ישראל יוסקוביץ
י' אב התשפ"ה
מלחמת לבנון השנייה אינה דומה, בשום צורה, למלחמה הנוכחית, הארוכה בתולדות המדינה.
אף על פי כן, באותם ימים היה נדמה לישראלים שכבר הגענו לתחתית; איש לא שיער שלפנינו עוד כמה שיאים טרגיים.
זו הייתה מלחמה שנשאה איתה מחדל מחפיר. בניהולה, באופן שבו נפתחה, בצורה שבה הסתיימה.
בראשית המערכה, רה"מ אולמרט הגדיר לצבא יעד בלתי ריאלי: מיטוט חיזבאללה.
השלב הראשון התמקד בתקיפות מאסיביות מהאוויר. הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, מח"א בתפקידו הקודם, שכנע את מקבלי ההחלטות כי זאת הדרך הנכונה להכריע את האויב. צה"ל כתש במטוסיו את רובע הדאחייה והפך אותו לעיי חורבות, אבל חיזבאללה המשיך לשגר טילים לעורף והציבור רתח מזעם. על אוזלת היד, על ההיערכות הלקויה, על תחושת ההפקרה.
ככל שנמשכה, אולמרט הבין ששגה בהבטחה היומרנית. נסראללה התחפר בבונקר וסירב להניף דגל כניעה.
בחיפושיה אחר נתיב היציאה, הממשלה בראשותו חתרה לתמונת ניצחון. אם אין ניצחון, לפחות תמונה.
שבועיים אחרי פתיחתה, באמצע יולי 2006, הורה הקבינט המדיני להרחיב את הלחימה ולתמרן קרקעית במחוז א–נבטייה בדרום לבנון.
למשימה נבחרו חטיבות צנחנים וגולני שכיתרו את המרחב בתנועת מלקחיים, במטרה לסגור על האויב ולהכניעו.
אם ניצחון, לפחות תמונה. אולמרט וחלוץ צילום: לע"מ
שלושה עשר ימים ארך התמרון. במהלכו, רשמו כוחותינו הישגים, אך למרבה הצער גם ספגו אבדות. בימיו האחרונים, הוחלט להכניס את גדוד 51 של גולני לתוך העיר בינת ג'בייל, השנייה בגודלה במחוז, ששימשה מחסה לטרוריסטים.
הלוחמים הונחו לבצע כניסה מהירה, להכות ולצאת, אבל מודיעין שגוי הוביל אותם דרך מטעי זיתים צפופים שהתגלו כמלכודות מוות. חוליות חיזבאללה ארבו להם, בעמדות מוסתרות היטב לאורך הציר, וכשהתקרבו הפעילו עליהם מטעני נפץ, פצצות מרגמה, טילי RPG, וירי מקלעים מטווח קצר.
בוגרי ההיתקלות ההיא, זוכרים לחימה קשה שנמשכה אחת עשרה שעות. הם וחבריהם הפגינו תושייה ואומץ לב; החוויות שעברו שם הפכו למורשת קרב. אחד מהם, הבולט שבהם, היה סגן המג"ד רועי קליין הי"ד, גיבור ישראל שזיהה רימון שנזרק לעבר אנשיו, הסתער עליו, חיבק אותו בגופו ונפגע אנושות.
הוא עוד הספיק לומר 'שמע ישראל', להכריז בקשר על מותו שלו עצמו ("קליין מת, קליין מת"), ואז נדם. חבריו ניצלו בזכותו. שבעה לוחמים נוספים, מפלוגות אחרות שחשו לסייע, נהרגו; עוד עשרים וחמישה חיילים נפצעו.
קרב בינת ג'בייל חרות בדברי הימים. גם בגלל מותו ההרואי של רועי קליין הי"ד, וגם, למרבה הצער, מפני ששיקף את האופן הקלוקל שבו התנהלה המלחמה.
'ועדת וינוגרד' תכתוב שנה אחר כך כי בינת ג'בייל הייתה סמל לגבורת הלוחמים וחדלון המנהיגים; כישלון מבצעי מהדהד, שנולד בחטא.
בהמשך, שעות ספורות אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף, התנהל אירוע דומה באזור בעל–בעכ, בעומק השטח הלבנוני, סמוך לגבול הסורי: כוח של כמאה לוחמים, בפיקודו של סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, נחת במסוקי יסעור, מחופש לחיילי צבא לבנון. המשימה שניתנה לו הייתה למנוע הברחה של נשק מסוריה לארגון חיזבאללה.
איכשהו, המידע על הפעילות דלף ללוחמי חיזבאללה, וכשהכוח יצא לדרך חזרה נקלע למארב. המפקד הנערץ, דמות מופת לפקודיו, היה הראשון להיפגע מטיל שנורה בכינון ישיר לעבר הג'יפ שבו נהג.
