלי עיגול פינות ותחושת סמוך ויהיה בסדר ולא צריך לדאוג.

עד שמגיעה קריאת ההשכמה.

יאמרו נא תולדות אהרן

ביום שלישי השבוע הופיעה בפני הוועדה דמות יוצאת דופן. זהו הרב צבי ('הֶרש מִיכל') הלר, איש חסידות תולדות אהרן ומארגן ההדלקה של החסידות, שהוזמן להעיד בפני הוועדה על חלקו בהפקת ההדלקה שביציאה ממנה אירע האסון הנורא. הרב הלר הופיע בכתונת הפסים הידועה. לאצבעו ענד טבעת מלולב שקיבל מהאדמו"ר כסגולה. העברית שבפיו לא הייתה מן המשובחות. אבל ההופעה עצמה עוררה הערכה. בגלל שהיה בה משהו בלתי מצופה לחלוטין.

התברר, שדווקא נציג החסידות הנתפסת כבדלנית וקיצונית, זו שנראית כמועמדת טבעית למלחמה בוועדה ולסירוב לקבל את מסקנותיו של הרכב ששואב את סמכותו מהרשויות הציוניות, הוא זה אמר – כנראה בשליחות רבו האדמו"ר – שכל מה שתחליט הוועדה בנוגע לסדרי ההדלקה בעתיד, יתקבל ללא עוררין. המונח 'קידוש השם' הוא כבד ונכבד מדי למקרה הזה, וקידוש השם היה אילו לא היינו נדרשים לכל הנושא, אבל בהחלט שהיה זה מפגן מעורר הערכה; מפגן של הבנה לפיה לאחר שקורה אסון שכזה, צריך לשתף פעולה עם כל גורם שבידו הסמכות והיכולת לסייע במניעתה של סכנת נפשות ובהצלת חיי אדם. זאת לצד ההתחזקות הרוחנית כמובן.

היה מי שציפה לזעקות 'געוואלד, ציונים' מצד אנשי תולדות אהרן. היה מי שציפה להתנהלות מנוכרת, חוסר שיתוף פעולה, סטייל 'איני מכיר'. הלר אמנם דיבר בעברית רצוצה, אך כזו שחברי הוועדה הטיבו להבין. ומעדותו התברר דווקא מבית מדרשה של החסידות השומרת על התבדלות מהתרבות הישראלית ואפילו מהשפה העברית – יוצאת האמירה הבהירה כל כך: לעולם לא נסכים עם אף אחת מדעותיכם, אבל בכל מה שקשור להצלת חיים ולקיחת אחריות – אנחנו מכבדים את הסמכות המקצועית שלכם ומשתפים פעולה עם המאמץ לחסוך מקרים עתידיים של פיקוח נפש. פיקוח נפש קודם לאידיאולוגיה; הצלת חיים מישראל קודמת למחלוקות השקפה.

וכמים הפנים לפנים. מעקב אחר דיוניה של ועדת החקירה מגלה כי החששות המוקדמות מוועדה אינטרסנטית, דורסנית ומרושעת, כזו שתבוא לקעקע את צביונו הרוחני של הר מירון – היו חששות מיותרים. זו ועדה שעושה עבודת קודש, פשוטו כמשמעו. חבריה שולטים בחומר, מציגים שאלות מקצועיות בענייניות מוחלטת, ואפילו עושים זאת ברגישות הראויה. לא בהתנגחות ולא בהתנגשות. ניתן להתרשם שמטרתם של חברי הוועדה היא אחת – לייעל את ציון הרשב"י לטובת הציבור ולעשות הכל בדרך הטבע כדי למנוע סכנת חיים. כל אדם חרדי שהיה לו חלק במסע להקמת הוועדה, יכול לשמוח על כך.

אני כמעט בטוח שלא לכך כיוונו כל שרי הממשלה שהצביעו בעד הקמת הוועדה. הם חשבו על ועדה שתביך את הממשלה הקודמת, שתטיל אות קלון על אנשים, שתוקיע ותביך. הייתה סייעתא דשמיא, ומונתה ועדה עניינית ומקצועית, שאם לשפוט מפעילותה עד לרגע זה – עושה את מלאכתה באופן הענייני ביותר שניתן להעלות על הדעת.

ד"ש מרפובליקת הבננות 

הרמת המסך על שטח ההפקר ששרר במירון לאורך השנים, אינה אלא בבואה לתרבות ישראלית שאינה נעצרת בצומת חנניה שבצפון. היא יורדת למרכז, ממשיכה לדרום, פורצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ושולטת בכל חלקה.