שני האירועים הללו זכורים לטוב ולמוטב. לטוב, בזכות איכות הלוחמים, הרוח, הדבקות במטרה; למוטב, בגלל אופי ההחלטות, העיתוי, וחוסר התכלית של הפעולה.
שניהם חיפו על כשל אסטרטגי, על היעדר ראייה כוללת. לא אני, ישראל הקטן, אומר את זה. אמרה את זה ועדת הבדיקה בראשות השופט וינגורד.
אלו היו קרבות מיותרים בגלל שלא עמדה מאחוריהם תוכנית סדורה. קרבות לשם קרבות. נסראללה סירב להיכנע, הציבור רקע ברגליו, אז שלחו חיילים לקרב כדי לעשות אבו–עלי בבעל בעכ. זאת הייתה האמת אז, וזאת אותה אמת כיום. ההיסטוריה, במקרה הזה, לא הצליחה לשכתב עצמה.
אהוד אולמרט טוען כי לבנון השנייה הייתה מלחמה מוצלחת. מהיותר מוצלחות במלחמות ישראל. עובדה, ישראל קנתה בזכותה שבע עשרה שנות שקט; עובדה, נסראללה אמר אז שאילו ידע מה ישראל תעשה (כתישת רובע הדאחייה) לא היה פותח במלחמה.
משום מה, הוא בוחר לסיים את סיפור המלחמה ההיא, בשקט שנשמר. הוא לא מספר מה התרחש מתחת לאף שלנו, בחסות אותו שקט, לאורך כל אותן שנים. איך חיזבאללה התעצם, איך ניצל את ההפוגה הארוכה להפוך את ארגון הטרור לצבא מחומש עם מלאי טילים מתקדמים מהמובילים בעולם.
בימים אלו מציינים תשע עשרה לעימות מול חיזבאללה. הוא לימד אותנו שיעור כואב בתורת הלחימה: גם אם תשלח לשדה הקרב את החיילים הכי אמיצים, הכי נועזים, הכי מסורים ופטריוטים, אם רוח המפקד מבולבלת, אם אין תוכנית שמתחילה בכניסה ומסתיימת ביציאה, אנשים משלמים על זה בחייהם.
אני חלילה לא מאשים את אולמרט או חלוץ בהקרבת חיילים עבור תמונת ניצחון פיקטיבית. הם כנראה היו משוכנעים שבהיעדר כניעה, זאת הדרך להכרעה. הלכה למעשה, המחיר ששולם לא הניב דבר. התנאים להפסקת האש נותרו כשהיו.
מנגד, אותה לבנון ואותו חיזבאללה ילמדו אותנו שמונה עשרה שנה אחרי איך נראית תמונה הפוכה: אתה יכול להישאר עם סד"כ משמעותי, מחסנים מלאי תחמושת, בלי שתודיע על כניעה ובלי שתנופף בדגל לבן. כשהאויב מוכרע, הוא מוכרע.
נכון לרגע זה, שבעה חודשים אחרי הפסקת האש, ראשי הארגון טרם הרימו דגל לבן. הם לא נכנעו, אבל הניצחון המובהק של ישראל, ברור גם להם.
לעומת זאת, אתה יכול להפסיד עשרות אלפי לוחמים, לאבד שכבות פיקוד, להיפרד משכונות שלמות שנמחקו, ועדיין, לא צריך אותך כדי להבין שהניצחון טרם הושג. גם לא ניצחון שאינו מוחלט.
יניב עשור, מפקד גדוד 51 של גולני שניהל את הקרב בבינת ג'בייל, מכהן עכשיו כאלוף פיקוד הדרום; הוא האחראי הישיר על התמרון הקרקעי ברצועה. בלי להמעיט חלילה בזכויותיו הרבות, עשור מן הסתם נזכר מדי יום באירוע הקשה ההוא, בלבנון, ומנסה ללמוד ממנו על האירועים הקשים כיום, ברצועת עזה.
הוא יודע שכבר יותר משנה לא באמת מתנהלת מלחמה בעזה. חיילים נופלים לא מהיתקלויות פנים מול פנים אלא ממטענים ובתים ממלוכדים. ישראל לא חותרת להכרעה מסיבות מובנות, הימצאות חטופים בקרבת מפקדי חמאס, אבל הסיבות המובנות הללו, אינן מצדיקות את הדשדוש במקום ואינן מצדיקות הימצאות חיילים בתוך שכונות ממלוכדות, רק כי אסור להכריז על סיום המלחמה.
נתניהו, כמו אולמרט, מחפש תמונת ניצחון; הנפת דגל לבן. אם זה לא קורה עכשיו, שנתיים אחרי שצמרת חמאס חוסלה, מערך הרקטות הושמד כמעט לחלוטין, והעיר עזה עקפה בנראותה את הירושימה, אולי הגיע הזמן לחשב מסלול.
מאז שנפתח 'מרכבות גדעון', המבצע שהוגדר כהמשך ישיר לשלב הראשון של עסקת החטופים, נהרגו ארבעים חיילים(!).
סיפרו לנו שמטרתו להכשיר את הקרקע, תרתי משמע, לשלב השחרור הבא. ארבעים נופלים שילמו בחייהם, אבל במבחן התוצאה חמאס לא הוכרע, החטופים לא חזרו, שום יעד שהוצב לא הושג.
ישראל, שהייתה אמורה להכתיב את התנאים, מוצאת את עצמה רודפת אחרי עסקה; מתחננת למחבלי חמאס להתקפל.
בלתי נתפס שכמעט שנתיים עברו מאז הטבח של השבעה באוקטובר, והארגון הנאצי שביצע אותו ממשיך לקבוע קווים אדומים. זו, כמו בלבנון השנייה, לא בעיה של הלוחמים; זו בעיה של הנהגה.
ועדת החקירה שתקום, אם תקום, לא יכולה לבדוק רק את הכישלון של אוקטובר 23'. היא תצטרך לבדוק גם את מה שקרה מאז. מה הוביל לכך שהישגים צבאיים שהושגו בדם הולכים ומתפוררים.
לבנון, כפי שכתבתי, יכולה להיות תמונת מראה נפלאה למלחמה ברצועה. בעצם בכל החזיתות. יש בה החטא ועונשו, ומנגד המעשה הנכון ושכרו.
מלחמת לבנון השנייה (והאמת שגם הראשונה) לימדה אותנו שגם כשבשטח מסתערים על האויב לוחמים פטריוטים, אמיצי לב שמוסרים נפש – בלי אסטרטגיה ברורה, זה נגמר בביצה טובענית.
לעומת זאת, מלחמת לבנון השלישית, לימדה אותנו אך לפני שנה, שתכנון אסטרטגי ושליטה מודיעינית, יכולים להביא לכניעת האויב גם כשהוא עדיין מחזיק אמל"ח התקפי ובסד"כ שלו נותרו עשרות אלפי לוחמים.
אחת ההחמצות הגדולות שעוד ידובר בהן היא סוגיית הסיוע ההומניטרי.
שבועות ארוכים נמשך סבב המשא ומתן האחרון בקטאר על עסקת חטופים. חמאס תבע את נסיגת צה"ל מציר מורג ואת הפסקת מנגנון הסיוע ההומניטרי שמנוהל בידי החברה האמריקנית, GHF.
חלוקת המזון נעשתה בתוך המרחב ההומניטרי הנשלט בידי חמולת אבו שבאב; פיילוט שאמור היה להתרחב לעוד שטחים ברצועה.
הנה, אמרה ישראל לעזתים – באמצעות האמריקנים ואבו שבאב, תראו שאפשר אחרת.
מיותר לציין למה עבור חמאס זאת הייתה הענישה הכי משמעותית. יומיים אחרי שהפרויקט החל לפעול, נציגיו שבו לשולחן המו"מ.
בדרג המדיני ראו בזה סימן לנקודת מפנה. "זה עניין של ימים עד שחמאס יתקפל", חזר ואמר סמוטריץ' בביטחון.
גם בצד השני הבינו שהפרויקט מאיים על שליטתם. לכן דרשו את ביטולו והתעקשו על נסיגת צה"ל מהמרחב ההומניטרי שנפרס בין ציר מורג לפילדלפי.
במהלך השיחות בדוחה, ישראל, באופן די מפתיע וגם לא כל כך מובן, הסכימה לסגת מחלקים משמעותיים מהציר, אבל התעקשה על מנגנון הסיוע והותרת שטח טריטוריאלי מסוים שיבטיח את שלומם של אנשי אבו–שבאב.
מפה לשם המומנטום התפספס. חמאס החליט לעצור את השיחות ופנה לקמפיין בין–לאומי בסיוע ארגונים פרו–פלסטיניים שמפיצים שקרים על הרעבה מכוונת בעזה.
לפי שעה, החטופים לא חזרו, המשא ומתן תקוע, אבל ישראל נאלצת, בצל אותו קמפיין, להאביס את הרצועה, בכל חלקיה, באוכל וסיוע הומניטרי.
אפשר להאשים רבים במחדל הזה, בהם את הנשיא טראמפ, לא איש מאוזן במיוחד, שטען השבוע כי יש רעב בעזה. עובדה: הוא ראה את זה בטלוויזיה.