המדינה שמציגה את עצמה כאבירת המנהל התקין, זו שמנפקת פרוטוקול נהלים לכל אירוע, מתגלה לפתע כרפובליקת בננות בכל מה שקשור לנהלים וכללים. איש הישר בעיניו יעשה. הארגון שמופקד על אכיפת החוק במדינת ישראל, מתברר כגוף רקוב שגם במשימות שמוטלות עליו הוא אינו יודע לעמוד, וכל שהוא עסוק בו מרגע האסון הוא לטייח, להסתיר, להקהות את חלקו ולגלגל האשמות לכל העולם. שום מנגנון שיודע לחקור את עצמו, לאתר כשלים ולהפיק לקחים.

תשמעו סיפור. קוראים לו עמר ח'ליילה, והוא משמש בשנים האחרונות כמהנדס הבטיחות של ל"ג בעומר במירון. הלה הופיע השבוע בפני ועדת החקירה, כי ברחבה ובטריבונות היו 2,600 מקומות מיועדים – אך בפועל הגיעו אליהם פי שלושה-ארבעה מהמותר. האם אין גורם משטרתי שאמור היה לאכוף את תפוסת הקהל המותרת? מתברר שלא.

"ביום חמישי אחרי הצהריים", סיפר ח'לילה לחברי הוועדה, "שמעתי שנותנים לכל עם ישראל לעלות למתחם. אני קובע את הכמות שנכנסת, אבל אני לא יכול לפקח כמה אנשים ייכנסו בפועל". לדבריו, "התרעתי על זה שיש הרבה יותר תפוסת קהל ויש צפיפות. אמרו לי שיטפלו בזה באמצעות זה שיעכבו את האנשים בערים שלהם דרך ההסעות. המשטרה אמרה את זה. כל השוטרים הבכירים שם. אני שמעתי ודיברנו על זה יום לפני, שמדובר על 5,000 איש, וזה מה שסוכם ודובר". כמובן – בין 'סוכם ודובר' לבין ביצוע בפועל – קיים תהום.

אבל כאן זה לא נגמר. טבעי היה שמהנדס הבטיחות, זה שאמור לסרוק את השטח ולאשר כל מתקן, ייקח אחריות כלשהי באשר לגשר – אותו גשר צר וחלקלק שבו אירע האסון הנורא. השופטת נאור שאלה את מהנדס הבטיחות האם האם לדעתו הגשר תקני. "כן, הגשר הזה קיים עוד לפני שהגעתי", השיב, ואמר למעשה שלא בדק אותו מסיבה זו. כלומר, אם זה היה לפני שהגיע – בוודאי שזה בסדר. ככה קורה אסון במדינת ישראל. בעל אחריות מגלגל את האשמה על בעלי האחריות שכיהנו ללפניו, אלה שלפניו מגלגלים על אלה שבאו אחריהם, וחוזר חלילה.

נאור לא הרפתה. "אתה אי פעם בדקת הלכה למעשה את הגשר? האם בדקת אם הם עומדים בתקנים?", ניסתה בכל זאת להקשות. תשובת מהנדס הבטיחות הייתה לא פחות ממדהימה: "ברגע שזה כבר עבר כמה שנים, לא התייחסתי לזה בצורה כזו של לבדוק אם זה תקני או לא תקני".

והשופטת עדיין ניסתה להבין: "אז מבחינתך אם קיבלת משהו מהעבר, אז הוא בסדר?", שאלה, והמהנדס רק הסתפק בתשובה הבאה: "יש מקומות שעשיתי כל מיני מעברי חירום כמו מדרגות. לא בדקתי אם השיפוע של המעבר תקני או לא", השיב.

נו, למישהו יש עדיין שאלות באשר לאופן שבו דברים גדולים במדינת ישראל מתנהלים?! לומר שזו חלטורה – זו תהיה מחמאה.

האסון? 'בגלל האנשים'

השופטת נאור, שהייתה אחוזת תדהמה מדבריו של מהנדס הבטיחות הראשי, עוד ניסתה – בנאיביות, יש לומר – לאתר בכל זאת איזשהו שריד למשהו שנראה כמו הבנת הכשל או לקיחת אחריות, לפחות מאוחרת. השופטת שאלה את ח'לילה: "ואחרי האסון, לא שאלת האם הגשר בנוי כדין?" המהנדס הגיב: "שאלתי את עצמי מה קרה שם, שאני לא יודע, ועל כמות הקהל שנכנסה לשם".