אפשר להאשים וזה גם יהיה נכון, אבל אשמה גם ממשלתנו. אילו ידעה לייצא מדיניות ברורה בנוגע לעזה, המצב היה שונה. השגיאה הכי גדולה שעשתה היא בכך שלא ידעה לייצר מרחב בטוח לארגון האמריקני ובעיקר לא ניהלה נכון את החלוקה.
ראש הממשלה דיבר השבוע על מסדרונות הומניטריים מאובטחים. מה קרה עכשיו? למה עד עכשיו זה לא התנהל ככה? ומי ערב לכך שמעכשיו פתאום נדע לעשות את זה אחרת?
ולצד זאת, אין ספק שהכישלון המהדהד של מבצע 'מרכבות גדעון' מביא רבים בממשל האוהד בוושינגטון להסתייג ולקחת צעד לאחור.
"מבצע עם כלביא", אמר לי השבוע גורם ביטחוני, "הזיז את המחט לטובת ישראל. לא רק בארצות הברית, גם באירופה. ממשלות הבינו פתאום מול מי אנחנו מתמודדים ומי עומדת מאחורי המלחמה הרב זירתית שאנחנו מנהלים.
"כשאתה עושה את זה נכון, מסודר ומדויק, כשיש לך הצלחות, אנשים מתייצבים בצד שלך. כשאתה מתברבר, הולך לאיבוד, אתה לא מצליח להסביר את עצמך. בוודאי לא למי שמחכה לך בפינה.
"אני חושש", סיכם, " שכל מה שהשגנו במערכה עם איראן, איבדנו במלחמה בעזה. זה כל כך מתסכל".
בצלאל סמוטריץ', שר האוצר שבתקופתו הצלחנו לחזור כלכלית ארבעים שנה לאחור, נוהג בשנה האחרונה לחבוט ברמטכ"לים שמגיעים לדיונים בקבינט.
המניע ברור: ניסיון נואש להחזיר מנדטים שנמלטו. האיש שטען בעבר כי יש לחזק את שלטון חמאס כדי להחליש את אבו מאזן, השר הבכיר שבעצמו הודה כי שקל להתפטר אחרי הטבח הנורא שהתרחש במשמרת שלו, יודע מי אשם במצב: הדרג המבצע.
השבוע שבר שיא נוסף: אני מתגעגע להרצי הלוי, הטיח ברמטכ"ל אייל זמיר.
אני לא רוצה להיכנס להגדרות הניתנות לאדם כזה ולהתנהלות כזאת, אבל ברור שאין לצפות ליושרה בסיסית מאדם שאך לפני שבועות ספורים הבטיח כי אם ייכנס גרגיר סיוע הומניטרי לעזה יפרוש מהממשלה, והשבוע הסביר כי לא ניתן להרעיב שני מיליון עזתים ולכן יש להכניס סיוע הומניטרי לרצועה.
סמוטריץ' הוא קולם הגאה של חבריו לממשלה. לא חשוב מה יעשו, הצדק בבעלותם.
כמי שפגש פנים אל פנים כמה שורדי שבי ושמע באופן בלתי אמצעי מה עבר עליהם בגיהינום העזתי, אחטא למהותי כיהודי אם אומר מה באמת חולף במוחי, כאזרח פשוט ומבוהל מתסריט שבעה באוקטובר חוזר, כשאני חושב על אופציה לעסקה שמפסיקה את המלחמה כשחמאס עדיין בשלטון.
אם חשבתי כך בראשית ובאמצע המלחמה, הרי שעמדה זו לכאורה מתחזקת אצל שכמותי ככל שהימים נוקפים, החורבן בעזה גובר, בנק המטרות אוזל, ומי שמתחנן לעסקה אלו אנחנו; חמאס בשלו, חייו במנהרות גן עדן.
רוצה לומר: לצד העובדה שהתמרון הזהיר, מחשש לפגיעה בחטופים, גובה מחיר דמים כבד, הרי שהותרת שלטון הטרור ברצועה, עשויה לגבות מחיר דמים בפשיטות חדשות של הדור הבא בחמאס.
כאמור, אמנע מהבעת עמדתי, רק אציין כי נשמעים עוד ועוד קולות הדורשים לחתור להכרעה. כיבוש מוחלט לצורך מיטוט מוחלט. יהא המחיר, אשר יהא.
זאת אופציה שנראית יותר ויותר ריאלית שתבוצע. אבל, וזה אבל דרמטי המשנה את תמונת המצב לחלוטין: אם ההחלטה הזאת הייתה מתקבלת בשלב מוקדם יותר ייתכן שהייתה קלה משמעותית לביצוע. כעת, מול המפולת הבין–לאומית והקולות הגוברים נגד ישראל מצד ידידותיה, ספק רב אם קיימת היתכנות לגיבוי אמריקני למהלך כזה.
אם קיימת, נדע זאת ממש בקרוב.