כאן הגיע האבסורד הקטלני והטרגי לשיאו: "אולי", אמר ח'ליילה, "האסון התרחש באשמת האנשים שהגיעו למקום". ובכן, נמצאו האשמים; הקרבנות. הם האשמים. בשלב הזה, נאור נזפה במהנדס: "תוריד מהפרק את אשמת האנשים. מציעה להוריד מהפרק את האופציה בכלל". שתיקה נרשמה.

והדיאלוג המוזר נמשך. "לא שאלת את עצמך לאחר מעשה אם לא היית צריך לסגור את המקום הזה?", חזרה יושבת-ראש הוועדה על שאלתה. "לא חשבתי אף פעם", ענה. לדבריו, מדובר במעבר חיוני, ואי אפשר לסגור אותו.

ואז נכנס לתמונה חבר הוועדה האלוף במיל' שלמה ינאי. ינאי, יודע כל מי שעוקב אחר דיוני הוועדה -שומר את השאלות הקשות לסוף. "חתמת על תיק בטיחות ואמרת שלא ידעת שיהיו בכל הדלקה יותר מ-5,000 איש. זה הפתיע אותך, כך אמרת. אתה פתאום רואה שיש 70 אלף איש בהר. לא חשבת להתריע?", שאל ינאי. כאן העניק ח'ליילה מבט ממעוף הציפור על החלטורה הכלל-מערכתית שמקיפה את כל הגורמים: "אמרתי לקצין שהמקום הזה צפוף", הודה.

המהנדס אמר, ושום דבר לא קרה.

כאן יש לציין, כי בעדותו של הלר מחסידות תולדות אהרן נחשפה עוד עובדה שמלמדת על עומק החלטורה. לדבריו, את תיק הבטיחות לאירוע קיבל שעתיים בלבד(!) לפני תחילת ההדלקה. "לא הספקתי בכלל לעיין בזה בזמן כזה קצר", הודה.

בחזרה לעדותו של מהנדס הבטיחות. "בליל האירוע", הוסיף ינאי להקשות בפניו, "אתה רואה שיש כמות הרבה יותר גדולה של אנשים ממה שהנחת שיהיו בתיק העבודות שאישרת. אתה ניגש למישהו מאנשי המשטרה ואומר לו?" ח'ליילה הגיב: "אמרתי לקצין שהיה בהדלקה בתולדות אהרון. לא זוכר מי זה".

בעדותו של פנחס (פיני) אזרזר, ראש ענף אבטחה ורישוי במשטרה לשעבר, העובד כיום בחברת ההנדסה בי.סי.ס. – עלתה תמונה מחרידה לא פחות. האחרון טען, שהתריע על מקרה של אסון כמה ימים לפני שהתרחש. "הרחתי שמשהו לא בסדר כשראיתי את התוכנית של ההדלקות, ואז שלחתי תוכנית הדלקות משלי", העיד. "הצעתי לעשות הדלקות במקביל, על מנת לפזר את האנשים, לפזר את הקהל. העליתי את זה מול כמה גורמים בכמה פעמים, ואף אחד לא הקשיב לי. כוחי היה דל. הזמינו אותי להדמיה למקרה של שריפה במקום כמה ימים לפני. באמצע, קמתי על הרגליים ואמרתי להם 'אם אתם לא תשמור על מעברים חופשיים – יהיה לנו כאן אסון' ".

דבריו של איש המשטרה לשעבר, בסך הכל תואמים את כלל העדויות שנשמעו עד כה, המגלות ומגלמות את מקור הכשל: כל גוף בטוח שהוא זניח, אין לו סמכות ואין לו אחריות, ורק הגוף האחר הוא האשם.

חלטורה לאורך הציר

וזה המשיך. סגן-ניצב בדימוס משה ברקוביץ', לשעבר היועץ המשפטי של המחוז הצפוני במשטרה, שהעיד במשך כשלוש שעות, ניסה כמובן לגונן על הגוף שממנו בא, וניסה לגלגל את האחריות הלאה. "מ-2008 אני צועק שהמשטרה לבד", טען. "אי-אפשר ככה לנהל, כשכל הגופים, בכל דיון – מתעלמים. המשטרה לבד. אנחנו כל הזמן אומרים, 'בסוף יקרה כאן אסון'. זה המצב".

לדבריו, כבר בשנת תשע"ד (2014), פנתה המשטרה למפקד רשות הטבע והגנים בבקשה לאשר שני צירי חירום, זאת לאחר שבמשרד הדתות דחו את הבקשה בטענה שאין זה בסמכותם. "אנחנו במשחק לבד. חיי אדם על הראש שלנו – לבד. כל הגופים מאוד נחמדים, בישיבות הם שואלים אם תרצה לשתות או לאכול משהו – אבל אף אחד לא מוכן להיכנס מתחת לאלונקה".

אבל במשטרה עצמה, מסתבר, ישנם קולות סותרים. אף אחד במערכת המשטרתית לא יעז לדבר בקול על אחריותה של המשטרה – אולם בתחילת השבוע הזה שלחו קציני משטרה בכירים מסמכים וחומרים בנושא לחברי הוועדה. הם עשו זאת באופן אנונימי, מבלי שזהותם תיחשף. אין ידוע האם מדובר בגילוי של יושרה פנימית, כדי שתתגלה האמת, או שמדובר בסגירת חשבונות בתוך המשטרה עצמה. כך או אחרת, המסמכים הללו רק מעצימים את התמונה העגומה.

כך למשל, בפרוטוקול נכתב כי מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב קובי שבתאי, שניהל את הישיבה לאישור תוכניות האירוע, היה זה שאישר את הכניסה למתחמים במירון ללא הגבלה. עד כה, מי שבעיקר נשא באחריות היה מפקד המחוז הצפוני, ניצב שמעון לביא, אלא שמהפרוטוקול עלה שבאותה ישיבה היה זה לביא שביקש דווקא להגביל את ההדלקות ל-10,000 איש בלבד.

ניתן עוד לנקוט בדוגמאות רבות ומדהימות מתוך דיוני הוועדה – שאגב, נגישה למעקב עבור כל אזרח – אבל המכנה המשותף שעולה מכלל העדויות הוא אחד: בכל ההיררכיה המסועפת של מדינת ישראל אין אדם אחד שיודע לקחת אחריות – לא לפני הכישלון ולא לאחריו. מחפפים ומצטלמים עד לאסון –  נמלטים ונעלמים רגע לאחריו. אסון מירון? איפה הם ומירון נפגשים בכלל? מה הקשר שלהם לאירוע? מה פתאום שמהנדס יבדוק את תקינותו של גשר צר וחלקלק? עד כדי כך השתגעו האנשים בציפיותיהם? מה לו ולבדיקת בטיחותם של מתקנים?

והמשטרה? נו, באמת. וכי מוטל עליה להגביל כניסה של קהל ולוודא שאין יותר מדי אנשים בשטח קטן וצפוף? האם היא אמונה על שלום הציבור?. מה פשר הציפייה המשונה והמוגזמת הזו? הגזמתם. ממתי קצין משטרה אמור להשליט סדר באירוע המוני? עם כל הכבוד, המשטרה ממש לא קשורה.

וזה ממשיך לאורך כל הציר. הגורמים הממשלתיים. הפקידים. המקציבים והמתוקצבים. מנחיתי ההוראות ואנשי השטח. אף אחד אינו קשור. בריחה המונית.

לסיכומו של דבר: מעתה, יידע כל אדם שכאשר הוא משתתף באירוע ישראלי המוני או נמצא במקום שעלולה להיות בו סכנה – שאין מאחוריו גורמים שבאמת לוקחים אחריות ודואגים לבטיחות. אם כך נראה האירוע ההמוני ביותר במדינה, שאליו נערכים במשך שנה תמימה, שמושקע בו הון עתק, ושמעורבים בו אינספור קצינים, מהנדסים, אנשי בטיחות ומארגנים – האם ניתן לסמוך שאירועים קטנים יותר מופקים ברמה בטוחה יותר?

החלטורה, מסתבר, יורדת לכל אורך השרשור. ה'סמוך' הישראלי מתגלה כמשהו שטבוע בדנ"א, לא משהו שמנגנוני המדינה יצליחו להיגמל ממנו ביום אחד. הזהירות מוטלת אפוא על כל אחד. מי שלא דואג לעצמו – אף אחד לא ידאג לו. כך, אגב, גם בקורונה.

בכל מה שקשור לעתיד, מירון כנראה ניצלה. עכשיו – באיחור שמחירו הוא בלתי נתפס ואי אפשר להירגע ממנו גם אחרי חודשים רבים – עכשיו יהיה סדר. כל סטנדר שמישהו ירצה לקבוע בסביבות קבר רשב"י, יצריך הררים של אישורים ותיאומים. אף אחד כבר לא ייקח סיכון, כל עוד הפוקוס מכוון למקום. לגבי שאר המקומות והאירועים בארץ – צריך עדיין רחמי שמים.

הזכות של פריצקי 

ולעניין אחר.

השבוע הלך לעולמו איש 'שינוי', השר לשעבר יוסי (יוסף יצחק) פריצקי. את פעילותו הפוליטית החל בתנועת 'עם חופשי' שהסבה צרות רבות ליהדות הנאמנה. הוא המשיך כפעיל במפלגת מרצ האנטי-דתית, עד שנמנה עם מייסדי מפלגת השנאה 'שינוי' שהקים לפיד האב.

כמי שסיקר ופִרשן את ממשלת שרון בראשית שנות האלפיים מעל גבי עמודים אלה – עדיין צרובות בעצמותיי התחושות הקשות שליוו את אותה ממשלה, ש'שינוי' היה המרכיב המשפיע והדומיננטי בה. כל סדר יומה של הממשלה היה משועבד למהלכים נגד הציבור החרדי, נגד תורת ישראל. מזכיר את ליברמן של ימינו – אבל עם הרבה יותר מנדטים, כוח והשפעה.

אבל כדרכם של חסידים, לאחר פטירתו של אדם, יש להפך בזכותו כדי לעשות טובה לנשמתו. יהיו אפוא הדברים דלקמן סניגוריה על האיש שהיה חלק ממפלגת שנאה והיה שייך לחונטה שחובקה על ידי התקשורת. ובכן, פריצקי היה קודם כל יהודי עם לב חם. תופתעו: אלה לא הבורים ועמי הארצות של ימינו, שאינם יודעים את צורתו של סידור תפילה, משנה או ציטוט מחז"ל. פריצקי ידע לצטט מהאוצרות היהודיים, וסיפר בעיניים נוצצות על בית אבא.

הייתה לו מילה טובה לכל אדם, וגם לב רחב. בניגוד גמור למרבית הפוליטיקאים של היום שמפנים מבטים מזרי אימה על כל יהודי חרדי שנקלע לסביבה – פריצקי ידע להפריד בין הפוליטיקה לבין היחס הבינאישי. בכנסת ידע לומר מילה טובה ליריביו המרים ביותר, וגם היו בפיו 'ווארטים' עדכניים על פרשת השבוע. לעתים הוא נראה היה לי כמו נשמה יהודית תועה, שבועטת ברגליה אבל ליבה מלא ברספקט ליהדות ולמקורות.

הוא היה שנון, בעל חוש הומור חד, ועוד משהו: תיעב את לפיד האבא יותר מכל חרדי. במסדרונות הכנסת יכול היה לפנות לעיתונאי חרדי, ותוך שעיניו הגדולות בולשות סביב לוודא שאין אוזן זרה בסביבה – היה מספק כמה הגדרות עסיסיות על יו"ר מפלגתו שעשה קריירה משנאה. "גס רוח, פרא אדם", היה אומר על ההתנהלות הוולגרית של טומי לפיד. "גם אני יריב רעיוני שלכם – אבל ככה לא מדברים".

את הקדנציה הלא ארוכה שלו בכנסת, פריצקי סיים בשערורייה. באחד הערבים נחשף במהדורה המרכזית של אחד הערוצים המרכזיים, כי פריצקי שכר חוקרים פרטיים שיקליטו את עמיתו ויריבו למפלגה, אברהם פורז. המבוכה הייתה גדולה, והסקנדל הוביל לפרישתו מהמפלגה, ובסופו של דבר להתפרקותה של מפלגת שינוי הזכורה לרע, שהוא היה אחד מנדבכיה המרכזיים.

עמיתי לעיתון זה, ר' מנחם פינס, הזכיר לי השבוע אנקדוטה חביבה: "בתקופה של שיא הפילוג ב'שינוי', אני רואה את יוסף פריצקי הולך במסדרונות הכנסת עם משהו בכריכת עור שנראה כמו סידור או תהילים. צחקתי לעצמי שאני הוזה. מה ל'אנטישמי' הזה ולספרי קודש, בטח זה איזה יומן. "פריצקי נכנס למליאה, ניגש למיקרופון הצדדי, ואמר משהו על זה ש'מפלגת שינוי מתה', פתח את ה'יומן' והתחיל לקרוא: 'יושב בסתר עליון'…

כעת, פריצקי מוסר בשמים דין וחשבון על מעשיו, והמחאה שדאג להביע נגד הוולגריות של לפיד, ותרומתו המכרעת לפירוקה של מפלצת השנאה – לבטח יעמדו לזכותו.